"איפה אתם? לא רואים אתכם ברחובות.."
וואו, אם הייתי מקבלת שקל בכל פעם שאמרו לי את המשפט הזה. תנסו להריץ אחורנית את ההתנהלות היומיומית שלכם בתקופה האחרונה, ונסו להיזכר כמה פעמים יצא לכם לראות צעיר/ה עם מגבלה עורך קניות לבדו בסופר? מטייל להנאתו ברחוב? נהנה מהמתקנים השונים בפארק השעשועים? מטייל בנחלים ואגמים בצפון? מעביר ערב על בירה בבר, או רוקד את נפשו במסיבה כלשהי במועדון? במקרה הטוב תוכלו לספור מקרים בודדים כאלה - שאגב, מניסיון, כמעט תמיד יהיו מלווים בקריאות התפעלות וגאווה על ה"צעד הנועז". במקרה הנפוץ יותר התשובה תהיה "כמעט אף פעם".
עצרתם פעם לחשוב מדוע "לא רואים אותנו ברחובות"? הרי אנחנו בסה"כ אנשים, עם מוגבלות. אנשים רגילים שכמהים לקרבה חברתית כמו כולם, גם אנחנו בעלי עניין בתחומי חיים שונים, גם לנו יש רצונות ושאיפות, גם אנחנו היינו נהנים לקחת חלק בפעילויות פנאי יחד עם חברים, לנהל חיי זוגיות ומשפחה רגילים, לקחת חלק פעיל בקהילה שלנו, לבלות וליהנות גם מחיי הלילה, ולהרגיש בעצם שאנחנו מסוגלים להשתתף בכל חוויה שרק נרצה. בדיוק כמו כולם. בפועל, אנחנו אנשים חברתיים, מוכשרים ומיומנים, מצחיקים ומרגשים, מעניינים ומיוחדים כל אחד בדרכו, שלא פעם פשוט תקועים בבית משום שמקומות העבודה, הבילוי והפנאי – ודרכי ההגעה אליהם - פשוט אינם נגישים.
שלא תטעו, העדר נגישות משמעותו הדרה.
גורם מרכזי לכך ש"לא רואים אותנו", הוא המחסור בנגישות לאנשים עם מוגבלות, הן בהיבט הנגישות הפיזית של מתחמים שונים למגוון מגבלות רפואיות, והן בהיבט הנגישות החברתית למגבלתו של אותו אדם. רק כשהחברה תשכיל להבין שלכל אדם מגיעה הזדמנות שווה למצות את עצמו ולהיות מעורב בחברה, ורק כשתיושם פעילות אקטיבית לקידום נגישות זו באופן שיאפשר לאנשים עם מוגבלות להשתלב בתחומי החיים השונים, תגדל מעורבותם ונוכחותם של אנשים עם מגבלות בסביבתנו.
אז מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?
אין ספק שתחום הנגישות לאנשים עם מוגבלות מתפתח ומתקדם משמעותית בארץ בשנים האחרונות, וחשוב להיות הוגנים ולפרגן על כך, אך עדיין - כל עוד בעלי עסקים ואף משרדי ממשלה ימצאו לנכון לדאוג לנגישות רק לאחר שעולה צורך נקודתי, או רק לאחר שיש "ביקוש מספק" לכך, הרי שהטמעת הנגישות בחברה לא תתקדם, כי אף אדם בעל מגבלה לא ייקח את הסיכון להגיע למקום כלשהו ולהיות נתון לחסדי עובדי המקום בתקווה שהם יביעו נכונות לפתור עבורו את הבעיה נקודתית. ומעבר לעובדה שזו אינה נגישות במהותה, זה גם לא יעיל ולא ראוי.
לצורך העניין, לא צריך לחכות שאנשים עם מגבלה יתקלו בבעיות נגישות בכניסה למועדון כדי להנגיש אותו. שכן, אם מקומות בילוי יהיו נגישים מלכתחילה הרי שנתחיל לראות הרבה יותר אנשים עם מגבלה שמבלים בהם. באופן דומה, לא צריך לחכות שיהיו מספיק אנשים עם מגבלה שנתקלים בכל יום בבעיות נגישות בתחבורה הציבורית ע"מ להנגישה מראש ובהתאם לתקנות, כי רוב הסיכויים הם שלא נוכל להשתמש בה עד שלא נדע בוודאות ומראש שהיא נגישה לאורך כל המסלול שלנו מתחילתו ועד להגעתנו ליעד.
הכל בידיים שלנו, ומתחיל בנו!
הצורך שלנו הוא במתן הזדמנות שווה. לא במתן יחס מועדף כלשהו, ולא בפעולות חסד. זו אחריות חברתית של כולנו כאחד (אנשים עם ובלי מגבלה) לפעול להעלאת המודעות ולקידום הנגישות, לאפשר שילוב ראוי והולם של חלק כה משמעותי באוכלוסייה, ולמנוע את הבידוד שנכפה עליו בלית ברירה. בואו נעשה זאת!
עו"ד ויטל זינגר מרצה להעצמה ולשילוב אנשים עם מוגבלות, ומדליסטית בינ"ל בריקוד לטיני בכיסאות גלגלים. להזמנת הופעות והרצאות לחצו כאן!
