בימינו. קורא ממוצע של טקסט עברי, כולל שירה, לא חש כמעט את ההטעמה כשהמילה היא מוטעמת מלרע. כשהמילה היא מוטעמת מלעיל, הקורא כן חש את ההטעמה. למשל במילה: "אגם" המוטעמת מלרע, ההטעמה היא בהברה: "גם". אבל הקורא צריך להתאמץ כדי לחוש את זה. לעומת זו במילה: "חושבת", הקורא חש חזק את ההטעמה בהברה: "ש".
זה לא אומר שהקורא קולט את הטקסט בהטעמה אשכנזית כמו בזמן ביאליק. מילים מודגשות מלרע לא הפכו להיות מודגשות מלעיל.
רוב המילים בעברית מוטעמות מלרע.
גם בשיר ישן חרוז ושקול. הקורא לא חש את הטעמות המלרע בעצימות מספיקה, ולכן כמעט שלא קולט את המקצב והמוסיקה.
אולי זו סיבה מרכזית, לעליית קרנה של הקראת שירה, בה המשורר, מטעים, ואז זה נקלט אצל הקהל.
הבעיה קיימת בשירה חרוזה ושקולה, כלאמר בשירת הוורס. אבל קיימת גם בשירת החרוז החופשי, בשירים היותר מוצלחים בה יש כן קצב ומוסיקה, שכן נשענים על הטעמות.
השירה חייבת לפנות לקהל הרחב, שאיננו חש את ההטעמות. המשוררים בימינו, וגם העוסקים בשירה המובהקים, וגם הדור היותר מבוגר, כן חשים את ההטעמה. ואז לא מבינים שיש בעיה. וגם אם כן מבינים איך הם יכולים ליצור שירה כשהם חשים את ההטעמות, והקהל הרחב לא.
יש לחשוב ברצינות על הבעיה הזו. ולשקול, איך לפעול.
בואו נראה הדגמה על שיר שלי:
גם לגמתה/מוטי ריקלין
גם לגמתה גם טעמתה
טעמתה מג'ני מותק
הערת הבהרה: לגמתה== lagamta
השיר במקור:
גם לגמתה/מוטי ריקלין
גם לגמתה גם טעמתה
טעמתה מג'ני היפה
הוורסיה שמופיעה הראשונה (עם המילה "מותק") והיותר מאוחרת, מוצלחת בהרבה. החלפתי את המילה "היפה" המלרעית שבקושי מרגישים בה את ההטעמה, במילה "מותק", המלעילית. המילה "מותק", יוצרת גילוי, (במובן של גילוי וכיסוי בלשון: ביאליק)
זה הזמן לקרוא לכתיבת שיר אוליפו שמורכב אך ורק ממילים חד הברתיות ומילים מודגשות מלעיל. כמובן שיר אוליפו בעל אורך משמעותי.
מוטי ריקלין
