דיאנה וג'ון - הפרק הראשון 

קולו של אופנוע מהיר במיוחד, קטע את שלוות הצהריים של העיירה הקטנה, בת ארבע-מאות התושבים, ניו-סאות'-אלסוויל שבארקנסו. היתה זו שעת המנוחה, אולם את דעתה של נערה אחת לא הטרידה במיוחד עובדה זו.
נערה זו לא היתה אחרת, כמובן, מרוכבת האופנוע עצמה. וכאילו לא די היה ברעש, שחוללה באמצעות כלי-רכבה, עוד צרחה: "All the Happy People, בואו לכאן... All the deffective children, לכו לעזאזל... וואו!!" היא בלמה את אופנועה למול המינימרקט הקטן, בפתאומיות כזו, שאך נס היה אם לא נפלה ממנו לארץ.
"דיאנה!" קראה אליה בעלת החנות, שעמדה בפתחה, "דיאנה, הפעם הגזמת!" "מה, יש לך בעיה עם זה, שאני עושה כאן כיף חיים?" שאלה הנערה; "לא, אבל יש לי בעיה גדולה מאוד עם זה, שאת מפריעה לשאר האנשים לחיות את חייהם! באמת, דיאנה, עכשיו זוהי שעת המנוחה!" "אוה, באמת!" קראה דיאנה, "הגיע כבר הזמן שתביני, דודה יקרה, שלי לא מזיז בכלל, כן שעות מנוחה - לא שעות מנוחה... זה עניין לדור המאובן שלכם, לא לנו! אנחנו, הצעירים, כבר נחסל את כל השטויות האלה". "אם מישהי כאן משתינו מדברת שטויות, דיאנה, כי אז זאת את, ולא אני. לא מספיק, שאת רוכבת על אופנוע במהירות כזאת, באמצע העיירה, ועוד בלי קסדה, ברעש כזה, מסכנת את עצמך ואחרים, מפריעה למנוחתם של כל שאר האנשים, וצורחת כל מיני שטויות מדהימות באידיוטיות שבהן, את עוד ממשיכה להתחצף?! ילדה בת שבע-עשרה! חוצפה של תינוקת!!" ניכר היה בה, באישה כבת החמישים בערך, שבת-אחותה הצליחה לעורר בה רוגז רב מאוד, מה שבהחלט לא היה אופייני לה. "טוב, בסדר, דודה. סליחה". אמרה דיאנה, והוסיפה: "רציתי רק לשאול - אולי ראית במקרה את ג'ון?" "למה את כל-כך רוצה לדעת?" שאלה אותה דודתה, והנערה קראה: "אוה, באמת, מספיק עם כל החקירות האלה, טוב?" היא הסמיקה מאוד, ולחייה היו אדומות כדם, "בסך-הכל רציתי לשאול, אם ראית אותו". "לא, לא ראיתי אותו במשך חמש השעות האחרונות. בפעם האחרונה בה ראיתי אותו, היה זה בסביבות השעה עשר בבוקר, שאז הוא נכנס לקנות אצלי מספר דברים. אבל מאז - לא". "ו... והוא אמר לך, לאן הוא הולך?" ניסתה דיאנה בכל-זאת לקבל איזשהו פירור של מידע. "ומדוע שיגיד לי?" תמהה האישה. "אני יכולה רק להגיד לך, דיאנה, שהוא הלך לכיוון האגם, ככל שראיתי. יותר מזה אינני יודעת". "תודה, דודה!" קראה דיאנה, עלתה על אופנועה - ועוד בטרם היה סיפק בידי דודתה לומר לה עוד מילה אחת נוספת - טסה הרחק משם, לכיוון האגם, מתפללת שאכן, תמצא אותו שם.

דיאנה היתה נערה יפה למדי. פניה רחבים במעט, בחלקם מכוסים בנמשים, על ראשה היתה לה רעמת שיער שחורה, אולם אף שערה לא גלשה לה על עורפה. מבנה גופה היה רחב ומוצק, אולם היא לא היתה שמנה. בהחלט לא. ניתן אף לומר, שהיתה רזה, אך שרירית. מראה גרם לכך שלעיתים, כאשר לא הביטו היטב בתווי-פניה, היו מי שחשבוה לנער. דבר זה שיעשע אותה מאוד, ובינה לבינה - במחשבותיה הסודיות והכמוסות ביותר - היתה משתעשעת בכל-מיני רעיונות, על מעשי-קונדסות שונים, שאפשר היה לה לעולל באמצעות עובדה זאת. אולם, היא התביישה בדברים, שאליהם היתה מגיעה באמצעות מחשבות אלו, ומעולם לא העזה לבצע את הדברים הללו, שעלו על דעתה מדי-פעם. היא אפילו לא העזה לספרם לאיש.
מעודה לא אהבה אף נער. הם כולם נראו לה ילדותיים מדי, ולפעמים היתה נמשכת משיכה אסורה אל גברים מבוגרים ונשואים, בדרך-כלל בגילאים, בהם יכלו להיות אבותיה... אבא שלה...
דיאנה מעולם לא הכירה את אביה, דן. היא שמעה, שהיה גיבור מלחמה. בסוף שנת 1971, בשיאם של הקרבות בווייטנאם, הותקפה שיירה צבאית, שהוא היה בין מאבטחיה. קליע אחד טס, וכמעט פגע בחייל אחר - אולם אז אביה, שהיה אז בסך-הכל רב-טוראי בן תשע-עשרה, זינק לעבר חברו, במטרה להצילו. ואכן, החבר ניצל, אולם דן נהרג במקומו. הכל התחולל תוך שבריר-שניה. הקליע פגע בראשו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל, והוענק לו אות כבוד. חברתו, שלה היה מאורס, ושראתה אותו בפעם האחרונה רק כשבועיים קודם-לכן, קיבלה את הידיעה באומץ רב. הבית, אותו חשבו לקנות וכמעט חתמו על חוזה, נמכר לאחר, ואילו היא המשיכה לגור אצל אמה, מתוך כוונה לשכור בקרוב דירת-¬חדר במקום כלשהו, ולהתפרנס "איכשהו".
אולם, כחודש בערך לאחר-זאת, התברר לה כי היא הרה. היא עדיין רצתה לעבור, אולם אמה לא הסכימה לכך. "מה, את תגורי עם בתך, עם תינוקת שזה עתה נולדה, באיזשהו חור נידח? בשום-אופן לא!" כך אמרה לה. הצעירה הסכימה להישאר עם אמה, וכעבור תקופת-מה נולדה בתה, דיאנה. היא התחתנה שוב כאשר היתה דיאנה בת שנה וחצי, אולם נישואין אלה החזיקו מעמד שלוש שנים בלבד. פתאום, כאשר היתה דיאנה בת ארבע וחצי, רבו שני בני-הזוג, והתגרשו. כעת, היתה לדיאנה גם אחות, ג'ורג'ינה, הצעירה ממנה בכשלוש שנים.
אולם, לעיתים היתה דיאנה מדמיינת, כאילו היה אביה חי עדיין. בעיקר היתה עושה זאת בהיותה ילדה. כעת, עם השנים, דמיונות אלו פחתו מאוד, אולם עדיין היו לפעמים דמיונות מהסוג הזה משתלטים על מחשבתה.

וכעת, בפעם הראשונה בחייה, אהבה דיאנה באמת, בכל ליבה. עוד קודם, היתה יוצאת לפעמים עם בנים, ומספר פעמים אף הגיעה עד לכדי התנשקות של ממש עם נערים, שמבחינת מראם החיצוני מצאו חן בעיניה, או ליתר דיוק - משכו אותה מבחינה גופנית. אולם, לאחר כל פעם כזאת היתה מצטערת. כי היא לא אהבה איש מהם.
עד עתה.
מה היה בו, בג'ון, שריתק אליו כך את נשמתה של דיאנה? בקנה מידה אובייקטיבי, הוא לא היה שונה, למעשה, מכמה מהנערים איתם יצאה עד היום, לא מבחינה חיצונית ולא מבחינה פנימית. אולם, זה לא שינה לה, לדיאנה, בכלום: בעיניה, הוא היה מושלם. התגלמות השמיימיות עלי-אדמות. אל האהבה. אהבתה.

דיאנה הגיעה אל האגם בטיסה. היא בלמה, הביטה מסביב - וכמעט מיד הבחינה בו, בג'ון, כאשר הוא שוכב, עיניו עצומות, על שפת האגם, לא הרחק ממנה. היא הופתעה - האם ייתכן, שלא שמע את רעש האופנוע שלה?

אולם, הוא שמע, ועוד איך. והוא גם תיאר לעצמו, של מי עשוי היה אופנוע רעשני-במיוחד זה להיות. הוא ראה כבר את הנערה הצעירה, כאשר היא דוהרת על כלי-רכבה בכבישי העיירה.
ודווקא משום שידע, החליט להעמיד פני ישן - והוא היה שחקן מוצלח מאוד. היא ניגשה אליו - ואז עשתה את הדבר, שהיתה בטוחה כי לעולם לא תאזור די אומץ לעשותו: היא גחנה מעליו, מעל פניו - הוא הרגיש את נשימתה החמה עליו - הצמידה את שפתיה לשפתיו -
והוא התיישב באחת, אוחז בה, שפתיו על שפתיה. היא השתחררה באופן חלקי מאחיזתו בה. "היי, מה זה אמור להיות, ג'ון? אתה לא ישן?" שאלה אותו, נדהמת ונבוכה, והוא ענה לה בחיוך: "אוה, דיאנה... גם אילו ישנתי, הייתי מתעורר עכשיו. באמת, הנערה היפהפיה שאני אוהב באה ומנשקת אותי - ואני אמשיך לישון?" "אני אוהבת אותך, ג'ון"... אמרה לו דיאנה חרש, פניה קרובים מאוד לפניו...
ושפתותיהם נפגשו בשנית. דיאנה נרתעה במקצת מן ההתלהבות, מן הרעב העז לאהבתה, שהיו מצויים באותם רגעים אצל הנער, שנישק אותה, אולם כמעט מיד היא גילתה לחדוותה המרובה, כי בה עצמה קיימים רגשות אלה בעוצמה רבה לפחות באותה המידה. היא לא ידעה, מה היו אנשים אחרים חושבים על כך, שהיא והוא מתנשקים כך כבר, אפשר לומר, "בפעם הראשונה" - ואם לומר את האמת, זה גם היה רחוק מאוד ממחשבותיה, ולא הטריד אותה כלל. והם שניהם חוו עונג נפלא כל-כך...
אין לדעת, כמה זמן ארכה נשיקתם. אך היא היתה ארוכה מאוד.
וזה לא הסתיים רק בנשיקה.
ג'ון התלהט, וסחף עימו גם את דיאנה... הם שניהם רצו אותו הדבר... הכל אירע כל-כך מהר... הוא דחף את ידיו מתחת לחולצתה, ממשש וממעך באצבעותיו את זוג שדיה, אשר היו - כתמיד - משוללי-חזייה, היא העיפה את חולצתה אל הארץ, שלחה ידיה אל מפשעתו והזדרזה לשחרר, את איברו הלוהט מכלא-תחתוניו... כבר יצא לה לדיאנה להתנסות, בלאונן גברים בידיה - אך, שלא כגברים מבוגרים יותר, לא היה ג'ון מאופק ביותר - והוא קרע מעליה, בפראות משוחררת ומשולהבת, את מכנסיה הג'ינסיים הארוכים ואת תחתוניה השחורים, תפס בידיה בשתי ידיו, תפס בזרועותיה השריריות בכל כוחו, גהר עליה ו - לראשונה בחייהם הצעירים - תקע, בכל הכח, את איברו הלוהט בתוך גופה הנענה, שטוף-הזיעה... "כן!!!!"... נאנקה דיאנה, בקול רם ונישא, כאשר בעלנה, בפראות ובחשקת-התשוקה, איברו הקשוי, של הנער שאהבה...

*

"איך זה קרה לנו, ג'וני?" שאלה הנערה, עדיין בזרועותיו. "אני לא יודע, דיאנה. זה... בחיי, שאני לא מבין איך זה קרה!" קרא ג'ון, מאושר. הם שניהם היו מאושרים - אולם, גם מבוהלים במקצת. רק נשיקה - ופתאום...
הם הביטו זה בזו, באהבה. "מתי התאהבת בי?" שאלה דיאנה לאחר שתיקה ארוכה, והנער ענה לה: "מהרגע הראשון שראיתי אותך. כבר כשהגעתי לאלסוויל, לפני שלושה וחצי שבועות, ראיתי אותך דוהרת ככה על האופנוע... לא עושה חשבון לאף-אחד, ככה זה נראה. פראית. ו... ואת לכדת אותי מהשניה הראשונה, דווקא בגלל שאני, ככה, בכלל לא כזה... אני אוהב אותך, דיאנה!... אוהב אותך"... "ואתה רוצה לדעת, מתי אני התאהבתי בך?" שאלה דיאנה. "כן", ענה ג'ון, והנערה אמרה: "אני... איך שראיתי אותך, חשבתי - אוה, הוא בוודאי מדרום ארקנסו. ואז שאלתי אותך - ובאמת אמרת לי שאתה משם. ואז ניסיתי לנחש מה עוד תגיד - ובאמת אמרת את זה. בדיוק, כל דבר, ממש - כל דבר! זה היה מדהים!" "בגלל זה עלית על האופנוע שלך, וברחת ממני?" שאל ג'ון בחיוך, והיא ענתה: "כן! נבהלתי, ג'וני. הייתי צריכה איזה זמן לחשוב, רק עם עצמי. מעולם עוד לא קרה לי דבר כזה, ג'וני. אתה הראשון".
שפתותיהם כמעט ונפגשו שוב, אולם אז קראה דיאנה: "אוי, ג'וני, תראה מה השעה! יהרגו אותי בבית. גם ככה כועסים עלי, ואין לי שום עניין להסתכסך עם מישהו עכשיו. אני רוצה לאהוב את כולם, ג'וני, את כולם!!" "גם אני ככה, דיאנה. זה... לא יודע איך להגדיר את זה. טוב, יאללה, ביי, יפהפיה שלי". "ביי!" קראה דיאנה, עלתה על אופנועה וטסה משם.

כנראה הסתחררה הנערה לגמרי ממה שאירע לה על שפת האגם, אחרת קשה במקצת להבין, מדוע עלתה על אופנועה עירומה לחלוטין, והבחינה בכך, למרבה מבוכתה, רק כאשר הגיעה לרחוב הראשי, וראתה את הכל מביטים בה, במבטים נדהמים, ואומרים אלה לאלה: "הפעם היא באמת הגזימה, הילדה הזאת. הגיע הזמן, באמת, שאמה תחנך אותה יותר בחוזקה".
דיאנה הביטה בעצמה, נבהלה עד עמקי נשמתה, וטסה בחזרה לאגם...
ג'ון הביט בה, וצחק. והיא הצטרפה אליו, ושניהם התפוצצו מצחוק. "אוה, אלוהים אדירים, דיאנה"... קרא ג'ון, חנוק מצחוק... "איזו אידיוטית אני... איך שהם הסתכלו"... התפקעה דיאנה...
אולם, כאשר הגיעה הנערה לביתה, דאגו אמה, דודה, דודתה וסבתה - ארבעתם רותחים מזעם על הנערה המתפרעת והסוררת - שלא יהיו לה סיבות רבות לצחוק. ראשית - הם צעקו עליה במשך למעלה מחצי-שעה, ולאחר-זאת שלחו אותה לחדרה, בצירוף איסור מפורש לצאת ממנו עד מחרתיים בבוקר, וכמו-כן גם ריתוק לבית עד להודעה חדשה. הם התפוצצו ממש מרוב זעם על הנערה פורקת-העול.

*

"דיאנה, תגידי, זה נכון, כל העניין הזה?" "בטח, ג'ורג'ין. הו, איזה קטע זה היה אז... פתאום אני שמה-לב, שאני עירומה לגמרי, לפני כולם... איזה קטע"... "זה... איך"... מלמלה ג'ורג'ינה, מביטה בהערצה בלתי¬-מסוייגת באחותה. "אה, ג'ורג'ין שלי, אני מאוהבת, זה איך!" "את - מאוהבת? מה, שוב במורה לתנ"ך?" שאלה הנערה בת הארבע-עשרה, בחיוך קל. הו, כן, היא עוד זכרה לה, לאחותה, את הפרשיה ההיא... "הו, מה פתאום? אז זה היה סתם... סתם, בצחוק! ג'ורג'ין, עכשיו זה ממש, על באמת! זה - זה ג'ון, את יודעת, זה שהגיע הנה לפני שלושה שבועות". "אה, הוא? הוא - ואת? דיאנה, תיזהרי, הוא נראה כזה מדוקדק... הוא עוד יהפוך אותך לאיזו - איזו ילדה של אמא, או משהו כזה!" "לא, על מה את מדברת?! אני?! אותי אף-אחד לעולם לא יוכל להפוך למשהו. וחוץ-מזה - את חושבת שהוא היה כל-כך מרובע? את יודעת מה עשינו?" "לא"... אמרה ג'ורג'ינה, בציפייה דרוכה, כאשר דיאנה קראה, בלחש: "שכבנו יחד! זאת-אומרת, התנשקנו, ו-הופ, לפני שידענו מה קורה, כבר הוא היה בתוכי, ושנינו... הוי, ג'ורג'ינה, עד שאת תדעי מה זה"...
היתה שתיקה קצרה.
"וואו, דיאנה, אני בחיים לא הייתי מעיזה! מה, ישר, פעם ראשונה - וכבר שכבתם?" "כן, רק אמרנו זה לזו, כמה אנחנו מאוהבים - וישר. זה לא היה מתוכנן, או משהו כזה! סתם, ניסינו להתנשק - והמשכנו". סיימה דיאנה, מביטה על התקרה, ועל פניה חיוך מאושר. "זה היה, כל-כך נפלא"... מלמלה עוד.
וג'ורג'ינה מלמלה: "הלוואי, דיאנה, הלוואי שגם אני הייתי יכולה ככה, ספונטנית... אני כבר מתה לדעת איך זה!" "מה - ג'ורג'ינה יקרה שלי, את לא - את יודעת, שכשאני הייתי בת ארבע-עשרה, כמוך עכשיו, בקושי ידעתי שיש דבר כזה, שנקרא מין? ואת כבר רוצה לשכב עם מישהו? את עוד ילדה, עזבי"... "אה, יופי, עכשיו את נשמעת ממש כמו אמא: 'את עוד ילדה'... באמת, דיאנה, גם אני רוצה את הכיף הזה! אז אני לא יודעת מה זה בדיוק מין! אבל, כשאני רואה איך את מאושרת עכשיו"... "רגע, ולך רע כל-כך? באמת, ג'ורג'ין, בחייך - אם תשכבי כבר עכשיו עם מישהו - מה יישאר לך הלאה, הה? ואת בעצמך הרי מודה, שעוד אין לך אפילו מושג מה זה ואיך זה! אז אל תדברי לי כמו איזו מישהי אומללה, שחייבת מין עכשיו... את לא כזאת, באמת!" קראה דיאנה, ואחותה אמרה לה: "ומה יישאר לך הלאה מעכשיו, הה? הה, חכמה שכמוך? לא היה נשאר יותר, אם היית מחכה עד לגיל עשרים?" "דבר ראשון - לא תיכננתי את זה, ובכלל לא התכוונתי שזה יקרה אז. פשוט, כשזה קרה - בשום-אופן לא עלה על דעתי למנוע את זה. זה היה כל-כך מהר... ועד לגיל עשרים?! באמת, ג'ורג'ין - עד אז אני אהיה - אני אהיה ממש זקנה! אלוהים ישמור, כבר אהיה ממש - מבוגרת, אולי אפילו נשואה, מי יודע? ולדעתי - גיל שבע-עשרה - שמונה-עשרה זה הגיל הכי טוב. לא מוקדם מדי, ולא מאוחר מדי". "את יודעת, כמובן, שאת אומרת את זה רק, ואך ורק, בגלל שככה זה יצא אצלך?" "בטח, מה, אני מנסה להכחיש את זה?" קראה דיאנה תוך כדי צחוק, והוסיפה: "ג'ורג'ין יקירה, אני בורחת עכשיו לפגוש את אביר-מציאויותי, ולטוס קצת על הטיל באותה הזדמנות. את יכולה, בבקשה, וברוב טובך, להעביר את ההודעה הזאת לאמא או לסבתא, כשיראו שאני לא פה?" "לא, דיאנה", קמה ג'ורג'ינה משולי מיטתה של דיאנה, "בשום-אופן לא. מספיק היה לי בפעם הקודמת. חטפתי את הכל עלי, כאילו אני הייתי אשמה. בשום-אופן לא". "בבקשה, ג'ורג'ין? בבקשה, פעם אחת?" היתה שתיקה קצרה, ולבסוף אמרה ג'ורג'ינה: "בסדר, בתנאי אחד". "מה שתגידי". מיהרה דיאנה, וג'ורג'ינה אמרה: "שתרכיבי אותי על הטיל, למשך עשר דקות מינימום של הטיסה הכי מטורפת!" "או. קיי, ג'ורג'ין, חמודה יקרה מתוקה שלי. ביי!!" קראה דיאנה, ומיהרה להסתלק. איזה מזל, שאמה וסבתה בדיוק לא היו בבית...
היא מיהרה אל ה'טיל', התניעה אותו - וטסה. מרחוק ראתה את אהובה, וקראה אליו: "היי, ג'וני! מה המצב אצלך, אהובי?" "דיאנה?! את לא"... הופתע ג'ון. "עזוב! אוה, באמת, ג'ון, אתה באמת חושב, שהם יצליחו לכפות עלי להיות תקועה בבית, ולקרוא כל הזמן פרקים מהברית הישנה והחדשה והחדישה והאמצעית, כשאני רוצה להיות איתך?" והיא חייכה ונעצה בעיניו מבט שובב, מתגרה משהו. "הייתי צריך לדעת, דיאנה", השיב לה ג'ון, בעוד הוא מהופנט מעיניה הנפלאות והחודרות, וממבטה המשתובב של הנערה שאהב, "זה הרי היה ברור, שאת לא תישארי במקום שבו אומרים לך. אני רק חושב - מה יהיה, כשאני אגיד לך להיות במקום כלשהו?" "בחלום, ג'וני!" קראה דיאנה כתשובה, וקפצה לאחור, "בחלום! מה אתה חושב, ג'וני, שאתה, שמישהו יוכל אי-פעם לומר לי מה לעשות? זאת-אומרת, הוא יכול להגיד לי כל מה שבא לו. אבל שאני אשים לב לזה? מה פתאום?! אני כבר ילדה גדולה. אף-אחד לא יגיד לי מה לעשות!!" "הו, דיאנה, פראית שכמותך"... חייך ג'ון, "תוכלי, בבקשה, וברוב טובך, לקחת אותי לאיזה סיבוב על האופנוע?" "בכיף!!" קראה הנערה, וזינקה על כלי-הרכב. "בוא כבר, ג'וני!" הוא זינק על המושב שמאחוריה, היא לחצה בכל כוחה על הדוושה, ו-
ונשימתו של ג'ון נעצרה. איך יש לה אומץ, לנערה המדהימה הזאת, לטוס ככה, במהירות שהיא אולי כפליים מהמהירות המותרת, ועוד בתוך העיירה? הוא לא היה מעז. הוא ידע זאת. הקטע המוסרי הזה, של שמירת-החוק, היה חזק מאוד אצלו.
ועם זאת, לא היה דבר בעולם שהוא נהנה ממנו יותר, מאשר הנסיעה הזאת, כאשר הם טסים יחדיו במהירות, שהוא חשש לחשוב מהי, דרך העיירה שכרגיל היתה מקום שקט ושלו, ידיו מחבקות לפניו את הנערה שאהב...
ואז קראה דיאנה, בקול: "היי, ג'וני, תגיד, בא לך לנסות מסלול ממש - אבל ממש מפחיד? ואפילו מסוכן?" "בסדר, קדימה, דיאנה!" קרא ג'ון, דיאנה קראה: "קדימה, לחיים ולמוות!!" ו -
והשניות הבאות גרמו לג'ון להודות לאל על כך, שמעולם לא היו לו בעיות עם ליבו. גם כך, כמעט שפעימותיו נעצרו.
יהיה זה לחלוטין בלתי-אפשרי, להגדיר זאת כנסיעה. כי הם טסו. במלוא מובן המילה.
בתחילה האיצה דיאנה את המהירות עוד ועוד, עד שהמנוע של אופנוע¬-המירוץ כמעט והתפוצץ. היא ממש סחטה את הדוושה בכל כוחם המקסימלי של שרירי-גופה, עד כדי כך, שזו כמעט ונמעכה. ואז -
ג'ון הרגיש, שחשכו עיניו. גם דיאנה נבהלה לפחות כמוהו. עד עתה, היא רק דימיינה זאת לעצמה, איך יהיה לטוס בנתיב הנגדי, אל מול מכוניות אחרות...
דיאנה צווחה. הצוויחה הפראית ביותר, ששמעה אדמת ארקנסו מעודה. אפילו האינדיאנים, לא היו מסוגלים לצווח כך.
הם שניהם נאחזו בחוזקה באופנוע, ועוד יותר מכך - זה בזו. והם הבחינו במשאית לפניהם, משאית שדיאנה כמעט שזיהתה, אלא שאז הפנתה מיד את האופנוע, והמשאית עצמה בלמה...

*

"ג'וני?" "אוה, דיאנה... כנראה, החליט מי שהחליט להשאיר אותנו ביחד גם בעולם הבא. תודה לו". "מניין לך שאנחנו מתים, ג'וני?" שאלה הנערה בחיוך, שהיה מסוגל להפיל למאסר עולמים כל לב אנושי שהוא. "בדרך-כלל, דיאנה, כשאנשים נכנסים חזיתית במשאית, ועוד במהירות מופרעת כזאת - בדרך-כלל הם מתים מזה. אולי את פראית ומדהימה והכל, יפהפיה שלי, אבל עדיין את לא יכולה לשלוט בכוחות החיים והמוות, דיאנה. וגם אני לא". "כנראה שכן. כי... שמעת פעם על אנשים פצועים בגן-העדן?" "דבר ראשון, דיאנה, אחרי נהיגה כזאת כמו שלך - זה דווקא די-סביר, שזרקו את שנינו יחד לגיהינום בתור עונש, ושם הרי הכל יכול להיות. וחוץ-מזה - מה פתאום פצועים?" "הו, לא, ג'וני, אנחנו לא פצועים בכלל. בכלל לא! רק לך יש חבורה בגודל של איזה חמישה-עשר סנטימטרים על רגל שמאל, פלוס דם מכמה מקומות, ולי בערך אותו דבר. זה כלום". "אז - אחת משתיים, דיאנה: או שאנחנו באמת בגיהינום, או שבאורח מדהים ממש קרה לנו נס, ואנחנו עדיין בעולם הזה. אלה בערך שתי האפשרויות. מה יותר נראה לך?" "זה באמת לא איכפת לי, ג'וני". ענתה לו הנערה, "העיקר שנהיה יחד. ואתה?" "אותו דבר, יפהפיה שלי". "היי, סלחו לי", שמעו השניים לפתע קול שלישי, מוזר. "סלחו לי, אולי אתם יודעים, בבקשה, איך אני יכול להגיע מכאן בדרך הקצרה ביותר לרחוב אלם?" "מה?!" שאלו שניהם יחדיו, נדהמים. הם שניהם ידעו היטב, מהו רחוב אלם, וגם האדם הזה, נראה איכשהו מתאים... "נו, רחוב אלם. שני חברים שלי, פרדי קרוגר ולי אוסוולד, השתלטו שם על כל האיזור, ועכשיו הם הבטיחו למכור לי שם בית בחצי מחיר. פנו לקבלנות, אלה". "מה?!" נדהמו שניהם עוד יותר, והביטו זה בזו. השניים האלה - קבלנות? "אוה, טוב, אני כבר רואה שאינכם יודעים כלום. הנוער של היום... נו, זה נוער זה? זה זבל זה! אין להם שום כבוד למייבשי-הביצות, למגרשי-האינדיאנים, למגרשי-השדים... זיפתים, כולם!!" וסר וזועף, התרחק התימהוני משם, מותיר אחריו את ג'ון ודיאנה נדהמים. מה זה אמור להיות? "דיאנה", לחש ג'ון, "איפה אנחנו?" "בארץ הפלאות, ככל הנראה". ענתה לו הנערה הנדהמת, "אחרת, איך אתה מסביר את העובדה, שהאיש שדיבר אלינו לא היה אחר מאשר אריה בתחפושת פינגווין?" "מה?!" "סתם צחקתי, ג'ון!" "דיאנה, המציאות שמסביבנו כרגע מספיק מוזרה גם ככה. את לא צריכה להוסיף לה אחוזים. אני אומר לך, דיאנה - מה שקורה פה עכשיו, זה טירוף טוטאלי". ואכן, מסביבם הסתובבו עוד אנשים מוזרים רבים, וכל אחד מהם דיבר על משהו אחר, מוזר עוד יותר מקודמו...
הם פגשו, למשל, שתי בובות-שעווה, של ג'ורג' וושינגטון ומיכאיל גורבצ'וב, כאשר הן צועקות: "הוי יא קווייל... הוי, יא שמרן... אל נא תחשוב, שבשטויותיך - תהיה לנשיא... ולבוש - אתה הינך אפס שבאפסים!!"
ונעלמו. ג'ון הביט, נדהם ומבולבל עוד יותר, בפניה של חברתו, שאמרה לו: "ההיגיון יצא ככל הנראה לחופשת צהריים, אני אומרת לך. בוא, לפחות, נהנה ממה שיש".
וכך עשו. עד לשעות החשיכה הספיקו להכיר כשלושים אנשים נוספים. כולם מאותו הסוג. דיאנה החלה לשאול עצמה, היכן יוכלו ללון בלילה, כאשר התעוררה.
"אה, זה הכל היה רק חלום?" שאלה את עצמה, בפיהוק גדול, ואמה ענתה לה: "כן, משוגעת שלי. ועכשיו, מכיוון שהתעוררת, אולי תהיי מוכנה להסביר לי - מה זה היה אמור להיות בדיוק, הקמיקאזה הזאת שעשיתם, ישר לתוך המשאית של הדוד שלך?" "אה, אז זאת היתה המשאית שלו שנסעה שם?" שאלה הנערה, והאם אמרה: "כן, דיאנה. ומזל שלפחות ברגע האחרון פנית, ושהוא נהג מנוסה ויודע לבלום בזמן, אחרת לא היתה לי כבר בת גדולה יותר. ככה יצאת רק עם פצעים בכמה מקומות. באמת, מה קורה לך בזמן האחרון?" "אוה, אני מאוהבת, אמא! אני מאוהבת! מאוהבת!!" "אה, בג'ון? יופי. במקום, שהוא יעשה ממך ילדה נורמלית - את משגעת אותו". "הוא... הוא בסדר, אמא, נכון?" "הוא בסדר, דיאנה, אל תדאגי לו". ענתה האם, "אבל עליו אני כועסת עוד יותר מאשר עלייך, במידה שזה אפשרי בכלל". "אוה, באמת, אמא, מה את רוצה? סתם, נהנים מהחיים!" קראה דיאנה. "כן, בוודאי. נהנים מהחיים. קודם את רוכבת עירומה לגמרי במרכז העיר, אחר-כך טסה מול משאיות כמו מטורפת - באמת, מה איתך?! ומה עם זה, ג'ון? הוא הרי אמור לרסן אותך, ולא להיגרר אחרי כל שטות שאת ממציאה!" "אוה, באמת, אמא, אני מבטיחה לך - מעכשיו לא אשתולל עירומה ברחוב, או אטוס לפני משאיות או משהו כזה". הבטיחה דיאנה, ואמה אמרה: "באמת, זה גם יהיה לך די-קשה. האופנוע ההוא שלך נפל למטה מהכביש, על הסלעים, וברוך¬שפטרנו. מעכשיו, את לא תנהגי יותר בשום כלי-רכב ממונע, לפחות עד אחרי הקולג' - בהנחה שיקרה הבלתי-יאומן ויסכימו לקבל אותך אליו - וגם זה רק בגלל שאחריו, יש לקוות לפחות שתהיי מסוגלת לעמוד איכשהו ברשות עצמך. ודבר אחד שיהיה ברור - אני מרחמת על הגבר שיחליט את ההחלטה האיומה להתחתן איתך. או שאם גם הוא יהיה כמוך, אז אני מרחמת עוד יותר על הנכדים שלי. אוה, באמת, דיאנה"... והאם חיבקה את בתה. "אוה, אמא, אני מצטערת, יותר לא אתנהג ככה". אמרה לה דיאנה, ואז הוסיפה: "אבל, בכל¬-זאת - זה היה כיף עצום". האם הביטה בה במבט חד לרגע - ומיד הרפתה.

*

וג'ורג'ינה באה לחדרה של דיאנה לאחר-מכן, כאשר רק היא נמצאה שם - ולחשה לה: "אני יודעת, שאמא היתה חושבת שאני מטומטמת, אבל - זה אדיר, מה שעשית, דיאנה! אני אפילו לא יודעת, אם הייתי מעיזה!" "לא, את לא היית מעיזה, ג'ורג'ין. אבל - היית רוצה לעשות את זה?" "בטח!" קראה הנערה, ואחותה הגדולה קירבה את אוזנה של ג'ורג'ינה אל פיה, ולחשה: "זה מה שחשוב, ג'ורג'ין שלי. זה, ולא שום-דבר אחר".
ואז שאלה ג'ורג'ינה: "תגידי, דיאנה - מה חלמת הלילה?" "הלילה? סתם, בלגן אידיוטי. אפשר לומר, שלא חלמתי כלום. ואת?" "אוה, אני חלמתי איזה חלום מוזר"... התחילה ג'ורג'ינה, "בהתחלה - אני עומדת כאן, בחדר שלך, ואני זאת באמת אני. ואז - משהו קורה, איכשהו, ואני הופכת להיות את! חלום מופרע לחלוטין, אני אומרת לך. בכל אופן - אז אני... אז אני רצה מכאן למטה והחוצה, עולה על הטיל, עוצמת את העיניים, לוחצת על הדוושה - וטסה ישר קדימה... ועם עיניים עצומות, הכל! ואני עוד חושבת, אולי כדאי לי להאט קצת, יכול להיות שאני טסה מהר מדי, ואני רוצה להאט - אבל חלק ממני, החלק השולט, כאילו, אומר: לא! לטוס מהר יותר, מהר יותר, להאיץ! ואז - אני ממשיכה בטיסה, עד ש... עד שאני מתרסקת, אל תוך קיר"... "ואז התעוררת?" שאלה דיאנה. "כן, אז התעוררתי. אבל זה היה מוקדם מאוד בבוקר, ואחר-כך נרדמתי שוב. ואז חלמתי - שאני מסתובבת בקצה השני של העיירה, במערב - אין לי מושג מה יש לי לחפש שם בכלל, באיזור הנורא ההוא - ואני... אני מחפשת שם איזשהו משהו... משהו, שאני חייבת משום-מה למצוא... ואני מרגישה, שאני חייבת... פשוט, חייבת, ואני כל-כך רוצה למצוא את זה... ואני אפילו לא יודעת מה!" סיימה בקריאה. "מעניין, אם זה יכול להגיד משהו". אמרה דיאנה, וג'ורג'ינה אמרה אף היא: "כן, באמת מעניין"...