יש לציין שבניגוד הגמור שבין דוכרא ונוקבא, קיימת תופעה מעניינת והיא אחיזת כל אחד מהם בשתי הקצוות. למשל לגבי מידות הדין והרחמים. בספרות הקבלה מקובל בכל מקום שזכר מסמל רחמים ונקיבה דין, בעוד שבגמרא מגילה יד, ב: חולדה - דכתיב וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור וגו'. ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי? - אמרי בי רב משמיה דרב: חולדה קרובת ירמיה היתה, ולא הוה מקפיד עליה. ויאשיה גופיה, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה? אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן וכו'. ע"כ. ובכתוב 'נשים רחמניות'. מובן שאין כאן מחלוקת בין נגלה לנסתר אלא שבנגלה רואים את הרחמניות ובנסתר את הדין. באמת אף בנגלה מצינו: נדה לא, ב: ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת. רש"י: מקבל פיוס - נוח לרצות. זה ממקום שנברא - אדמה עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין. בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה יז: ומפני מה האיש נוח להתפתות ולא האשה, אמר להם אדם נברא מאדמה, כיון שאת נותן עליה טיפה שלמים מיד היא שותה אותה, וחוה נבראת מעצם אפילו את שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה. ועוד.
כי חלוקת דוכרא ונוקבא קיימת אף בכל אדם יחיד, שנולד מכוח שניהם. ממילא בכל אחד מהם, ישנן לתכונות של שני הצדדים. אבל לכאורה אין זה מספיק דאם כן, הרי על כל פנים לא היה היפוך גמור, כמו לומר שדווקא נשים רחמניות הן. לפחות הצד הגובר והדוממנטי שבכל אחד מהם, ודאי היה צריך להיות בהתאם לעיקר מהותם, כגון דין באישה ורחמים באיש. ויש לומר שנשים מצד טיבעם האינסטינקטיבי רחמניות הן, בעוד אופי חשיבתן ותפיסת דעתן אינה רחמנית אלא להיפוך ואילו באנשים נהפוך הוא. אופיים הבסיסי קשה ודרך חשיבתם רך ורחמני. טעם הדבר כי יש לחלק בין האדם גופו, לבין כיוון דעת מחשבתו. המחשבה אינה מבטאת את עצמו אלא את רצונו ושאיפתו. כל אחד מבקש את מה שחסר לו. ממילא האיש מחזר על אישה ודעתו רחמנית. אישה משתוקקת על בעלה ותפיסתה דין. כן מצינו נמי: נדה לא, א: תנו רבנן, בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחלה - יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא רבי צדוק ופירשו: אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו - תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים וכו'. ע"כ. כי ידוע שהזרע מכוח המחשבה הרצון והתאווה הוא, אשר על כן הוא מבטא לא את עצמו רק את רצונו. במקום אחר עסקנו גם במידות הבושה והעזות שבאנשים ונשים.
עוד אמרו: בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה יז: מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילין להקב"ה כלום, עמדו וגרשו זה את זה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זו ונישאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק יא – חלק: אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה - אנת תלמידא, ואי מר רבה - אנת תלמידא. אמר לה: מאי אעביד, הואי בעצה, ואשתבעי לי בהדייהו: אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב כי כל העדה כלם קדשים. אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי, אותבה על בבא, וסתרתה למזיה, כל דאתא חזיה, הדר. אדהכי והכי אבלעו להו.
איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה! איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא, אי אתיא תרומה - אמר תיהוי לכהן, אי אתו מעשר דשקילתו אתון - אמר הבו חד מעשרה לכהן, ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא, עינא יהב במזייכו. - אמר לה: הא איהו נמי קא עביד! - אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה, אמר איהו נמי תמת נפשי עם פלשתים. ועוד: דקאמר לכו עבדיתו תכלתא, אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא [מצוה] - אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך! היינו דכתיב חכמות נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידה תהרסנה - זו אשתו של קרח. ע"כ.
עבודה זרה לט, א: וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו, נשאת למוכס, והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו. רש"י מוכס - סתמא גזלן. קשרי מוכס - חותמות לנותני המכס כדי שלא יתבעום חביריו ומשרתיו פעם אחרת. ע"כ. וכן בבכורות. הכא נמי ישנם לכאורה מסרים סותרים, ביחס לקובע הרוחני שבבית, ועיין.
מסתבר שניגודי סתירות הללו, מלמדים על אחידותם הבסיסית של שני המינים. כל אחד מהם אחוז ותפוס בסגולות זולתו, הואיל ובעצם אחד הם בעיקרם. גם בהבחנת האומנות לעומת המדע, הנה למרות קביעתנו כי האיש אומני והאישה מדעית, הרי ודאי שמצד שני נהפוך הוא לגמרי. האישה אומנית באמונתה, בדמיונה ובקלות דעתה. האיש מדען וחוקר באמיתותו, מציאותיותו ובכובד ראשו: ספר נתיבות עולם א - נתיב האמונה - פרק א: ותדע עוד כי הזכר והנקבה הוא כנגד אמת ואמונה, ויש לך להבין למה האשה עמדה באמונתה ביותר, וזה בודאי בשביל כי אמונת אשה לאיש יותר מן אמונת האיש לאשה כי אמונה לשון נקבה ואמת הוא לשון זכר, ואין כל כך נמצא האמת באשה כמו שנמצא האמונה ולכך עמדה האשה באמונתה ולא האיש, ותבין זה כי האיש מותר באחרת ואין האשה מותרת באחר כו':
במקום אחר עסקנו בהפרש, שבין צורת העיגול, לבין צורת הריבוע. תוספתא מעשרות ג הלכה טו: אלו הן גריסין הקלקין אלגוסין המרובעין רבן שמעון בן גמליאל או' אין לך מרובע מששת ימי בראשית. תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות פרק ה: אילו הן גריסין הקילקין אילו המרובעין תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מרובע מששת ימי בראשית התיב רבי ברכיה והתנינן גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע אמ' ר' ביסינא כל גרמא אמרה לית ליה מרובע ולמה תנינן דירבענה היא והיא נגעה מלא קיטרין והיא אביבא דפילא עגול הוא מלמטן אית דבעי מימר לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות ותני כן מרובע באוכלין אין מרובע בבריות. ע"כ. וכן בירושלמי שבועות.
האומנות ודוכרא שייכים למעגל. המדע ונוקבא למרובע. ברכות סא, א: דבר אחר: ויבן, אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תנא, מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין אוצר, מה אוצר זה קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כדי לקבל את הפירות - אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי לקבל את הולד. ע"כ. יש לעיין בשורש 'רבע' ביחס למעשה הזיווג. ויש לומר שמקביל הוא לשורש 'ידע', החוזר גם כן על מעשה ההוא, משום שהידע והרבע בנוקבא ובחיבור הרי הוא משיג את הרביעה כמו את הידיעה.
רש"י מסכת מגילה: העושה תפלתו עגולה - תפילין שבראשו, עגולה כביצה וכאגוז. סכנה - שלא תכנס בראשו. ואין בה מצוה - דמרובעות בעינן. ע"כ. מעגל אין בו קצוות ונכנסת לכל מקום ומסמלת את הבלתי מוגבל. מרובע מקווץ ורומז על המוגבל. גם בלשון בני אדם, 'מרובע' משמש כינוי למקובע ומוגבל. יסוד הטוב בגמישות נוחיות אופיו ושורש הרע הוא במגבלת צמצום צרת עקשנותו. לאומנות אין גבולות. מאידך המדע מוגדר מאוד. להבדיל ביארנו כי התורה הקדושה מתחלקת לשניים. הלכה ואגדה. 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' ו'אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים'. הלכה היא המדע של התורה, אגדה כנגד יראת שמים, האומנות. 'ארבע אמות' היינו ריבוע. 'ריבוע' לשון ארבע. 'אוצר' היינו סגולה גנוזה בתוך בית האוצר של הלכה. היה מי שערבב ובלבל בין אוצר לבית אוצר, אבל לא תאמה דעתו את לשון מקרא ולשון חכמים בכל מקום. אם כן נמצא שהלכה שייכת לנוקבא ואגדה לדוכרא. 'כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים'. 'ותגד לבני ישראל', לשון אגדה: שבת פז, א: רבי אומר: בתחילה פירש עונשה, דכתיב וישב משה - דברים שמשבבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש מתן שכרה - דכתיב ויגד משה - דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה. ע"כ. למעשה האנשים מתעסקים בהלכה ונשים באגדה, כמו שנתבאר לעיל בהפרש שבין גופם לדעתם.
הסבר נוסף בכל זה הוא מה שביארנו שם, שאישה מעצם טיבעה מכילה בקירבה את כל הקצוות כאחת, מול האיש שמאוזן ושקול מתולדתו. לפיכך תמצא באישה את כל הניגודים והסתירות ההפכיים והאיש שונה ממנה משני הכיוונים. לדוגמה ביחס לרחמי האישה הרי האיש קשה ואילו לגבי קושי האישה הנה האיש רך. וכן בכל כיוצא בו. סיבת מזג זה באישה היא מתוך התייחסותה לאיש הממוצע משני הצדדים. 'עזר - כנגדו'. 'נקיבה תסובב גבר'. לפיכך בהכרח שתהא היא עשויה משתי קצוות והוא בינוני.
