פעם כשהיו אומרים לי "ירושלים" התמונה הראשונה שהייתה עולה בראשי הייתה תמונה של מתפללים אדוקים בכותל. באופן כללי ירושלים תמיד הצטיירה בעיני כמקום רחוק וקדוש, מקום שעולים אליו לרגל , מקום רוחני שאין כל נגיעה בינו ובין דברים הגורמים הנאה. הדימוי הזה נסדק בפעם הראשונה כאשר נסענו כמה חברים לפסטיבל סרטים בירושלים ושם פגשנו במספר חברים מקומיים שהכירו לנו צדדים אחרים של העיר הזאת. לאחר שהסרט נגמר הם לקחו אותנו לבר-מסעדה שהיה בו כל מה שאפשר לבקש - אוכל מצוין, אווירה שמחה ואלכוהול. זה היה ביקור קצר, אבל הוא השאיר זיכרון נעים ודירבן אותי לחזור לעיר הזאת שיש לה כל כך הרבה פנים שונות.
לכן כשקיבלנו ממקום העבודה שובר מתנה לסוף שבוע במלון בירושלים, ראיתי בכך הזדמנות מצויינת להעמיק את הידע שלי בקולינריה הירושלמית. ערן פחות התלהב "מסעדות הכי טובות בירושלים הן מסעדות כשרות כאלה...לתיירים שאפשר למכור להם הכל". "אל תדאג, אתה יודע שאני אוהבת לאכול טוב לא פחות ממך, ואני בטוחה שאני אמצא לנו כמה מקומות מצויינים". כיוון שהגענו ביום חמישי, החלטנו למצוא קודם מסעדה כשרה טובה, ולהשאיר את הלא כשרות לסוף השבוע. הגענו למתחם התחנה החדש בירושלים, שהוא מקום מקסים לטייל בו גם אם לא רעבים, והתיישבנו לאכול במסעדה אסייתית מצויינת. פתחנו בסלט מרענן ואני הזמנתי דג ים בגריל שהיה מצוין. ערן החליט להמר ובחר בשניצל ברווז בקארי וחלב קוקוס– בחירה שהוא שמח עליה מאוד. המשכנו לטייל במתחם ושמחנו לגלות כי מלבד המסעדה המצויינת שבה סעדנו, קיימות עוד מסעדות בירושלים והן מצויינות. "לא רע". אמר ערן "כמעט כמו מתחם התחנה בתל אביב". "למה כמעט?" שאלתי אותו. "סתם בשביל להרגיז אותך" ענה בחיוך. בערב בחרנו לחזור למסעדה אחרת במתחם שכללה תפריט מגוון מאוד. בחרנו בה בדיוק בגלל זה – לכל אחד מאתנו התחשק לאכול משהו אחר ובמסעדה הזאת כל אחד מאתנו מצא משהו לטעמו. ערן חש צורך עז בבשר ובחר בהמבורגר שהגיע לשולחן עשוי במדויק בליווי צ'יפס פריך. אני בחרתי בסביצ'ה דג קליל וטעים שבחרתי להוסיף לו רביולי עזים משגע. את הארוחה קינחנו בקרם ברולה. אני כרגיל כרסמתי לערן את כל ציפוי הקרמל הנפלא. "את יכולה לחיות על סוכר" הוא אמר לי "יש מישהו שלא?" עניתי. חזרנו למלון עייפים אך שבעים, כשערן כבר החל לתכנן מה נאכל מחר.
אמנם ערן בחר לנו מהמסעדות בירושלים מסעדת בשרים שנראתה נהדרת, אך למחרת התחשק לנו דווקא משהו קליל יותר. על כן הסתובבנו ברחוב נהנים ממזג האוויר השונה כל כך מהלחות שאנו מכירים מהמרכז, ומצאנו את עצמנו בבר-מסעדה אוכלים סלט פטוש ופולנטה ושותים בירה ישראלית מצויינת. המוזיקה זרמה בווליום המתאים – מצד אחד מחייה את האווירה ואת האנשים, ומצד שני לא מונעת מהם לנהל שיחה קולחת וערה זה עם זה. אחרי אותו הערב נשאר לנו עוד יום אחד בירושלים, ולכן החלטנו לבחור בקפידה מסעדה ששמענו עליה המלצות רבות מפי חברים קרובים שביקרו בה לא מזמן. ובאמת הגענו למסעדה נעימה ורומנטית שהיה תענוג לשבת בה. ערן היה רעב מאוד והתרכז בעיקר באוכל, אבל אני נהניתי לא רק מהמנות הנפלאות אלא גם מהעיצוב ומהיופי של הבניין הירושלמי. הצטערנו לעזוב אבל אין לי ספק שנחזור – כל פעם שאני נוסעת לירושלים אני מגלה משהו אחר על העיר הזאת. אני כבר מצפה לפעם הבאה.
רפי - מבקר מסעדות בירושלים ובמרכז הארץ
