נקרין אור ואהבה ונשאר עניים 

צדיק ורע לו - רשע וטוב לו.

זו המסקנה ההגיונית היחידה שאפשר להגיע אליה כשמתבוננים בעובדה שדווקא האנשים שמשתדלים להיות חיוביים ולהקרין אור ואהבה, סובלים מחוסר שפע בחייהם, בעיקר מהסוג הכלכלי. מלמדים אותנו שוב ושוב כי מה שנקרין לעולם נקבל חזרה. ובכן, מה השתבש כאן?

את מה שהשתבש נבין בהמשך המאמר, כשנדע מה לימד אותי קלף טארוט אחד על יצירת שפע בחיים.

סיפור שהיה כך היה:

באחד הימים נכנס אלי לקליניקה אדם בעל כוונות טובות. הוא עמד לפתוח קורס בנושא מסוים והיה מלא בהתלבטויות. הוא רצה להבטיח שהקורס יהיה איכותי וייתן ערך אמיתי לתלמידיו.  

החלטתי להיעזר בטארוט. הקלף המרכזי שיצא בתגובה לשאלה "מהו מקור ההתלבטויות והקונפליקט?" היה קלף 5 מטבעות.

הנה קישור לתמונת הקלף

הקלף סתר לחלוטין את מה שהאמנתי שנקבל. משהו בי הניח שמאחר וכוונותיו של האיש טובות, הטארוט יספקו לו עידוד ותמיכה. אבל הקלף שיצא נחשב לאחד הקשים בטארוט והוא מציג עוני מחסור. למעשה, בקריאה שלנו הוא סימל שהשואל מונע מתוך הפחד לאבד ושההתלבטויות שלו היו תוצאה של אי רצון להפסיד משהו.

 לכאורה, הקלף הפתיע. שאלותיו והתלבטויותיו של האיש הצביעו על כוונה טובה ורצון להיטיב לתלמידיו. איך כוונות טובות יכולות לנבוע מפחד?

 התשובה הטובה ביותר שנוכל לתת לשאלה הזו היא שככל הנראה הכוונות הטובות שלו לא היו אותנטיות.

 כוונות טובות מוגדרות כרצון להיטיב לאחרים, כאשר העצמי משחק תפקיד משני. מצב זה נחשב כאוטופי, ובצדק. מרבית ההחלטות בחיינו מונעות מתוך האגו ומתוך הפחד להפסיד משהו שאנו מאמינים שהוא חיוני לנו. הסיבה היא שכוונות להיטיב לאחרים מחייבות שלפני הכל נפעל מאמונת שפע, אולם רוב בני האדם חיים מאמונת מחסור ועוני, ולכן הכוונות שלהם מונעות על ידי פחד לאבד. במה שנוגע למטופל שלי, לדוגמא, גילינו שהוא מאמין באופן לא מודע כי אין לו מה לתת לתלמידיו, ואמונה זו יצרה בו פחד שהדבר יתגלה להם והם יגיבו בנטישה שלו.

 ומה היא אמונת שפע? בצורה פשוטה, אמונת שפע היא אמונה שיש לנו. מה יש לנו? זה עשוי להיות כל דבר שחשוב לנו באותו תהליך. לדוגמא, למטופל שלי היה חשוב לדעת שיש לו מה לתת לתלמידיו בנושא של הקורס. אולם באופן עמוק יותר הוא היה זקוק לאמונת שפע אחרת. הוא האמין שהוא חסר ערך אמיתי ללא אישור של האחרים שהוא בעל ערך. למעשה הוא היה זקוק לאמונה שהוא עצמו מהווה מקור של שפע!

 בנקודה זו קיים המלכוד הגדול של בני האדם. כולנו רוצים שפע בחיינו, אולם לעולם לא נחווה שפע כזה משום שאנו מאמינים כי שפע מכל סוג מגיע מבחוץ. אנו איננו רואים את עצמנו כמקורות של שפע כזה.

 מדוע זה קורה? אנו גדלים בחברה שמחנכת אותנו על ברכי אמונות של חוסר ועל התפיסה כי שפע מגיע מאחרים. לכן השפע העיקרי בחיינו הופך לשפע של טכניקות שאנו מפתחים אשר נועדו להביא לכך שנקבל שפע - אבל מאחרים. למשל, אנו הופכים למומחים שאין כמותם בפיתוח שיטות להשיג בני זוג, לשמור על הזוגיות, להשיג שליטה בבן הזוג, להשיג עבודה, לשמור על העבודה, להתחמק מביקורת, להתחמק מהודאה בטעות, לחסוך לפנסיה, לחסוך בהוצאות, לא לתת, לא לבזבז, לסחוט מחמאות, לקבל אישור, לקבל עידוד, לקבל כבוד, לשרוד בשלטון ועוד ועוד. זו הסיבה שמרבית פעולותינו וכוונותינו במהלך החיים אינן נובעות ממקום טוב, לא רק משום שאנו מכוונים למעשה להיטיב לעצמנו אלא גם משום שאיננו מבינים כי אנו עצמנו יכולים להפוך למקור של שפע.

 את הרעיון הזה כבר שמעתם בעבר ועכשיו אתם מהנהנים בראשכם ואומרים "בסדר, אבל עדיין לא הבנו איך להפוך למקור של שפע". וכאן בדיוק הרגשתי שקלף הטארוט מתגייס לעזרה ומספק את התשובה. הסתבר לי שבתוך התמונה הקשה שהוא מציג מסתתרת גם הדרך לפתרון, אם כי לא מדובר בפתרון קסמים.

הפתרון על פי הקלף:

הקלף מראה לנו שני אנשים, עניים לפי מראם וסובלים. הם הולכים בשלג ובחושך. מולם נשקף חלון שממנו זורח אור דרך חלון המציג 5 מטבעות. באופן טבעי אנו רואים את המחסור במה שמשתקף משני האנשים ומהסביבה שבה הם חיים. החלון המואר נראה כמשקף אור ושפע. ועם זאת, הפחד לאבד נובע דווקא מהחלון המואר ולא מהרחוב החשוך.

 למעשה, הקלף מציג שתי אפשרויות שניתן לחיות לפיהן. האחת היא בחירה בחיי עוני ומחסור. בחירה זו אינה חייבת להיות עוני בפועל אלא נקודת הסתכלות שבבסיסה יש חוסר אמון, העדפה לא לצפות להרבה, והחלטה לבסס את החיים על אמונה של מחסור.

 ומה הבחירה השנייה? כמובן שהיא בחירה לעבור למצב של אמונה בשפע. מצב חיים זה אינו משקף בהכרח שפע בפועל אלא מוכנות להתבונן על העולם כעל שדה של אפשרויות בלתי מוגבלות. אולם כאן מחכה ההפתעה - דווקא האדם העובר מהרחוב הקר והחשוך לחדר שממנו נשקף האור חווה את החוסר בצורה גדולה בהרבה. מדוע?

 שימו לב לדרך שבה מחוברים 5 המטבעות. היא מזכירה מחצית מעץ הספירות. עץ הספירות הוא עץ החיים. מחצית ממנו מייצגת חצי חיים. כלומר - אלו הם חיים שיש בהם תחושה של אפשרות למשהו גדול יותר, של חיים שלמים. מה מרגיש אדם שבוחר לחיות מתוך החדר המואר? לכאורה הוא אמור להרגיש את השפע והאור של 5 מטבעות וזאת הוא אמנם חווה, אולם בפועל הוא חווה דבר נוסף - את הזיכרון של 10 המטבעות - הזיכרון של חיים שלמים, שפע גדול בהרבה, אהבה שלמה, איחוד מלא וכל מה שנפשו מקווה לה. החיים של האדם שעבר מהרחוב לחדר מלאים מעתה לא רק באור אלא גם בתחושה של החוסר של מה שהיה, ושל מה שיכול להיות ועדיין אין. אם חשבנו שבמעבר לחדר יפתרו בעיותינו הרי שאנו מתבדים. במעבר לאור אנו לוקחים לתוכנו את זיכרון השלמות שהייתה פעם ואיננה עוד.

 עוצמת הזיכרון הזה ותחושת החוסר שבאור היא דרמטית. היא מעלה בנו לא רק געגוע אלא את כל מה שאובדן מעורר בנו - צער, כעס, דכדוך, ייאוש, כאב, חוסר אמון, ובעיקר פחד מלאבד את השלמות שוב, כי אובדן השלמות שהייתה פעם משאיר בתוכו את הפחד לחוות את כאב הקריעה הזה מחדש. הפחד הזה מוביל למסקנה הגיונית אחת - מוטב שלא לחוות מחדש את השלמות שהייתה.

הזיכרון הכואב של הפרידה ההיא הוא הסיבה לכך שרוב בני האדם בוחרים לחיות ברחוב, בחושך ובשלג. הם עשויים לסבול מאד ממצבם אבל אם תציעו להם להיכנס לחדר המואר הם ימצאו את כל הסיבות שבעולם על מנת  לסרב להצעה. אם תהיתם פעם מדוע אנשים דוחים יד המושטת לעברם לעזרה, מקלקלים לעצמם במכוון את הטוב, מסרבים להתקדם, חיים מתוך הרס עצמי ומקפידים לקלקל כל הישג שהשיגו או ניתן להם, הרי שעכשיו תבינו את הסיבה. הם אינם רוצים לחוות את המתח והפחד שיש בחיים באור של 5 המטבעות. הרחוב החשוך והקר מגן עליהם מפני הפחד לאבד, שהוא גדול יותר מכל פחד אחר בחייהם. אין סבל שמשתווה לעוצמת הפחד לאבד מחדש את האהבה הגדולה שהייתה, את החיבור הגדול, את תחושת השלמות שאבדה. בני האדם רוצים לקפוץ באופן מיידי אל השלמות כפי שהייתה - אל 10 המטבעות - מבלי לחוות את הפחד והכאב שמלווים את החיים של 5 המטבעות, של אור חלקי. לכן בני אדם מעדיפים לחלום על הארץ המובטחת אבל לעולם לא לנסות להגיע אליה. הם מעדיפים חיי מחסור ברחוב מאשר חיים של אור חלקי.

 זוהי הסיבה שזהו קלף של מחסור ושל פחד לאבד. המחסור הקיים ברחוב החשוך הוא תוצאה של הפחד לאבד שקיים בחלון המואר. זוהי בחירה במחסור, על מנת להימנע מהפחד שקיים בשפע שמציע החלון המואר. וזוהי בחירה שרובנו עושים - חיי מחסור על מנת להימנע מחיי פחד לאבד. בסופו של דבר, אנו מקבלים את שני סוגי הסבל - גם את המחסור וגם את הפחד.

 אולם הפתרון טמון גם הוא בקלף. הפחד לאבד נובע מכך שלא שלטנו באובדן של אותה שלמות שהייתה, וחוסר שליטה זה נחווה אצלנו כגורל רע שקלקל את חיינו. לכן, אנו חוששים שאם נקבל מחדש את האור הגורל הרע יגרום לנו לאבד אותו שוב, ולכן אנו מעדיפים להימנע  ממנו. אם כן, אילו היינו יכולים להשיג שליטה על קיום האור ועל הדרך להשיג אותו הרי שהיינו יכולים להתגבר על המכשול הגדול של הפחד לאבד אותו מחדש.

 זהו בדיוק הפתרון שמציע הקלף בתוך הסבל שהוא משקף. הוא מראה לנו את הדרך לשלוט בקיום האור בחיינו. כיצד? על ידי הפיכה למקורות של אור ושפע בעצמנו.

 אבל מדוע?

 תפקידו של החלון המואר הוא להאיר את החושך שברחוב. לכן, מי שעובר לצד המואר של הקלף מקבל עליו את הכלל הזה - הוא משתתף בהארת החושך שברחוב. ניתן להבין זאת אם נדמיין שבחדר שממנו נשקף האור עומדים אנשים עם פנסים בידיהם והם מאירים אל הרחוב. אם נבחר לעבור מהרחוב אל החדר נקבל פנס ונצטרך להדליק אותו ולהאיר אל הרחוב, אחרת לא תהיה משמעות לשהותנו בחדר. וכאן נמצא הרמז לדרך שבה נוכל לקבל שליטה על המצאות תמידית של האור בחיינו - נוכל להשיג שליטה כזו רק אם נהפוך בעצמנו למקור של אור ונאיר אל החושך. הוא אומר שעלינו להפוך בעצמנו למקור של שפע. כל עוד נעשה זאת האור, והשפע, יישארו איתנו.

 אולם כיצד עושים זאת?

 העולם הרוחני של ימינו מלא במושגים של "אור ואהבה" ואנו מעודדים להקרין אותם ללא הרף. הדרך הנפוצה שמלמדים אותנו להקרין אור היא על ידי הימנעות מהחושך. בפועל הכוונה היא שעלינו להימנע מהחושך שבתוכנו הבא לידי ביטוי ברגשות, מחשבות ויצרים שליליים. במילים אחרות, עלינו לנסות להכחיד כל חושך שקיים בנו (ובמקרים גרועים יותר להכחיד חושך שאנו בטוחים שנמצא אצל האחרים). במילים אחרות נוספות המסר הוא שעלינו למחוק את הרחוב החשוך מקלף הטארוט שלנו. את העניים ההולכים בו עלינו לגרש, להכניס לכלא, להעביר חינוך מחדש או לאלץ לעבור אל החדר המואר כדי שיהיו מוארים כמונו ולא יקלקלו את ההרמוניה בעולם.

 אולם הניסיון להיות באור על ידי מאמץ להקרין "אור ואהבה" ועל ידי התעלמות מרגשות או יצרים "שליליים" וחשוכים שיש בנו, אינו הדרך להביא לשליטה על קיום האור. להיות באור משמעותו לקחת אחריות על חיינו.

 העניים ההולכים ברחוב החשוך מסרו את חייהם לידי הגורל. הם העדיפו לאבד תקווה שיהיה להם אי פעם אור. כל שנותר להם הוא לקוות שימצאו מידי פעם חלון מואר ויזכו ליהנות מקמצוץ של אור שיבקע מבין התריסים, ולקוות שמי שנמצא בחדר המואר לא יסגור להם פתאום את התריסים ויחזיר אותם לאפילה. גם אנו מוסרים את חיינו ואת השפע שלנו ליד הגורל כאשר אנו מעדיפים שלא לגדול ותחת זאת להמשיך להיות במקום פאסיבי ונתמך. אנו עושים זאת, למשל, כאשר אנו בוחרים שלא לצאת לעצמאות כלכלית ולהמשיך לעבוד כשכירים גם כאשר הקול הפנימי מסמן לנו בקול הולך וגדל שהגיע הזמן לזוז. אנו חיים כעניים כאשר אנו מתעקשים להמשיך בקשרים שזמן התפוגה שלהם עבר מזמן והסימנים מראים בבירור כי לא נותרו בהם חיים. אנו איננו באור כאשר אנו מתעקשים לא להשתנות גם כאשר התנאים מראים לנו כי אנו טועים פעם אחר פעם בדרך שבה אנו הולכים. אנו מעדיפים את העוני ואת החושך כאשר אנו מתעקשים ללא צורך, בוחרים להיות צודקים או צדקנים, ומתנגדים לכל ניסיון לגלות בפנינו את הטעויות שלנו. אנו בחושך כאשר אנו מעדיפים שמישהו אחר ייקח אחריות עלינו. אנו בחושך כשאנו מתפללים לאל לא יושיע - הממשלה, התעשיינים, בן/בת זוג עשירים, תוכנית הפנסיה, הבנק או יצחק תשובה, ומקווים שהם יסכימו להיטיב איתנו, כאילו היינו חסרי כל כוח הנזקקים לעזרת גדולים, חזקים ומיוחדים מאיתנו.

 להיות באור פירושו לסבול בשלבים הראשונים מתח בלתי פוסק הנובע מהאחריות שלנו לעשות מה שנכון לעשות על מנת להישאר באור. להיות בחושך פירושו להשתדל לא לעשות דבר שעלול להוציא אותנו מהחושך ולהפגיש אותנו עם הפחד לאבד שהאור יעורר.

 ובסופו של דבר, האסון הגדול ביותר של מי שמעדיף להישאר בחושך הוא שהיציאה מהחושך קלה מאד. אורו של נר קטן מגרש את החושך, ולכן הרוצים להישאר בחושך משקיעים מאמצים אדירים כדי לא לאפשר לאור להיכנס. לכן העניים שברחוב החשוך נמקים במהירות. הרצון ההולך וגדל של בני האדם היום לצאת מהסבל מעלה גם את הפחד הגדול של כל השאר שמעדיפים עדיין להישאר במקום החשוך, הקר, הנעים, של אי האחריות. האור שמביא איתו אדם הלוקח אחריות על חייו מעורר את הפחד אצל כל השאר שבוחרים עדיין שלא לעשות זאת.

 ובדיוק כך מפיצים אור - לוקחים אחריות. אם חשבנו שנקרין אור ואהבה בכך נביא שלום לעולם, הרי שטעינו טעות מובנת. איננו צריכים להשתדל להפיץ אור. בכל פעם שנעשה מעשה של לקיחת אחריות יופץ מאיתנו אור שיגע באלה שעדיין נמצאים בחושך. כך פועל המנגנון שמראה לנו קלף 5 המטבעות.

אחריות אישית וסביבתית משתלבות יחד:

ובסופו של דבר מי המטרה של כל מעשינו? האם העניים שהולכים ברחוב הם הסיבה ללקיחת האחריות שלנו? האם אנו עושים זאת למענם? האם בכך מתבטאת האחריות ההדדית שיש לבני האדם זה לזה? התשובה היא לא. אנו עושים זאת למעננו, כי אנו מוכרחים לעשות זאת. כי איננו יכולים עוד לחיות ברחוב החשוך. איננו רוצים להמשיך לחיות חיים נטולי משמעות. זו הסיבה לכך שאנו משתדלים להפיץ אור - כי בכך אנו מקבלים שליטה על היותו בחיינו. וכן, זוהי מטרה אגואיסטית לחלוטין. אבל זהו אגואיזם מושלם. הוא מושלם מפני שבדרך הזו אנו מייצרים את האור שבוקע מהחלון ומאיר לאלה שעדיין הולכים בחושך. כשם שאנו לא יכולנו למצוא את הדרך חזרה לאור ללא האור שהפיקו עבורנו אלה שהגיעו לשם לפנינו, כך אנו מייצרים את האור לאלה שעדיין הולכים ברחוב, המקום שבו הלכנו גם אנו לפני זמן קצר. אבל איננו מכריחים אותם להיכנס אל החדר המואר משום שאין לנו אחריות על בחירותיהם. אנו מספקים להם את הזיכרון של האפשרות לחיות באור ומאפשרים להם כך את הבחירה בין אור לחושך. ללא האור הזה לא הייתה להם כלל בחירה והם היו חיים בחושך לנצח. כך, בלקיחת אחריות על עצמנו, במובן האגואיסטי ביותר, אנו ממלאים גם את האחריות שלנו כלפי האחרים.

ועל כך נאמר - מי יכול לבקש יותר?