'לא תוהו בראה - לשבת יצרה'. הכול מודים שתכלית הבריאה היא היצירה. השאלה היא רק בדבר איכות היצירה. אנשי הבהמות שואפים כל העת, ליצירה גשמית חומרית. בכך מתעלמים לגמרי, ממותר האדם מן הבהמה. הם חותרים לפשוט מעליהם מעלת אדם מכל וכל ולהידמות כמה שיותר לעולם החי. כל חוכמה זרה להם. לאמתו של דבר, הרי האדם ניחן במעלה יתירה של קומה זקופה, הדרת פנים, חוכמה ודיבור:
חגיגה טז, א: תנו רבנן וכו': ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.
נדה לא, א: תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם - הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: פוץ מלחא - ושדי בשרא לכלבא. רש"י: קלסתר - זיו. מראה העין - שאע"פ שנבראת העין מן האב והאם אינו רואה, תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ולא שומע ולא מדבר. פוץ מילחא - השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים, כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו, כיון שהלכה אז מסריח הגוף. ע"כ.
משמעות מעלת המדבר היא בתקשורת המיוחדת שלו. אין דיבור אלא אמצעי קשר. משמעות סך כל מעלות אדם היא היותו שייך בעליונים. 'שלושה כמלאכי השרת'. חלקו של הקב"ה. יש לעיין ביחס לבעלי חיים, שלכאורה גם הם זקוקים לחלק עליון, כגון כדי להיות רואה ושומע. על כל פנים, ודאי אין משמע שיהיו שלושה שותפים אלא באדם.
כוונת היצירה שבעשיית האדם היא ליצירה מעולה נבחרת. 'ה' חפץ למען צדקו - יגדיל תורה ויאדיר'. אדם יוצר חומריות, מיותר למטרת העולם. על האדם ליצור ולהוסיף בחוכמה. כל אדם וכל דור ראוי ומחויב לעבדה ולשמרה. לעבד ולפתח עוד את שדות החוכמה האין סופיים.
