האמונה היהודית המקובלת והמקודשת היא מקיפה כוללת וחודרת, עד אשר אין נקודה במציאות אשר לא תיכנס בתוכה. הקב"ה מודע לכול ממש. אין תחושה הנעלמת הימנו. כל מחשבה, כל הרגשה, כל אמת ידועה ובלתי ידועה. הכול גלוי וידוע לפניו יתברך. כל תורת ישראל, המחויבות היהודית, היא בהתאם לאמונתה. היא מחייבת ללא שיור. אין רשות כלל בחיי אדם, כמו שכתב בספר תורת חובות הלבבות. אין רגע פנוי ממצווה. אין פינה בלב פטורה מן העבודה. מובן מאליו כי אין האדם בעבודתו עשוי להשתוות אל הקב"ה בהשגחתו. השגחתו יתברך מוחלטת לגמרי, בעוד האדם העובד, הרי ברייה חלשה הוא עם רגעי חולשה, ימי חולשה ועוד. לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. לפי זה נמצא שהאדם הרי הוא כעין מובלעת בתוך מערכת הא-לוהות. הקב"ה מקיפו מכל צדדיו בהשגחה גמורה ואילו הוא מצידו מסוגל רק להתאמץ, להתייגע, לעמול ולהשתדל בעבודתו יתברך.
אמונה היהודית הנ"ל, לאו מילתא זוטרתא היא. לעיתים ישנם מצבים קשים בחיי אדם, נמשכים שנים על גבי שנים, ללא כל סימני ישועה. 'ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום ההוא'. אדם נתון לסבל כזה, נדמה לו כאילו אין שום משגיח ח"ו על אותו עניין. לפעמים עשוי להיות נרדף על לא עוול בכפו במשך שנים מרובות ואין פוצה פה ומצפצף, בלא כל רמז הצלה והצלחה. יתכן כי איש זה מרבה להתפלל להתחנן ולבקש על נפשו ולכאורה אין קול ואין קשב. כל אמונת בטחונו אינו מועיל לו כלום. 'בכל זאת אנו לי-ה ועינינו לי-ה'. אמונה זו בלתי מוגבלת ומותנית היא בשום תנאי שבעולם. העולם הזה כולו ניסיון עצום, מכוון מן השמים. האמונה היהודית דוגלת באמונת הנצח. חיי העולם הבא. העולם הזה דומה לפרוזדור, העולם הבא לטרקלין. בעל הייסורים מתחזק באמונת עולם הבא:
משנה מסכת אבות פרק ד משנה יז [יח] הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה: לפי זה אין היהדות מרחיקה עדותה ח"ו ועושר אושרה לעולם אחר אלא אדרבה 'יפה שעה אחת בתשובה וכו'. הוי אומר ששמחה האמיתית היא דווקא בעולם הזה, על ידי תשובה ומעשים טובים. כך משתייך ומתקשר הוא בחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. הרי זה בן העולם הבא. בעל הייסורים מתנחם ומתעודד אפוא, ממה שבאמת חשוב, טוב, יפה ומשמח. 'שעה אחת של תשובה ומעשים טובים'. כיוצא בה אמרו: עבודה זרה יט, א: במצותיו חפץ מאד - אמר רבי אלעזר: במצותיו - ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. רש"י: ולא בשכר מצותיו - שעובד את יוצרו מאהבת שמו ומאהבת מצות פיו ולא לשם קיבול שכר. על מנת שלא לקבל פרס - יהי לבך עמו לומר אפילו אין סופי לקבל שכר אוהב אני את בוראי וחפץ במצותיו. ע"כ.
משנה זו הנ"ל, מחלקת ומדרגת את האושר לשלושה אופנים. מלמעלה למטה הרי הם: תשובה ומעשים טובים בעולם הזה. קורת רוח בעולם הבא. חיי העולם הזה. בעל הייסורים נעדר מהאחרון והפחות שבהם, אך לעומתם מתגבר ומתחזק בשניים הראשונים אשר שווים באמת: ברכות ה, א: תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין - שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל - דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך, וכתיב בתריה: כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא - דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. ע"כ. אם כן הרי הייסורים וחיסרון חיי העולם הזה, הכרחיים הם מלכתחילה על מנת לרכוש את האחרים העליונים.
בעל הייסורים שואב סיפוקו העיקרי בחיים מנקודת בחירתו החופשית, ממקום שאין הפגעים והצרות מגיעים, ממה שבידי אדם דהיינו יראת שמים. בכל מצב אפשרי שבחיי העולם הזה, קיימת איזו נקודת בחירה באדם. הוא מרוצה ושמח מהצלחת עבודתו האישית ואכן מדקדק הרבה ומוסר את נפשו על הדבר. ועיין לשון חזון איש ז"ל באיגרת על עצמו: א' קכ"ג: בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום ענג מתענוגי החיים נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים, הענג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני ואין לי צער יותר גמור מכשלון בעון וכו', ואין לי בעולמי אלא זאת וכו'. ע"כ.
