אחרי כל מה שכתבתי בנושא, אני עדיין מתלבט מה זה ימין ושמאל? העיסוק שלי בנושא הוא מובן לאור החשיבות שיש לנושא בחברה שלנו בתקופה האחרונה. מעל פני השטח קשה להבין מאיפה המקור המדויק של החלוקה הזו של ימין ושמאל. לי זה נראה רק כותרת ואילו המובן האמיתי של החלוקה הזו נסתר מהעין ואני חש רצון לדעת מה המקור של התופעה. המידע שיש לנו בנושא רב אבל המוקד לדעתי מוסתר. ברור לנו שהדמוקרטיה מזמינה שני צדדים להתמודדות על ההנהגה, ברור לנו שהימין עסוק יותר בנושאים המדיניים-ביטחוניים בעוד שהשמאל עסוק יותר בצדדים של חופש הביטוי וזכויות האזרח. אבל למרות כל הידע שיש לנו בנושא, נראה לי עדיין שהעיסוק הוא יותר בכותרות ופחות במהות הפנימית של שני הגופים החשובים האלה.
מתוך העיסוק והחשיבה על התחום עולות שאלות רבות - האם אנשים שנמצאים בצד הימני שונים מאנשים שנמצאים בצד השמאלי? האם יש להם אופי שונה? האם מי שנמצא בצד הימני של המחנה הוא יותר אסרטיבי לדוגמה ומי שנמצא בצד השמאלי של המחנה הוא יותר אמפתי? או שאולי אין הבדל באופי בין אנשים שנמצאים בשמאל ואנשים שנמצאים בימין ויש אנשים אסרטיביים בשני המחנות ואנשים אמפתיים בשני המחנות. האם בשמאל יש אנשים מוסריים יותר מאשר בימין? האם יש הבדל בשיטות הניהול בין מנהל שתומך בימין לבין מנהל שתומך בשמאל? אני חושב שהתשובות לכל השאלות הללו הן שאין הבדל בין השניים. ועוד - האם יש הבדל במנהיגות בין הצדדים? האם המנהיגות של השמאל יותר משתפת ויותר צנועה? האם המנהיגות של הימין יותר לוחמנית? אני חושב שגם במרכיבים האלה אין הבדל בין אנשים מהשמאל לאנשים מהימין.
לאחר שסקרתי תחומים שונים שעלולים ליצור את ההבדל, נשאלת השאלה מה כן יכול ליצור הבדל בין שמאל לימין מכיוון שאנחנו רואים חיכוך גבוה בין שני המחנות. אנחנו רואים הטחת האשמות והשמצות בין הצדדים, אנחנו רואים מצב שבו כל הדרכים כשרות כשמדובר בפגיעה בצד השני. גופים שונים לוקחים חלק בהתגוששות הזו : התקשורת, בית המשפט וארגונים שונים נוספים. ועוד אנחנו רואים שהמטרה המרכזית לכל הפגיעות הללו היא המנהיג בשני המחנות, המנהיג ודרכו. האם למצב שבו כל מחנה פוגע במחנה השני יש השפעה בסוף על הבחירה שלנו בשמאל או בימין? אנחנו רואים שמחנה הימין יותר לאומי ויותר מסורתי אבל האם למחנה הזה לא חשובה הדמוקרטיה? אנחנו רואים שמחנה השמאל יותר דמוקרטי אבל האם המחנה הזה לא יודע לפעול בצד הביטחוני והמדיני? אנחנו רואים שמדובר בשני מחנות דומים מאוד ונשאלת השאלה איך אנחנו בוחרים בימין ואיך אנחנו בוחרים בשמאל.
אני מאמין שהבחירה שלנו קשורה בצורך פנימי שלנו. אנחנו בוחרים לפי הצרכים הכי בסיסיים שלנו. הצרכים הבסיסים שלנו קשורים למערכת הרגשות שלנו והמערכת הזו היא שמכוונת אותנו בסוף לכיוון הסופי. לצורך שלנו בביטחון הפיזי של עצמנו יש השפעה עצומה על הרגשות היום יומיים שלנו. הפחד הקיומי שלנו הוא מצפן שמכוון אותנו בצורה מודעת ובצורה לא מודעת ואנחנו לא יכולים לשלוט על ידי מחשבה בצורך הזה, הבסיסי שלנו להתקיים. אנחנו יכולים לחשוב על כיוונים נוספים רק כאשר הצורך הזה מתמלא. אני חושב ששני המחנות הימין והשמאל מאמינים שהכיוון שלהם הוא הכי מתאים כדי לשמור ולספק לנו את הצורך הזה. צורך חשוב נוסף הוא הצורך בחברתיות, בשייכות, בשיתוף. הצורך שלנו לא להיות לבד, הצורך של להיות ביחד. צורך שמשמעותו שאין ערך לחיים שלנו לבד. אנחנו צריכים את ה"ביחד" כדי שנוכל להתמודד עם כל מהלך החיים שלנו. גם במקרה הזה נראה לי ששני המחנות חושבים שהכיוון שלהם הוא זה שיספק בצורה הטובה ביותר את השייכות. אבל, כאמור, בסופו של יום נשאלת השאלה איך אנחנו מחליטים האם להיות בשמאל או בימין.
הצורך הקיומי שלנו והצורך לא להיות לבד וצרכים חשובים נוספים פועלים בתוכנו מבלי שיש לנו שליטה עליהם. אנחנו לא יכולים להתנגד לצורך שלנו לביטחון ולקיום שלנו ולצורך לשייכות. הצורך הפנימי הוא שמכוון אותנו לבחור במחנה הימני או במחנה השמאלי. אין לנו אפשרות לשלוט עם השכל על הרגשות הפנימיים שלנו. אנחנו כמובן חושבים שהשכל הוא שקובע אבל אני חושב שזה לא המצב. אנחנו פולים ע"י מצפן פנימי שמכוון אותנו ללא תלות במחשבות שלנו מתוך כוונה להגן עלינו במקסימום האפשרי. כדי שלא יקרה מצב בו ניקח סיכונים שהחיים לא רוצים שניקח. הברית שלנו היא ברית עם החיים ולא ברית עם מפלגה פוליטית.
אז איך קורה שחלקנו בוחרים בשמאל וחלקנו בוחר בימין? התחושה הפנימית דוחפת אותנו לבחור בצד ששומר על הצרכים שלנו בצורה הטובה ביותר. אנחנו כמובן יודעים להסביר את הבחירות שלנו בדרכים שונות ואנחנו מתווכחים ומגינים בלהט על הדרך האידיאולוגית של הצד שבו בחרנו. בפועל אנחנו בוחרים לפי תחושה פנימית, כאשר הצורך בביטחון פיזי ובצורך לא להיות לבד נמצאים במרכז של התחושות האלה. מטבע הדברים מתבצע פיזור טבעי בין שני המחנות בהתאם לתחושה הפנימית שלנו. אפשר להניח שבתקופה רגועה נראה הצטרפות מסיבית של הציבור למחנה שייתן מענה טוב יותר לצורך של ה"ביחד" ואילו בתקופות של מתיחות ביטחונית נראה את הציבור מצטרף יותר למחנה שייתן מענה טוב יותר לצורך הקיומי שלנו. בהתאם להצטרפות של הציבור בתקופות שונות אפשר לנסות להבין איזה מחנה נותן תחושה טובה יותר ל"ביחד" ואיזה מחנה נותן לציבור תחושה טובה יותר מההיבט של הביטחון הפיזי שלנו.
זה כמובן לא אומר שאין אנשים שחשים הפוך באשר למענה שנותן כל מחנה ובנוסף אין וודאות שצורך חשוב אחד יהיה תמיד לפני צורך חשוב אחר, מה שאומר שגם בתקופות של מתח יכול ציבור גדול לבחור בצורך בשייכות בעדיפות לפני הבחירה בביטחון הפיזי ואפשר גם להיפך. הרגשות שלנו פועלים כל הזמן והתנועה בין המחנות היא בהתאם לרגשות שלנו בכל רגע נתון. אם לדוגמה נרגיש שהצורך של ה"ביחד" שלנו נפגע ע"י המחנה שבו בחרנו אנחנו עשויים במצב מסוים לעבור למחנה השני מתוך רצון לתת מענה לצורך חשוב זה. כמובן שיש צרכים חשובים נוספים, אולם אני בחרתי במאמר הזה להזכיר שניים מתוך רצון להסביר את הסיבה שגורמת לנו להצטרף למחנה זה או אחר. לגבי החיכוך העצום בין שני הצדדים אני לא חושב שיש דרך להקטין אותו. שני הצדדים טובים, בשני הצדדים נמצאים אנשים מצוינים. אולי אפשר להגביל בחקיקה או באמנה חברתית מה מותר ומה אסור בהתייחסות של כל צד לצד השני. בסופו של דבר מדובר בקו שיכול להפריד גם בין חברים טובים ואפילו יכול לעבור בתוך משפחה, לא חבל.
אני עוסק באבחון והתאמה לתפקיד, בנוסף אני ראש צוות בפעמונים ועוסק בליווי משפחות להתנהלות כלכלית נכונה. בעברי שירתתי בקבע במספר תפקידים ולאחר מכן מלאתי תפקיד במיגזר הציבורי. אני בוגר לתואר ראשון ושני. עברתי בטכניון הכשרה לאימון אישי וניהולי. אני שמח לשתף בידע שלי.
