החטא ועונשו- חטא הביקורת העצמית, העונש- דיאטה אינסופית 

גם אתן קיבלתן את המסר שלא נכון לך לסמוך על עצמכן? שמשהו בכן דפוק?

אולי זה הגיע מהטחות הביקורת שקבלנו בבית, למה לא עשינו ככה ולמה לא עשינו אחרת. וכשלא עמדנו בהצלחה במשימה שקבענו לעצמנו אז הרגשנו כשלון, או עשינו טעות. ואולי שמענו משפטים בסגנון של "יכולת לעשות אחרת, יכולת להגיב אחרת, חבל ש..אכלתי יותר מידי, .". לאט לאט התחלנו להאמין שאולי באמת בנו משהו דפוק. אחרת למה שנרצה להזיק לעצמנו באכילה עודפת? בעישון סיגריות? בהרגלי הרסניים כאלה ואחרים שעמוק בפנים אנחנו לא באמת רוצים לעשות אותם?

כנראה שמשהו בנו רוצה להזיק לעצמנו להרוס לנו. ואז אנחנו לא יכולות לסמוך על עצמנו. כי אם ישאירו אותנו עם חפיסת השוקולד היא תאכל לגמרי. לכן אנחנו צריכים מישהו מבחוץ. "שוטרת דיאטה= דיאטנית", שתגיד לנו "נו, נו, נו" שתעלה אותנו על המשקל שנרגיש מושפלים או מנצחים, צריכים משקל חיצוני שיקבע לנו מה מותר לנו להרגיש. 'צריכים' חוקים וגבולות. כי אם לא כן, סביר שנזיק לעצמנו ונעשה רע. האם באמת טבע האדם רע מיסודו? ושואף להרס עצמי? האם באמת עלינו לחיות בתוך כלוב של עצמנו, בתוך עולם חוקים ואיסורים והגבלות שלעיתים רבות אנחנו אפילו לא בחרנו אותם.

אחד החוקים החזקים שפועלים עלינו הוא חוק הרזון. החוק אומר שיש לשאוף לרזון. וסאב קונטקסט לא כתוב שאומר: שאם את רזה את גם בהכרח מאושרת, מוצלחת, בשליטה עצמית, נראית טוב, מושכת ואטרקטיבית יותר. שמי שלא רזה היא במידה מסוימת אפילו נחותה יותר. ויש מטרה מודעת ולא מודעת שצריך כל הזמן לשאוף לאכול כמה שפחות.

מתוך חוק הרזון נגזרו גם חוקי אכילה. למשל ירקות, גבינה 3%, סוכרזית, יוגורט 0% זה דיאטטי ולכן זה טוב, בורקסים, טחינה, עוגות, ושמן זית זה משמין ולכן לא טוב. חוקי אכילה אלה יצרו המון בלבול וגרמו לאנשים לאכול בצורה מאוד לא בריאה. לאכול אוכל שאינו מזין רק כיוון שהוא דיאטטי. למשל קפה זה משביע ודל קלוריות אז מומלץ למרות שלא בריא, ממכר ועשוי לייצר חרדות והפרעות בשינה. החוקים גרמו לאנשים רבים לא להנות מהאכילה שלהם ואז לפצות אח"כ באכילה אחרת. בעלת אופי בולמוסי הרבה פעמים. מה שעניין בעבר את העושים דיאטה זה מספר הקלוריות ולא הבריאות.

הנזק כאן כפול. חוקי הדיאטה יצרו הפרדה וניתוק מהגוף. כי בעצם אנו מקשיבים לעקרונות חיצוניים של בריא/לא בריא/משמין/מותר/אסור/דיאטנית/מומחה כזה או אחר ואין הקשבה לגוף. לרעב ולשובע. אנשים רבים שמתעסקים בדיאטות לא יודעים בכלל מה טוב לגוף שלהם. לא מכירים בכלל את הרגשת הרעב הטבעית כי "צריך לאכול כל 3 שעות"...
חוק הרזון יצר לעצמו שפה. שפה שבא כמעט כל בני האדם משתמשים מאז שהם נולדו. ככה הורינו דיברו אלינו והוריהם דיברו אליהם. שנים על גבי שנים אחורה.

לשפה הזו קוראים שפת הדיאטה. השפה הזו 'עוזרת' לנו לדעת איך נכון לנו להתנהג, מה נכון לנו לעשות ומה נכון לנו לא לעשות. השפה מדברת ב"צריכה" ,"חייבת", "מוכרחה". למשל 'אני חיבת לרדת במשקל', 'אני חייבת לעשות ספורט כל יום, אחרת אשמין', 'אני חייבת להפסיק לאכול בורקסים'. מי שמדבר את שפת הדיאטה עסוק בלתת לעצמו ולאחרים כל הזמן ציונים. כלומר מי שנמצא בדיאטה, נמצא כל הזמן במבחן. מקום לא פשוט להיות בו. מקום שמעורר לחץ, מתח, חשש, פחד מלטעות, לפשל. "אני בסדר", "הייתי לא בסדר", "פישלתי", "כל היום הייתי טובה רק בערב הרסתי". " לא הייתי צריכה לאכול..." וכן הלאה.

השפה הזו היא אכזרית ואלימה. והיא פולשת גם לתחום הרגש שלנו. אם לא עשיתי את הדבר ה"נכון" עלי להתבייש, להרגיש רע, להלקות את עצמי, להרגיש רגשות אשם, לכעוס על עצמי. ואם עשיתי את הדבר "הנכון", מותר לי להרגיש טוב הייתי "ילדה טובה", אכלתי בסדר.. אז יוצא שנשים שעושות דיאטה לרוב נעות בין מצבי רוח קיצוניים. בין צומות לבולמוסים, קיזוזים ורגשות אשמה. ובעורף תמיד נושפת התחושה שהפעם אולי הצלחתי אבל אין הבטחה למחר...

מתוך זה גם נגזרים פיצויים וגם... עונשים. אם אכלתי טוב מגיע לי להרגיש טוב ואז אני יכולה לקנות לי בגדים, להתלבש יפה ולצאת לבלות, אבל אם חלילה אכלתי "לא טוב", אז אני מרגישה רע ואני יעניש את עצמי. לא פשוט לראות שבעצם זה שאני לא מפרגנת לעצמי בגדים אני בעצם מענישה את עצמי. לא נעים להודות בזה בפני עצמנו. אנחנו אומרות לעצמנו שאנחנו פשוט מעדיפות את הגזרה הרזה שלנו אז נחכה קצת. אבל לא לצאת לאירוע כי אני מרגישה שמנה זה עונש, לא ללכת לים, לא ללבוש בגד ים, לא לקנות לעצמך בגדים/תכשיטים או כל דבר אחר עד שתראי אחרת זה סוג של עונש. ואפשר לחכות לנצח....
אנחנו משדרות לעצמנו בעצם שכרגע, מי שאנחנו, מה שאנחנו זה לא בסדר.

וזה כואב. זה כואב לילדה הפנימית שלנו. שאנחנו לא מכירות בה, מכירות במי שהיא באמת. שאנחנו אלימות איתה, קשות איתה, שמות לה תנאים לקבלה. היא רוצה שנאהב אותה כמו שהיא עם הבטן שלה עם הפולקעס. היא רוצה שנעריך אותה ונסמוך עליה גם אם היא לא תמיד מצליחה לעמוד ב"חוקים".

עכשיו בואו נעצור רגע, מי קבע את החוקים האלה? את מי הם משרתים? האם הם עושים לנו טוב? למה אנחנו ממשיכות להחזיק בהם? האם לסמוך על עצמנו זה אומר בהכרח שלא נאכל ? או האם ניתן לראות דווקא באכילת כל חפיסת השוקולד את המקום בו ניתן לסמוך עלינו? לסמוך עלינו שנדאג לעצמנו, לחלק בנו שכואב.

בתוכנו קיימים כל מיני צרכים. למשל צורך בבטחון, צורך בשייכות, צורך בהגשמה עצמית, צורך באהבה, צורך בבריאות, ברוגע ..הצרכים האלה לעיתים נמצאים בקונפליקט ביניהם.

שעולה בנו דחף לאכילה עודפת ובלתי נשלטת יש שם חלק כואב שלא קיבל מענה. יש שם ילדה שצורחת שרוצה שישימו לב אליה. האם אנו עוצרות לשמוע אותה? האם מעניין אותנו לדעת מה יש לה להגיד? האם היינו רוצה לדאוג לה? או שקשה ומפחיד מידי, ויש אינרציה כזו שקשה לעצור, ואנו אוכלות ומדחיקות אותה פנימה. שאנו אוכלות אנו דואגת לחלק אחר בנו, חלק שמבקש נוחות, שקט, להרגיש טוב, לחלק שפוחד להרגיש כאב וריקנות. זה לא רע או טוב. פשוט צריך לראות את זה.

החטא הוא בלכעוס על עצמנו על הבחירה שלנו. העונש הוא להמשיך בלופים האלה עד אין סוף.
לאהוב את עצמנו מביא לריפוי. נוכל לעצור, לנשום, להתבונן לבחור. ולהיות שלמות עם עצמנו, עם הבחירה שלנו.

תרגיל להתחילת איתו את הריפוי .

1.  להסכים קודם כל שאת לא רוצה ולא מוכנה להיות עוד נתונה לסבל סביב משקל ודיאטות, שאת לא מוכנה לחיות בצורה שאת לא אוהבת ולא מקבלת את עצמך ולא משנה איך את נראית כרגע. שאת בוחרת בך!!! ובוחרת חיים של אושר על פני חיים של מלחמה עצמית וסבל ולופים.

2. לתרגל את המשפטים הבאים(או אחרים שמדוייקים לך יותר):

• אני בוחרת באהבה ובקבלה עצמית 
• מגיע לי שיהיה לי טוב
• אני ראויה לטוב
• אני אוהבת ומקבלת את עצמי בדיוק כפי שאני בכל גדול בכל משקל ובכל מצב רוח
• אני בוחרת לאהוב אותי ולהעריך אותי רק כי נולדתי 
• רק אני אחראית על המצב רוח שלי, אני בוחרת להיות שמחה ומרוצה

* תתחילי בזה. תגידי את המשפטים האלה לעצמך כל יום כל היום, עד שתאמיני בזה ככ ששינויים נוספים יווצרו מעצמם. ללא מאמץ.

בהצלחה