תופעה מעניינת מצינו בדרכם של חז"ל בחישובים מתמטיים ובעקבותם רש"י, רבותינו בעלי התוספות ושאר ראשונים. הם משתמשים ב'גרדימי' דהיינו רצועות, וכן בקנים ובחוטים, כגון 'רצועות': רש"י יחזקאל, עירובין י"ד, כ"א, כ"ג, פסחים ק"ט, בבא בתרא כ"ו, זבחים נ"ט. תוספות סוכה, סוטה. חוט מקיף: רש"י מלכים. סוכה. בבא בתרא. תוספות סוכה. מצאתי כתוב בדעת בעל הבית אחד, ששיטה זו היא בכדי לשבר את האוזן וכדומה. האמת הפוכה לגמרי. חז"ל היו צמודים למציאות לקרקע ולריאליה, שלא כחכמי אומות העולם, מגדלים הפורחים באוויר. אשר על כן לא עסקו חז"ל בשאלות אבסטרקטיות, מנותקות ותלושות, המסומנות על ידי אותיות, מספרים, סימנים ורמזים אלא דיברו על חוטים, קנים ורצועות ממשיים.
תלמוד בבלי מסכת ברכות פרק ו - כיצד מברכין: דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ופליגא דרבי חנן, דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר.
חטה - דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו - הוא והן טמאין מיד; היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלן בלפתן.
שעורה - דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל.
גפן - כדי רביעית יין לנזיר.
תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת.
רמון - כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים.
ארץ זית שמן - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? והא איכא הנך דאמרן! אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים.
דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים.
ואידך? הני שיעורין בהדיא מי כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וכן בשאר דוכתי.
הכא נמי חזינן, כיצד כל שיעורי חז"ל התבססו על הטבע ו'כל מידות חכמים כן הוא'.
כיוצא בו מצינו בכתובות ה, ב: והיינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל! רש"י: מ"ט - כלומר במאי דומות כיתידות. אי נימא דמחלקן - שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד. חדא חדא למילתיה - קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה.
זו זרת - מן הקטנה מודדין זרת של חושן.
זו קמיצה - מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ.
זו אמה - מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים.
זו אצבע - למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו.
זה גודל - לבהן יד דאהרן ודמצורע.
תוספות: זה גודל - פירש בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין. ע"כ. ועיין עוד במנחות.
אפילו כשעסקו בסודות התורה, שמרו על עיקרון יסודי זה: תוספתא חגיגה ב הלכה ו: מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו הגיע אצלו ולא נתן לו שלום אמר לו מאין לאין בן זומא אמר לו צופה הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח שנאמר ורוח א-להים מרחפת על פני המים ואומר כנשר יעיר קנו וגו' מה נשר זה טס על קנו נוגע ואינו נוגע כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח אמר להם רבי יהושע לתלמידיו כבר בן זומא מבחוץ לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא. ע"כ. לפיכך 'רבי עקיבה עלה בשלום וירד בשלום' כדלעיל שם, משום שאחז היטב בקרקע המציאות.
