הנושא של תכלית בחיים אם יש ואם אין, הוא דוגמא אולטימטיבית לוויכוח שנראה שלא ייגמר לעולם. וויכוח בין שני פילוסופים בתחום המוסר כשמדובר בשני ווכחנים מקצועיים, הוויכוח יסתיים בתוצאת תיקו. וויכוח בין אנשים אשר כל אחד מייצג אסכולה אחרת יהיה בחזקת ויכוח בין חירשים, למשל וויכוח בין דתי לחילוני. ככל שרמת הוויכוח תעלה, יתברר שלא ניתן להצביע על תכלית מסויימת. מסתבר שאין כל תכלית בחיינו ואם יש, יש אחת ואין בלתו. התכלית מגולמת בצורה של מודל הישרדות של החיים, מגמה שעוברת כחוט השני במהלך האבולוציה, כלומר השתלשלות החיים מבעלי חיים פשוטים חד תאיים כמו עמבה שמתרבה על ידי חציית התא שלה לשניים ומתרבה כך בצורה של טור הנדסי. לעומת זאת, אצל בעלי חיים מורכבים יותר נתקלים בתופעה של התפצלות לשני מינים. התופעה שבאה לידי ביטוי בעת התייחדות, היא מאין תיקון שהאבולוציה יצרה, כך שבבעלי חיים מורכבים יש צורך בזיווג שני בעלי חיים משני מינים שונים, כדי להמשיך את תופעת ההישרדות של כל בעל חיים ספציפי. התופעה של איחוד שני מינים בעקבות הפיצול שיצר הטבע, היא מאין תיקון עיוות של הטבע עצמו. כמו שנאמר בתחילת התורה, בסיפור הבריאה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית פרק ב', פסוק כ"ד). הדאגה של בעלי חיים, שפועלים באינסטינקטים, באה בין היתר לידי ביטוי בהגנה על הצאצאים בכל מחיר, שהיא בעצם הבאה לידי ביטוי למגמת ההישרדות בטבע. למשל חתולה שהיא בדרך כלל יצור עדין, המשמיע קול יללה דקה ועדינה הופכת להיות נמר שהוא בן משפחתה הביולוגי כאשר מישהו מתקרב לצאצאים שלה. כך גם יצר האימהות הקיים אצל אישה. אמנם יצר אבהות לא קיים אבל בתנאים ביולוגיים בדרך כלל אין תופעה של מונוגמיות בטבע כשהזכר בטבע מנסה לפזר את הזרע שלו בין מה שיותר נקבות, בין היתר גם אצל האדם. בעצם אפשר להתייחס לגוף של זכר כבעל חיים מורכב וכמעין מפעל לייצור זרע. כל המכונה של גוף האדם במקרה זה היא מפעל שמייצר זרע ולגוף של הזכר יש נטייה להיפטר ממנו וכי לשם זה הוא נועד. האישה לעומת זאת היא מכונת לידה, והגוף שלה בנוי בהתאם. בתקופה קדומה, כמו בתקופת התנ"ך, ערכה של האישה עלה יותר ככל שהביאה יותר צאצאים לעולם. התייחסות שכזו באה לידי ביטוי גם בתרבויות של ימינו, כמו למשל באסלאם, בו לאישה אין חשיבות מעבר להיותה מכונת לידה.
כשאנו בוחנים את תופעת האבולוציה, אנו נתקלים במלחמת מינים שהחזק שורד וגם אצל האדם קיימת נטייה להילחם כשבמקור הנטייה באה לידי ביטוי במלחמה בין זכרים, כדי לזכות בתשומת הלב של נקבות.
לפי תורת האבולוציה שדרווין מזוהה אתה, ישנה מלחמת מינים. החזקים שורדים במיוחד כשהם יודעים להתאים את עצמם לסביבה, בעוד החלשים נמוגים. המינים החזקים מנחילים לצאצאים את הגנים המשודרגים שלהם ובכך אפשר להסביר גם את היצרים האפלים של האדם, הקיימים בגנים שלו, אותם הוא מעביר הלאה. האכזריות הבאה לידי ביטוי בעיקר במלחמות היא אחת ההתגלמויות של תופעה זו. אגב, דרווין לא המציא את האבולוציה, אלא אריסטו הקדים אותו בכ-1500 שנה בתפיסה של מושג זה. ההסברים של דרווין יותר מקובלים ומסתמכים עליו כעל אילן גדול במסגרת הבנתה של האבולוציה.
יש לציין שפחות או יותר בתקופת דרווין פעל ביולוג שהייתה לו תורת אבולוציה משלו, שונה משל דרווין. שמו של הביולוג למארק. למארק הסביר שג'ירפה למשל פיתחה צוואר ארוך במשך דורות בגלל מחסור במזון על פני האדמה והיא ניסתה להגיע לענפים העליונים של עצים. הצבי לפי למארק, פיתח זריזות רגליים כדי לברוח מפני אויבים. הצבאים המסכנים שלא פיתחו כישורים אלה היו מאכל של טורפים שלא חסרו מעולם בטבע. הסברו של דרווין שונה; הוא מתבסס על תופעה שבה מספר הצאצאים שמביא יצור לעולם הוא גדול יותר מאשר הצורך לשרוד ואי לכך לפי דרווין בין הצאצאים יש הבדלים קטנים, כך שהמותאמים יותר לסביבה מנחילים את נטיותיהם לבאים אחריהם והשאר לא שורדים. תורת האבולוציה של דרווין, היא התאוריה המקובלת כדי להסביר את השתלשלות המינים במהלך תקופה של מיליארד שנה, מאז התפתחו בעלי חיים על כדור הארץ.
אפשר להתרשם כי במהלך הריון של נקבה, עובר העובר בצורה מקוצרת של זמן את כל התהליך האבולוציוני החל מיצור חד תאי וכלה באדם של ימינו שנחשב היצור הכי מורכב שקיים על כדור הארץ (האדם רואה את עצמו, אולי ללא בסיס עובדתי כנזר הבריאה). תופעה זו נקראת החוק הביו-גנטי.
הכותב הוא רפאל לירז, מוזיקאי, עוסק בתחום החידונים, פעיל בתחומי החברה והקהילה, בוגר האוניברסיטה הפתוחה במדעי הרוח והחברה ובלימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב.
