התמכרות למשחקי מחשב: ליבה של אמא 

אולי את רואה את הבן שלך, ערב ערב, מתיישב ליד המחשב. ממש כמו אתמול, או שלשום, וגם ביום שלפניו. זו כבר רוטינה שחוזרת על עצמה. וליבך לא מבשר טובות. את זוכרת איך הוא היה מביא חברים, או יוצא, פעיל ואנרגטי, אבל עכשיו זה אחרת. גם בלימודים המצב לא טוב. ולחשוב שהוא היה מביא ציונים כל כך יפים רק בשנה שעברה. פתאום למורה יש הערות, או שולחת ווטסאפ שהילד עייף ולא מרוכז. כבר הודיעו כי בשנה הבאה הוא יירד להקבצות הנמוכות יותר. יש לך תחושה של פספוס בלב. כשדיברת איתו, הוא אמר שזה שום דבר. מין תקופה שכזו. אבל בערב הוא מול המסך. מגיע למטבח, חוטף משהו קטן, ונעלם אל מאחורי הדלת הסגורה. כבר שמעת את המילה 'גיימרים', ואת יודעת שהוא משחק עד השעות המאוחרות עם החברים ברשת. את פס האור שמתחת לדלתו את רואה נעלם רק בשעות הקטנות של הלילה. לפני כמה שבועות ביקשת מאחיך נועם, הדוד האהוב עליו, להחליף איתו מילה, אבל גם אליו הוא לא נפתח. שקט שכזה. תמיד מדברים על אינטואיציה נשית, ולך זה מרגיש שמשהו השתבש. כאילו הוא לא יכול להפסיק. שזה שולט בו ומנהל אותו. את זוכרת אפילו פעם, שהוא ממש הודה כי הוא לא מסוגל להתנתק, אבל למחרת הכחיש זאת. זו הייתה הפעם שבה האמת נאמרה. הוא כבר לא ילד, ואת לא יכולה להכריח אותו, אבל הוא לא באמת מסוגל לעזור לעצמו. זה חזק ממנו. את זוכרת איך נכנסת לחיפוש ברשת, די בהתחלה, ניסית להבין, ופגשת את המילה "מכור". וזה כל כך לא הסתדר לך. "הבן שלי? מכור?", אבל הכל שם התאים. כל המרכיבים. וניסית להבין מה עושים? ומה אם הוא יכחיש, או יתנגד? הוא צחק כשאמרת לו, לא כל כך הבין, אבל אז שתק. ואת שואלת את עצמך לאן זה הולך? מה יקרה אם זה ידרדר? או יחריף? לא מזמן שמעת על איזה נער, שהפסיק בגלל ההתמכרות למשחקי מחשב להגיע לבית הספר. את חוששת. כשאת מדברת עם בעלך, הוא מנסה להרגיע אותך, למרות שגם הוא דואג. אבל אז אחרי כמה ימים הוא אומר "כולם ככה". "זה הדור הזה". ואת עדיין לא מוכנה לקבל. מה עושים עם מכור, שלא מוכן לקרוא לזה כך? לא מוכן לעשות עם זה משהו? כי זה הרי ברור כשמש הצהריים שהתפקוד שלו יורד. את לא רוצה לריב איתו, כי את חושבת שזה לא יעזור, אבל הסטטוס קוו לא טוב.

היום החלטת שזה יהיה אחרת. את לא יכולה עוד לחכות ולראות מה יהיה. המגמה ברורה. זה רק הופך להיות יותר גרוע. כשדיברת עם בעלך הוא אמר שהוא איתך, ושייתן לך את כל הגיבוי שיידרש. פנית גם לאיש מקצוע כדי לקבל כלים יותר טובים, להבין יותר טוב, לדעת איך לפעול. את מרגישה הרבה יותר טוב כשאת מחזירה לעצמך את היוזמה. לפחות ככה יש לך השפעה על הדברים. ביחד עם בעלך דפקתם לא בלי חשש על הדלת. מבפנים הוא ענה בקול קצר רוח שהוא באמצע. המשכתם להתעקש, עד שהוא פתח. נכנסתם והתיישבתם על המיטה, והוא הביט מופתע. התחלתם לדבר, והסברתם לו שהשימוש שהוא עושה במחשב אינו סביר. כל ערב כל כך הרבה שעות. כמובן שהוא מיהר להכחיש. הוצאת את התדפיסים מספק האינטרנט שלכם, שבעלות לא קטנה הוציאו פירוט שימוש. שמות האתרים, שעות השימוש, הכל. הוא ניסה להגיד שזה טעות, אבל אז שתק. אמרת בקול מאד נחוש כי זה לא יכול להימשך, ושצריך לקחת את המושכות לידיים. היית מוכנה לכל הצעקות, הוויכוחים, וההכחשות שיעלו, ובאת עם תוכנית פעולה. דיברת על פנייה לאיש מקצוע. הוא עשה את כל מה שהוא יודע כדי להכשיל זאת - אמר שזה לא יעבוד, שאין לו זמן בשביל זה, שהוא לא רוצה, וש"צאו לי מהחיים". כל זה לא עבד עלייך. כמה טוב שעשית שיעורי בית וידעת למה לצפות. הבהרת לו כי לחוסר שיתוף הפעולה יהיו תוצאות. כן, גם בדמי הכיס, וגם לבילויים שאליהם שמידי פעם הוא כן יוצא, גם למשחקי המחשב והקונסולה החדשים שהוא ביקש להזמין, וגם לנסיעה לחו"ל לה הוא מחכה בקיץ. שוב ושוב אמרת את המילה המפורשת 'גמילה'. גמילה ממחשבים, גמילה מסמארטפונים, גמילה מפליסטיישן. לעשות את מה שצריך כדי להרוויח את החופש שלו מחדש. משהו בשפת הגוף שלו החל להראות כי הוא מקבל. שזה משהו שהוא כן יהיה מוכן להתמסר אליו. שיש סיכוי לדרך אחרת. ואפילו כשהתחבקתם בסוף, ידעת שיהיו משברים, שהמחשב "ידבר אליו", ושגם החברים מהרשת ילחצו. אבל יצאת לדרך חדשה, מבטיחה, עם כל הליווי המקצועי שצריך. ולמרות החששות, משהו בתוכך היה רגוע. לראשונה אחרי זמן כה רב, ליבך - ליבה של אמא - ניבא לך טוב.