היום בעידן משתנה בו הכל הופך להיות יותר אישי, האדם לוקח אחריות על עצמו, על משפחתו ולא מחכה שינהיגו, יורו, ירפאו אותו וכו'
חלק גדול מהאנשים כבר לא מקבל את הסמכות בהסכמה, אלא חושב לבד מה לעשות. בזמן מחלה הוא מתייעץ עם הרופא ושוקל את אבחנתו ואת הטיפול שהוא בוחר, בבית הספר ההורים יותר מעורבים.
הרעיון של בית ספר (שאת שמו הייתי משנה, אולי לבית הילד... ) כבר לא עדכני ולא מתאים לתקופת העידן החדש, כי הבית שאנו רוצים ליצור הוא לא לספרים ולידע אלא לילדים ושם ניצור אקולוגיה מאפשרת למענם.
הספר בעבר היה כה חשוב והידע נתפס כדבר הראשון בחשיבותו כאשר החינוך לא היה זמין לכולם וילדים נוצלו לעבודה, בית הספר היה נפלא והציל רבים מהילדים מחיים קשים של עבודה וחוסר יכולת התפתחות. כשהחינוך נפתח לכולם אפילו בתי הספר הקשים היו טובים יותר מאשר להישאר בור בעולם המתפתח. אך כיום כאשר הידע זמין לכולם, כאשר האינטרנט יכול לספק מידע ולימודים וספרי קריאה בכל הנושאים זמינים לכל, מה שהיווה בית הספר עד כה לא רלוונטי ולכן את בתי הספר כפי שהינם כיום רצוי לשנות וליצור אלטרנטיבות חדשות שיאפשרו לילדים להתפתח בתוך מרחב יצירתי פורה להיפגש עם ילדים אחרים ועם מבוגרים שעבודתם מוקדשת לשהייה פורה ולהכוונת ילדים.
בתקופה בה אנו נמצאים היום, יש חשיבות לכך שנקנה לילדים מעבר לידע, כלים ללמידה ובטחון ביכולת הלמידה שלהם.
בשנים הראשונות גילוי העולם הוא הדבר המעניין ביותר את התינוק, אין תינוק עצלן, ילדים הם חקרנים וסקרנים מטבעם, אך טבע זה לעיתים מתרסן כאשר המבוגרים לא תומכים בסקרנות ובחקרנות של הילד ומדכאים אותה, או באיסור ברור, או בגיחוך ומבוכה, לפעמים אף בכעס, במהרה הילד לומד שעדיף לא לבדוק ולשאול יותר מדי כי זה מעצבן או מביך וכו' את הוריו, מוריו ובכלל הסביבה המבוגרת שהוא פוגש.
לכן, אין כל חשש שהילדים לא ירצו ללמוד, כשאנו לא נחסום להם את ערוץ הסקרנות ונאפשר להם חקירה - שאלה - בדיקה - צפייה - משחק - התבוננות, אזי כשיתעניינו בדבר מה, באופן טבעי הם ילמדו אותו ולא יהססו לקבל עזרא וללמוד מהמבוגרים שמחזיקים בידע שמעניין אותם וילד שירצה להיות רופא יהיה רופא גם אם לא למד ב"בית הילד" היסטוריה, תנ"ך, ספרות, דקדוק, טבע, גיאוגרפיה, ועוד......... כי יש לו ביטחון ביכולת הלמידה שלו, ערוצי הלמידה שלו לא נחסמו ולכן כאשר הרצון עלה בו הוא נכון למלאכה ומוכן להתאמץ בשביל עצמו בעצם.
עניין המאמץ הוא נושא בפני עצמו - יום אחד טיילתי עם ביתי בשבילי הישוב בו גרנו, היא בקושי עושה את צעדיה הראשונים ובכל זאת יורדת מהעגלה שלה ומחליטה לדחוף אותה בכוחות עצמה כשעל העגלה נמצאת גם הבימבה שלה... היא מתאמצת ונאבקת לתמרן ולדחוף ואני מציעה לה עזרה בלסחוב לפחות את הבימבה וכו' והיא בשלה לא מוכנה לשמוע וממשיכה בשקדנות ובמאמץ ויש להוסיף שגם בסיפוק לדחוף את הכבודה, אני הולכת אחריה בשקט ומתבוננת בה ומתבוננת בי. אחרי זמן מה עולה זעקה מתוכי, שיוצאת בקול רם - "לא נתנו לי להתאמץ כשהייתי ילדה" ... אני המומה, מההבנה שיצאה ממני, וקולטת בעוד עומק כמה חשוב לזוז הצידה ולא להתערב כשהם (הקטנים שלנו) רוצים לעשות לבד - להתלבש, להכין שוקו, לסחוב תיק כבד, להרים משהו שהוא בגודל שלהם, לאכול לבד, לחתוך עם סכין, לפתוח משהו, לטפס, ועוד רבות הדוגמאות... תמיד אנחנו שם מתבוננים, תומכים, יודעים שהם יצליחו ונכונים לעזור במידת הצורך ואם הם יבקשו, וזה מצריך המון סבלנות מצידנו, כי הקצב שלנו הרבה יותר מהיר ואנחנו בדיוק צריכים לצאת ואנחנו ממהרים והם ילכלכו וכו' אבל אם עכשיו לא ניתן להם את הזמן, אז אין זמן אחר! ואח"כ כשהם יתעצלו לעשות מטלות פשוטות נוכל רק לשאול את עצמנו למה?
יש גם את הצד השני, הרבה פעמים כשהם מבקשים עזרה אנחנו אומרים להם אתם יכולים לבד, אתם כבר גדולים... וזה מסר מבלבל כי כשהם רוצים לבד אנחנו ממהרים ולא מאפשרים וכשהם מבקשים עזרה אנחנו בדיוק עסוקים ולא מאפשרים את העזרה שהם רוצים!
חינוך אמיתי מתחיל אצל ההורה - הורה שמתבונן בעצמו שפתוח ללימוד ולשינוי, ייתן בסיס נכון ללמידה לילדיו ואז גם כשהילדים יפגשו את המערכת, יהיו להם כלים להתמודדות. גני ילדים טובים מקבלים משמעות חדשה של מקום, שמאפשר לילד את החוויה, את הניסיון, את המאמץ, את האמון של המבוגר בילד שיש בו את כל היכולות והכלים להצליח ולהיות אדם מאושר בעולם, יצירתי, חרוץ, שעושה את אשר טוב ואהוב עליו!
יסמין
