כולנו מכירים את הקלישאות הכל- כך נכונות, האקסיומות שאין בלתן לגבי הדמיון להורינו. ומילא אם היו אלו מחמאות- מדובר בדרך כלל במה שלא היינו רוצים להיות. אלו "מחמאות" המבשרות את ראשיתו של סכסוך בעוצמות שלא יביישו שום מלחמה גרעינית או סתם שני חתולי פח- זבל מתקוטטים בקרן הרחוב.
מי לא מכיר/מכירה את המשפט המפורסם- את/ה בדיוק כמו האמא/אבא הפולני/ה שלך? וזה עדיין לפני ירידה לפרטים אישיותיים והתנהגותיים מביכים הנוגעים לאופן הדיבור, לקמצנות, ליחס לאנשים ולכל פן אחר בתחומים אלו. ואל חשש, המשפטים הבאים יהיו הרבה יותר קשים, היריות הבאות בקרב הענקים יסלימו את המלחמה. במלחמה- בדיוק כמו במלחמה.
אז מה היה לנו כאן? הדמיון להורים. בשוך רעם התותחים אנו נשארים עם עצמנו ומלקקים את הפצעים (חתולי רחוב, זוכרים?). חלקנו, רובנו, עסוקים בשימור אינטנסיבי של מאזן האימה, באגירה מחדש של תחמושת ובתכנון השלב הבא של הלחימה ברמה שלא תבייש את מסכי הפלאזמה במטכ"ל. חלק אחר בודק את עצמו מול המראה (הפנימית) ומרגיש איך הבטן מתהפכת בפחד וחלחלה- אוי, כמה שזה נכון, כמה שהוא/היא צודק/ת, כמה ________ (לבחור לבד) שאמא שלי היתה- ואני, הנאור/ה, המשכיל/ה והמתקדם/ת עוד שכללתי את זה.
ויש לכך פתרון, ואם לא נתיימר לתת פתרונות אז הנה רק רמז-אל-השלט-שמראה-את-הכיוון- אל הדרך. בואו נראה מאיפה זה בא ומה עושים עם זה, ננסה להבין ואולי נזכה להארה שתשפר במעט את איכות החיים.
לגבי הדמיון הבסיסי- אין פתרון. ככה סתם, חד וחלק- אין פתרון. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, תפוח הנופל קרוב אל העץ (וגם תפוח רקוב) והאפרוח של הברווז שתמיד צף. הגנטיקה, התורשה קבעה שנהיה דומים פיזית להורינו. אנחנו גדלים אצלם בבית, סופגים את הרוח, החינוך, היחס והטראומות, מקבעים את האישיות עד גיל שנתיים. נגד זה אין מה לעשות- ככה נולדנו ובשלב ההוא אנו חסרי ישע מכדי להתקומם. מישהו שמע פעם תינוק בן שנה וחצי אומר לאמא- את גורמת לי נזק, אמא'לה. בהתנהגותך את נוטעת בי חרדה כזו או אחרת/אישיות תלותית/צעקנות - אז כמו שאמרנו- אין מה לעשות (אולי רק בתחום הפלסטי...). שם גדלנו ועוצבנו, שם עיצבו אותנו בלי שבכלל שאלו אותנו.
גם אחר- כך אין הרבה מה לעשות. כפי שכבר נאמר- רובנו ממשיכים עם זה הלאה, בטוחים בדרכנו ומתכננים את הקרב הבא.
ומה קורה לאחרים, ואמרנו "קורה" ולא מה "עושים" האחרים? אלו יודעים שאבא, אמא התנהגו ככה וכך. הם לא אוהבים את ההתנהגות, הבינו את הקטע, יודעים שהיא אינה טובה ונכונה ובפועל בורחים ממנה בהיסטריה כל השנים. פועל אצלם מנגנון הדוחף אותם רחוק ככל האפשר מאותה התנהגות הורית. ורחוק ככל האפשר זה רחוק ככל האפשר באופן המלא ביותר, עד להתנהגויות שממש לא יובנו על-ידי סביבתם. כך למשל יהפוך בן לאם רועשת וצעקנית- לאדם שקט ומרחש בלחש (שיגיע אפילו למצב של הפרעת דיבור הדורשת טיפול). כך בדיוק יקרה אצל בת לאם שחרדה מבעלי חיים וחתולים- זו תתבגר ותהיה לאשה שתפריז ביחס חם לחיות מחמד עד לפגיעה במערכות היחסים שלה עם בני אדם.
אז איפה האיזון? הראשונים הולכים בתלם שנקבע, שנגזר, כמו צאן לטבח. האחרונים- "קורה" להם. הם "יודעים" אך לא "מודעים". אלו ואלו הינם הקצוות של הרצף, של גלגל החיים הגדול.
תחילת הפתרון נמצאת במודעות לעצמנו, להורינו, לאותה תכונה מרגיזה ולהפך הגמור שלה הנמצא בצד האחר. זה לא בא ביום אחד ותלוי בגורמים רבים ונוספים המביאים אותנו לאותה מודעות כללית ומיוחדת. רובנו נלך בדרך הראשונה, מיעוטנו נלך רחוק או רחוק מדי עם הנתיב הנגדי ומי שיפתח את המודעות יוכל לראות את האור ולהתאזן.
יתרונה של המודעות במקרה זה הוא היכולת לבקר את התהליך. ללכת בו צעד-צעד באופן מודע, מבוקר, מובנה, עם נקודות של עצירה ובחינה-עצמית. להגיע למקום שייתן לנו נקודת תצפית גבוהה, (בדיוק כמו בטופוגרפיה. לשבת למעלה ולראות אופק יותר רחוק) שממנה נוכל לראות את קצות הרצף ולבחור היכן להיות בהתאם לצרכינו ויכולותינו.
שם, באותה נקודה גבוהה נזהה את אותה התנהגות מרגיזה של ההורים, זו שנוכל לומר באומץ עצוב כי ירשנו מהם. זו שמרגיזה את סביבתנו ואת היקרים לנו, זו שאנו חוששים שתעבור לילדינו. (לא לשכוח- גם אנחנו הורים של מישהו). שם גם נראה את הצד השני האפשרי, את אותה נקודה רחוקה-ככל-האפשר שגם אליה לא טוב להגיע, ואולי אפילו היינו שם בעצמנו.
באותה נקודה מודעת נוכל לראות את הרצף, לשקול ולשקלל את המצב, את הנקודה שבה אנו נמצאים ולהחליט לאן ממשיכים. הבחינה המתמדת, מתוך המודעות, תעמיד אותנו בנקודת איזון שבה ועימה נוכל להיות טובים יותר אל הסובבים אותנו.
החיים, כמובן, קצת יותר מורכבים. חייו של כל אחד מאתנו הם מרכז של עולם אישי המורכב מכלל ההוויה הרוחנית והפיזית שלו ולא רק ממה שירש (ושוב, לא בתחום הגשמי) מהוריו, אם מסכים לכך או לא, אם משלים עם זה או לא. גם ירושה זו אינה מתבטאת בתכונה אחת בלבד בעלת "פוטנציאל נפץ" כזה ואחר אלא אוסף של תכונות, טובות ורעות (מי קבע?) במינונים שונים. למרות זאת- היו מודעים, נסו לאתר בתוך עולמכם את "הירושה", לפרק אותה לתחומי אישיות והתנהגות, להסתכל באומץ במראה הפנימית ולפעול לשינויים, לכוונונים ("טיונינג") קטנים של אותה תכונה שתביא בעבודה רצופה לשיפור איכות החיים. בהצלחה !!!
מי לא מכיר/מכירה את המשפט המפורסם- את/ה בדיוק כמו האמא/אבא הפולני/ה שלך? וזה עדיין לפני ירידה לפרטים אישיותיים והתנהגותיים מביכים הנוגעים לאופן הדיבור, לקמצנות, ליחס לאנשים ולכל פן אחר בתחומים אלו. ואל חשש, המשפטים הבאים יהיו הרבה יותר קשים, היריות הבאות בקרב הענקים יסלימו את המלחמה. במלחמה- בדיוק כמו במלחמה.
אז מה היה לנו כאן? הדמיון להורים. בשוך רעם התותחים אנו נשארים עם עצמנו ומלקקים את הפצעים (חתולי רחוב, זוכרים?). חלקנו, רובנו, עסוקים בשימור אינטנסיבי של מאזן האימה, באגירה מחדש של תחמושת ובתכנון השלב הבא של הלחימה ברמה שלא תבייש את מסכי הפלאזמה במטכ"ל. חלק אחר בודק את עצמו מול המראה (הפנימית) ומרגיש איך הבטן מתהפכת בפחד וחלחלה- אוי, כמה שזה נכון, כמה שהוא/היא צודק/ת, כמה ________ (לבחור לבד) שאמא שלי היתה- ואני, הנאור/ה, המשכיל/ה והמתקדם/ת עוד שכללתי את זה.
ויש לכך פתרון, ואם לא נתיימר לתת פתרונות אז הנה רק רמז-אל-השלט-שמראה-את-הכיוון- אל הדרך. בואו נראה מאיפה זה בא ומה עושים עם זה, ננסה להבין ואולי נזכה להארה שתשפר במעט את איכות החיים.
לגבי הדמיון הבסיסי- אין פתרון. ככה סתם, חד וחלק- אין פתרון. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, תפוח הנופל קרוב אל העץ (וגם תפוח רקוב) והאפרוח של הברווז שתמיד צף. הגנטיקה, התורשה קבעה שנהיה דומים פיזית להורינו. אנחנו גדלים אצלם בבית, סופגים את הרוח, החינוך, היחס והטראומות, מקבעים את האישיות עד גיל שנתיים. נגד זה אין מה לעשות- ככה נולדנו ובשלב ההוא אנו חסרי ישע מכדי להתקומם. מישהו שמע פעם תינוק בן שנה וחצי אומר לאמא- את גורמת לי נזק, אמא'לה. בהתנהגותך את נוטעת בי חרדה כזו או אחרת/אישיות תלותית/צעקנות - אז כמו שאמרנו- אין מה לעשות (אולי רק בתחום הפלסטי...). שם גדלנו ועוצבנו, שם עיצבו אותנו בלי שבכלל שאלו אותנו.
גם אחר- כך אין הרבה מה לעשות. כפי שכבר נאמר- רובנו ממשיכים עם זה הלאה, בטוחים בדרכנו ומתכננים את הקרב הבא.
ומה קורה לאחרים, ואמרנו "קורה" ולא מה "עושים" האחרים? אלו יודעים שאבא, אמא התנהגו ככה וכך. הם לא אוהבים את ההתנהגות, הבינו את הקטע, יודעים שהיא אינה טובה ונכונה ובפועל בורחים ממנה בהיסטריה כל השנים. פועל אצלם מנגנון הדוחף אותם רחוק ככל האפשר מאותה התנהגות הורית. ורחוק ככל האפשר זה רחוק ככל האפשר באופן המלא ביותר, עד להתנהגויות שממש לא יובנו על-ידי סביבתם. כך למשל יהפוך בן לאם רועשת וצעקנית- לאדם שקט ומרחש בלחש (שיגיע אפילו למצב של הפרעת דיבור הדורשת טיפול). כך בדיוק יקרה אצל בת לאם שחרדה מבעלי חיים וחתולים- זו תתבגר ותהיה לאשה שתפריז ביחס חם לחיות מחמד עד לפגיעה במערכות היחסים שלה עם בני אדם.
אז איפה האיזון? הראשונים הולכים בתלם שנקבע, שנגזר, כמו צאן לטבח. האחרונים- "קורה" להם. הם "יודעים" אך לא "מודעים". אלו ואלו הינם הקצוות של הרצף, של גלגל החיים הגדול.
תחילת הפתרון נמצאת במודעות לעצמנו, להורינו, לאותה תכונה מרגיזה ולהפך הגמור שלה הנמצא בצד האחר. זה לא בא ביום אחד ותלוי בגורמים רבים ונוספים המביאים אותנו לאותה מודעות כללית ומיוחדת. רובנו נלך בדרך הראשונה, מיעוטנו נלך רחוק או רחוק מדי עם הנתיב הנגדי ומי שיפתח את המודעות יוכל לראות את האור ולהתאזן.
יתרונה של המודעות במקרה זה הוא היכולת לבקר את התהליך. ללכת בו צעד-צעד באופן מודע, מבוקר, מובנה, עם נקודות של עצירה ובחינה-עצמית. להגיע למקום שייתן לנו נקודת תצפית גבוהה, (בדיוק כמו בטופוגרפיה. לשבת למעלה ולראות אופק יותר רחוק) שממנה נוכל לראות את קצות הרצף ולבחור היכן להיות בהתאם לצרכינו ויכולותינו.
שם, באותה נקודה גבוהה נזהה את אותה התנהגות מרגיזה של ההורים, זו שנוכל לומר באומץ עצוב כי ירשנו מהם. זו שמרגיזה את סביבתנו ואת היקרים לנו, זו שאנו חוששים שתעבור לילדינו. (לא לשכוח- גם אנחנו הורים של מישהו). שם גם נראה את הצד השני האפשרי, את אותה נקודה רחוקה-ככל-האפשר שגם אליה לא טוב להגיע, ואולי אפילו היינו שם בעצמנו.
באותה נקודה מודעת נוכל לראות את הרצף, לשקול ולשקלל את המצב, את הנקודה שבה אנו נמצאים ולהחליט לאן ממשיכים. הבחינה המתמדת, מתוך המודעות, תעמיד אותנו בנקודת איזון שבה ועימה נוכל להיות טובים יותר אל הסובבים אותנו.
החיים, כמובן, קצת יותר מורכבים. חייו של כל אחד מאתנו הם מרכז של עולם אישי המורכב מכלל ההוויה הרוחנית והפיזית שלו ולא רק ממה שירש (ושוב, לא בתחום הגשמי) מהוריו, אם מסכים לכך או לא, אם משלים עם זה או לא. גם ירושה זו אינה מתבטאת בתכונה אחת בלבד בעלת "פוטנציאל נפץ" כזה ואחר אלא אוסף של תכונות, טובות ורעות (מי קבע?) במינונים שונים. למרות זאת- היו מודעים, נסו לאתר בתוך עולמכם את "הירושה", לפרק אותה לתחומי אישיות והתנהגות, להסתכל באומץ במראה הפנימית ולפעול לשינויים, לכוונונים ("טיונינג") קטנים של אותה תכונה שתביא בעבודה רצופה לשיפור איכות החיים. בהצלחה !!!
ניר פלוטקין M.A.
ייעוץ, אימון וליווי אישי, הנחיית סדנאות. "הכוורת" ליצירת מרחב רגשי איתן http://kaveret.org.il/
ייעוץ, אימון וליווי אישי, הנחיית סדנאות. "הכוורת" ליצירת מרחב רגשי איתן http://kaveret.org.il/