פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י: וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה. ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כט: וכבר ידעת שלשון התורה במקומות רבים שהכונה הראשונה מן התורה כולה היתה להסיר עבודה זרה ומחות זכרה וכל הנתלה בה וגם לזכרה וכו'. שם פרק לז: מה שכונת התורה כולה הפך האמונה ההיא כמו שהתבאר מכל דברי התורה וכו'.
עבודה זרה - 'עבודה שהיא זרה לו'. 'אלוהים אחרים - שהם אחרים לעובדיהם'. עבודה זרה מהווה התכחשות שאין למעלה הימנה לעצמו. אמונת השם חבוקה ודבוקה באדם. האדם נברא בצלם. 'ויפח באפיו נשמת חיים - מאן דנפח מדיליה נפח'. כך יש להבין חומרתה העצומה של עבודה זרה.
ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מז: ואומר שזאת תורת השם אשר נצטוה בה משה רבינו והתיחסה אליו, לא באה רק להקל העבודות והטורחים, וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול, אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם, ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלהיו, ובין שישרוף בן יונה לעבודת א-להינו, כתוב בתורה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, זאת היתה עבודתם לאלהיהם ומעבודיתיך בכיוצא בזה לשרוף בן יונה או מלא כף סולת, ולפי זה הענין הוכיח השם אומתנו בעת מרותה עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה כי, ונאמר עוד בזה הענין, המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמר עמי רדנו לא נבא עוד אליך, רוצה לומר אי זו מצות טורח היתה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה. וכבר קראנו השם יתעלה ואמר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וגו', כונת אלו הפסוקים כולם ענין אחד. זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך וכו'. שם פרק מט: ורוב המצות כמו שבארנו אינם רק להסיר הדעות ההם, ולהקל הטרחים הגדולים הכבדים והעמל והצער שהיו עושים האנשים ההם לעבודת אלהיהם וכו'. ע"כ.
'זה ספר תולדות אדם ביום ברוא א-להים אדם בדמות א-להים עשה אותו וגו'. 'וזאת תורת האדם ה' א-להים וגו'. תורה זאת מתאימה לאדם. צלם א-לוהים דומה לא-לוהים ביסודו והתורה שביניהם ודאי הולמת את האדם לגמרי כמידתו ממש, שלא יחסר ושלא יותיר. 'עבודה שהיא זרה לו' מטריחה מכבידה ומצערת, משום שחיצונית ונכרית היא לאדם ואינה לפי מידותיו.
'עבודה שהיא זרה לו', אין האדם עצמו בכלל העבודה. הוא מקריב את בניו ואת בנותיו 'וגם לרבות את אבותיהם ואימותיהם' ואף את גופו, אך ליבו בל עימו. אין נפשו שותפה בעבודה זו. פנימיות האדם אינה מסוגלת לחבור לזרות וחילוניות. נשמת אדם אמיתית היא ולא יצטרף כי אם אל מציאות השייכת אליה באמת. רק בעבודת ה', יכול להשתעבד בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
פה העתקתי כמה דוגמאות כלליות נוספות, לאנושיות שבדרכי התורה: עירובין ק, ב: במתניתא תנא: מגדלת שער כלילית, ויושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר לבעלה. - ואידך - הני שבח הוא לה. דאמר רבי חייא: מאי דכתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, מלפנו מבהמות - זו פרידה שכורעת ומשתנת מים, ומעוף השמים יחכמנו - זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך.
רש"י כלילית - שד. כבהמה - שכורעת כשהיא משתנת ודרך פרידה לעשות כן. כר לבעלה - שהוא למעלה בשעת תשמיש. שבח הוא לה - יושבת ומשתנת בצניעות, ואינה חסרה כלום בדבר, ונעשית כר לבעלה - אין לה טורח כל כך, טורחו מרובה משלה. מלפנו - מלמדנו. מבהמות ארץ - שנתן בהם חכמה להורות לנו. שמפייס - הולך ופושט כנפיו, והוא פיוס כדאמר לקמן, שאומר לה לקנות מלבוש שמגיע לארץ. צניעות מחתול - שאינו מטיל רעי בפני אדם, ומכסה צואתו. וגזל מנמלה - דכתיב [תכין] בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה. ועריות מיונה - שאינו נזקק אלא לבת זוגו. זיגא - מלבוש שקורין קוט"ה +מעיל, כתונת+. לבתר הכי - לאחר בעילה, שמנענע וכופף ראשו לה לארץ. אי אית ליה - במה ליקח.
שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז: ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא וכו'. אור החיים על בראשית: גר ותושב וגו' טעם טענתו גר ותושב על פי מה שכתב רמב"ם בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה וז"ל יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב גר ותושב וחי עמך ע"כ: ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת חנם והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי כו':
