מדי כמה חודשים אנחנו מחליטים שאין ברירה, עבדנו קשה, הגוף כואב וחייבים להתפנק קצת. לא מזמן מצאנו ספא נהדר בהרצליה. מה שהכי נהדר בו זה שמדובר בטיפול-נטו. זה לא איזה מקום מתייפיף שבאים אליו כדי שילטפו אותך. לספא הזה אתה מגיע כדי לעבור פירוק והרכבה. אתה יורד במאה חמישים מדרגות בערך, פונה פעם ימינה, פעם שמאלה ואז שוב ימינה עד שאתה מגיע למעין מרתף שנראה כמו בסיס ישן של האצ"ל.
בסופו של הטיפול אתה מרגיש כאילו עלית מן האדמה והפכת לאדם חדש. הפעם החלטנו לשלב את הטיפול הזה במסגרת של סוף שבוע ארוך. ככה נוכל לנוח כמו שצריך, להשתרע על חוף הים, לא לעשות שום דבר מיוחד ואז ללכת לאכול. בן הזוג שלי התחיל להכין רשימה של כל מסעדות בהרצליה שהוא מעוניין לבקר בהן ורק כשקראתי את השמות שלהן הבנתי פתאום שכדי להגיע לכל אותן מסעדות מהוללות... צריך לנסוע עד לתל אביב. "אבל למה?" שאלתי אותו. "למה לא?" ענה. הרצליה ממש קרובה לתל אביב, וזה סוף שבוע כך שאין פקקים ואנחנו נוכל להגיע בשקט ובשלווה וליהינות מארוחה טובה.
"אין סיבה שניסע עד לתל אביב" השבתי לו "יש המון מסעדות בהרצליה". "ממש" הוא ענה לי. "אני באה מכפר סבא" אמרתי לו, "בסופי שבוע לא היה לנו לאן לצאת ואם לא היה לנו כוח להיכנס לתל אביב, היינו נוסעות להרצליה". הוא לא השתכנע בקלות אבל לבסוף הסכים לתת לזה הזדמנות. כיוון ששנינו אוהבים אוכל אסייתי, החלטנו להתחיל בארוחה קלילה יחסית במסעדת נודלס. אני הזמנתי את מנת פירות הים האהובה עלי והוא החליט להסתכן ולקח מנה חריפה. "כדאי שתזמין משהו קר עם זה". "אני יודע לאכול חריף" הוא ענה כמעט נעלב אבל מיהר לשתות חצי ליטר מים שנייה אחרי שלקח את הביס הראשון שלו. "לא מצחיק" הוא השיב כשראה אותי מתחילה לחייך. המסעדה הבאה שאכלנו בה הייתה מסעדה בשרית מעולה.
אני כמעט תמיד מעדיפה סינטה אבל הפעם החלטתי לקבל את המלצת המלצר שלנו ובחרתי באנטריקוט שהיה עשוי בדיוק כמו שאני אוהבת – במידת עשייה מידיום. עידו בחר בפילה שגם הוא היה מצוין ושנינו סיימנו ביחד בקבוק יין אדום. "נו..." אמרתי לו "מזל שהגענו במונית. אם היינו נוסעים לתל אביב אחד מאתנו לא היה יכול לשתות". "אני מניח שזה היה אמור להיות אני...". "שמחה שאתה יודע את מקומך", אמרתי בחיוך. למסעדה השלישית הגענו כמעט במקרה. רצינו לאכול פסטה טובה, אבל כשהגענו למסעדה האיטלקית שאני אוהבת התברר שאין מקום כרגע. "אתם יכולים לשבת על הבר" אמרה לנו המארחת. "אוח..." פלט עידו. "אני מצטער אני לא מסוגל לשבת ככה כשהרגליים שלי חצי מתנדנות באוויר והגב שלי לא נשען על כלום".
המארחת ניסתה בכל זאת, והציעה לרשום אותנו בינתיים ברשימה, אבל לחכות בתור בשביל לאכול זה גם לא אחד מהדברים האהובים על אף אחד מאתנו. לכן מצאנו את עצמנו לבסוף במסעדת סושי, אחת המעולות שאכלתי בהן. דאגותיו של עידו שהוא יישאר רעב התבדו. חלקנו בינינו קריספי שריפמס ואדממה, ויין יפני לבן ועדין. כל אחד הזמין גם את המנה שלו ואת הערב סיימנו על בר בחוף הים עם כוס בירה. "טוב" אמר "אני מוכן להודות שנהניתי מאוד מהאוכל". ובאמת מאז כל פעם שהצעתי מסעדה בהרצליה (במקום בתל אביב) לא שמעתי ממנו אף תלונה. והיו אפילו כמה מסעדות בהרצליה שהוא הכיר לי...
רפי - מבקר מסעדות בהרצליה ובכל גוש דן
