היבט אימוני בקבוצת התמיכה-אימהות שאיבדו אימהות 

ההיבט האימוני ושלב ההתקשרות (Engagement)בקבוצה.
המטרה העיקרית של שלב זה בתהליך הקבוצתי היא לעודד התקשרות בין משתתפות הקבוצה. השגת המטרה מבטיחה כי תיווצר זהות קבוצתית. בשלב זה יווצר גם הגבול התוחם בין משתתפות הקבוצה לבין העולם החיצון.
השלב הראשון שעוברת הקבוצה הוא יצירת קרקע מאפשרת ומכילה, נתינת לגיטימציה למחשבות ותחושות, פיתוח שיח משותף. פעמים רבות עבור המשתתפות תהייה זו הפעם הראשונה בה יבואו לידי ביטוי מחשבות ורגשות אשר נובעות מהאובדן, מחשבות שאותן קשה לבטא בשל סביבה לא תומכת או בשל תחושת חטא.
אחת מהמעלות הרבות שטומנת בחובה קבוצת תמיכה היא הגילוי האדיר בשותפות, בתחושה שהנה יש עוד כמוני, אני לא זרה, מוזרה. הנה אני רואה כי המחשבות ה"אסורות" אותן חשבתי הן בחלקן אוניברסאליות.
ולמה בקבוצה? הבדל של שמים בארץ יש כאשר נאמר לנו כי מה שחשבנו הוא מותר, הוא בסדר, וכי מבינים אותנו, לבין הפעולה הפשוטה של האזנה לאישה אשר מתארת בפיה, במילותיה, בדיוק את שעבר במוחנו.
אחרי ההבנה של המשתתפות כי הן לא לבד, בתחושותיהן ומחשבותיהן, יגיע שלב שיתאפיין בתחימת הגבול. למצוא את ה"הם" וה"אנחנו".
המצאות הגבול התוחם עם העולם החיצון החשוב בשלב קבוצתי זה, צפוי להגיע מביטויים כמו "יש לי חברה שרק מתלוננת על אמא שלה....", "אף אחד לא מבין אותי כש....".
בשלב ההתחלתי של הקבוצה ימולא הצורך בוונטילציה, בשיתוף ללא שיפוט. בשלבים מאוחרים יותר של התהליך הקבוצתי יש חשיבות רבה למבט האימוני. ליציאה מתחושת הרחמים העצמיים, תחושת חוסר המובנות על ידי הסביבה, לא על ידי ביטולם של אלו אלא על ידי מציאת כיווני חשיבה ופתרונות, הגדרה ממשית של מה הייתי מבקשת מהסביבה וכיצד אעשה זאת בפועל.
הפיכה של תלונה לבקשה. מה אני מבקשת מאותה חברה שתבין כאשר היא מספרת לי בלהט על כמה אמה הכעיסה אותה?
הכוונה היא לא לביים ולתמלל את האינטראקציות העתידיות, אך בהחלט כן לכוון את התדר בו ישודרו השיחות העתידיות, מה שעומד מאחורי שאיפה זו היא ההבנה כי גם כך האינטראקציה תהייה טעונה במצב המתסכל הנוכחי. אני מאמינה כי "להוציא תחושות מהמערכת", להבהיר לעומד מולנו את אשר עובר עלינו יוכל לסייע ולקדם את מערכת היחסים.
בתהליך קבוצתי זה אני רואה חשיבות רבה ליציאה עם כלים, לחזרה כל אחת לחייה כאשר היא מצוידת (בנוסף לרווחים הרגשיים-נפשיים) גם בדרכים ממשיות להתמודדות יומיומית.
הראיה האימונית בשילוב עם האמונה כי אנו שולטים בחיינו, הרגשותינו, תביא בסופו של דבר להבנה כי אנו בוחרות כיצד להתנהל, כיצד להגיב מול אותו "עולם חיצון" ממנו נבדלנו בשלבים הראשונים של הקבוצה.
אני מוצאת חשיבות רבה בהפרדה בין ה"תפוקות" של שיתוף חוויות כזה שהוא רק למראית עין זהה. יש צורך ברור לבצע הפרדה בין הצורך בוונטילציה לצורך המאוחר יותר של מציאת דרכים להתמודדות.