הסיפורים שסיפרתי לעצמי כשגרתי באיטליה 

נכון שגם אתם אומרים לעצמכם כל מיני משפטים? עושים חשבונות, שופטים אנשים, מחליטים מה אתם אוהבים ומה לא? ברור...מי לא מדבר עם עצמו. ככה בפנים, בתוך הראש...בלי קול ...שחס וחלילה לא יראו בחוץ, כי אם יראו בחוץ, יחשבו שאני לא נורמלית. לדבר עם עצמי זה טבעי לגמרי. אנחנו לא יכולים שלא לחשוב ולדבר עם עצמינו. לפעמים השיחות מעכבות חיים, פעמים אחרות - השיחות פותחות עולם שלם. רק חוקיות יש בסיפור על הסיפורים האלה והיא אומרת שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו משפיעים ישירות על מי שאנחנו, על מה שאנחנו עושים ועל איך שאנחנו מרגישים. והנה הדוגמה, הסיפור שלי.

השיחה שהייתה לי עם עצמי באיטליה.

אז כן. גם אני. אני יודעת שכשאני מספרת שחייתי באיטליה 22 שנים, כולם חושבים לעצמם...איזה כיף לך...הלוואי עלי... האמת? כולם צודקים. היה כיף. אין על איטליה.

זוכרת  שבאחת הטיסות מעל איטליה, בחזרה הבייתה למילנו, חשבתי לי שמישהו כנראה התבלבל וסיפר לנו את הסיפור הלא נכון כי הארץ המובטחת האמיתית היא איטליה ולאו דווקא ישראל. היופי שראיתי ממעוף המטוס ריגש והרגיש לי כהארץ המובטחת  פר אקסלנס וחייבת להודות שגם כשלא הייתי במעוף המטוס חשבתי כך משום שיפה שם בטירוף בכל מקום, משום שהחיים שם היו באמת טובים ונעימים ונוחים. אפילו כשהיינו סטודנטים תפרנים היה לנו טוב שם.

בנינו שם משפחה, נולדו ילדים מתוקים, גנים, בתי ספר, עבודה, חיינו שיגרה באמת טובה. האיטלקים מדהימים. אתם יודעים, הם לא חופרים כמונו, לא נכנסים לנשמה כמונו, אוכל נפלא, סופרמרקט נקי ומסודר, מטרו נוח, רוב הזמן אין תורים  וגם כשיש לא נדחפים, בקיצור, אסתטיקה גבוהה. איכות חיים. בנוסף,  הם חביבים מאד, האיטלקים האלה וחמימים במידה הנכונה. באמת שלא חסר להם מאומה.

ואני חייתי לידם. 19 שנים לפני שנפל לי אחד האסימונים החשובים בחיי, חייתי לידם, אבל לא חייתי איתם. לא היו לי ממש חברים או חברות איטלקיים. היינו משפחה והתכנסנו בתוכה. חברות באיטליה אף פעם לא נראתה לי כמו החברות האמיצה בין אנשים שראיתי כאן אצל אחיותי, והחברים שנשארו לי בארץ. לא ראיתי פתיחות. אנשים שם נראו לי סגורים בתוך עצמם והמשפחות שלהם. וגם אני. הרגשתי ריחוק, חששתי שלא אצליח להתחבר...הייתי עמוסה ברגשות של -לא- והתכנסתי בחיינו הייתי די בודדה. סליחה. ממש בודדה ומבודדת. לא רק שלא היו לי חברים איטלקיים, המשפחה שלי, כולה, הייתה כאן בארץ. 

בשנה ה 19 שלי שם, ידעתי כבר שאנחנו חוזרים ארצה וכנראה שגם משום כך, נשברו לי העכבות. פתאום לא היה איכפת לי מה יחשבו עלי. (19 שנים לקח לי להבין שממש לא חשוב מה חושב עלי מישהו).

זוכרת, שיום אחד שאלתי אותי (אגב השיחות שלנו עם עצמינו)  למה אין לי חברות כאן? ?למה אני לא מדברת עם אנשים, ממה אני חוששת? הרי הם כמוני...אנחנו אותו דבר... אוכלים אותה פסטה , רואים אותה טלוויזיה, הולכים עם הילדים לאותה גינה שכונתית, לאותה בריכה, מוזיקה דומה, אותו ראש ממשלה דפוק יש לכולנו..., ואפילו חשבתי עלינו הבנות, שכולנו עושות פיפי אותו דבר. בישיבה..אז ממה כבר יש לחשוש? המשפטים האלה הורידו לי את כל האסימונים ומהרגע ההוא, למשך 3 השנים שנותרו לי באיטליה, התחברתי להרבה מאד בנות ובנים. בשלוש שנים אספתי קשרים שלא אספתי בכל  19 השנים הקודמות. לפתע, לא היו עכבות. העזתי לדבר, לספר ובעיקר העזתי לשאול שאלות.

התגלית הגדולה

וגיליתי לתדהמתי שכולנו אכן אנשים דומים עם עכבות דומות. גיליתי שאלה שהתקרבתי אליהם שמחו כל כך בהתקרבות שלי כי גם להם היה קשה להתקרב, לפחות כמוני, אם לא יותר. גיליתי שהם מתים להתחבר, מתים לדבר על עצמם לפחות כמוני אם לא יותר. גם הבנות וגם הבנים החברים שנהיו לי סיפרו לי כל דבר. החל בצרות גידול ילדיהם, שהיו דומות לשלי, בקשיים הזוגיים שלהם וכלה ברגשותיהם העמוקים ביותר. גיליתי שאי אפשר לחלק אותנו להם בצד אחד ואני בצד השני. שיש רק אותנו. אנחנו.  שההבדלים שקיימים ביננו הם הבדלים של אורחות חיים, בעיקר עניינים פיזיים וטכניים, הרגלים, נסיבות חיים אבל הגרעין שלנו כולנו הוא אותו גרעין. אנחנו אנשים אנושיים שמייחלים ושואפים להתחבר לאנושי, כן להתחבר. לא כולנו יודעים לעשות זאת, זה לא תמיד קל לכולם אבל כולנו שואפים להרגיש את החיבור, את השייכות, את הקבלה האנושית.

מה השתנה אחרי ששיניתי את הסיפור שסיפרתי לעצמי?

ואז , דווקא באיטליה, אחרי 19 שנים של מחסור ביחסים קרובים עם בני אדם, הבנתי את חשיבות החיבור האנושי בחיינו . ראיתי כיצד תקשורת פתוחה וישירה משנה את פניהם של אנשים.  ממתוחות וסתמיות לפנים מחייכות ומאירות ורק בגלל שדיברנו בינינו. ראיתי כיצד אותה תקשורת יוצרת חום, חיבוק אנושי, התעניינות, שיתוף וגם אהבה והבנתי עוד עניין חשוב. הבנתי שהיחסים שלי בעולם, תלויים אך ורק בי ולא בהם.  ראיתי שאנשים זקוקים לעזרה, כשמדובר בהתחברות וראיתי שאנשים אוהבים להתחבר. וכך, ושם, נולד לי המקצוע של היום. אימון ותרגול של תקשורת חיים ויחסים.

תוצאות ארוכות טווח

ואז הלכתי ללמוד , להתמחות, והשאר - היסטוריה.

והיום אני מאמנת ומתרגלת אנשים בהרצאות, בסדנאות ומראה כמה שזה טוב להתחבר וכמה שזה אפשרי כשיש את הכלים המתאימים לכך.  והיום אין אדם שאני חוששת או לא מסוגלת להתחבר איתו.

הטיפ היומי: שאלה - איך אני יודעת שאני מחזיקה בסיפור לא נכון?  תשובה - כשמשהו לא עובד לי בחיים, סימן שמאחוריו קיים סיפור כזה שמעכב אותי. מה עושים? - מבינים שזהו המכניזם שלי, מחפשים את הסיפור שלי , זה שמפריע לי ומתוכו בונים את הסיפור שיקדם אותי בחיים. ואני כאן כדי לעזור לכם בהתבוננות הזו.