התקף החרדה הראשון שלי 

היום, כשאני מרגיש בטוח ורגוע, כשאינני מפחד שההתקף יתקוף אותי, אני מרשה לעצמי להרהר על מה שהיה אז ולראות עד כמה הייתי מרחק פסיעה מהפתרון. (אני מדבר על ההתקף הראשון שחוויתי כשהסתכלתי לו בעיניים וידעתי לקרוא לו בשמו. יתכן שהיו לי עוד בצעירותי, אך אני לא זוכר כי לא ידעתי אז שהם התקפי חרדה).

ובכן, היה זה במהלך ארוחת צהריים שגרתית בביתי. סעדתי עם אשתי והילדים, כשמחשבות מלחיצות ומטרידות - אודות מכר שהלך לעולמו באותו יום - חגו במעגלים במוחי ולא נתנו לי מנוח. זעתי בחוסר נוחות על כסאי ללא הרף, מנסה בכל דרך להדוף את המחשבות המטרידות הללו.

לפתע הוא הגיע, התקף החרדה. פתאום, ובבת אחת.

הרגשתי מין בחילה חזקה ומוזרה, חיוורון עז החל להתפשט במהירות בפניי ובידיי, וחולשה כללית איומה השתלטה עלי מכף רגלי ועד ראשי.

הרגשתי ממש שאני הולך למות. נכנסתי להיסטריה. וככל שהפאניקה גברה, כך התעצמו להם התסמינים. כאילו בדווקא.

בעקבות הבחילה שהרגשתי, פניתי לכיוון חדר השירותים כדי להיות מוכן למקרה של הקאה אפשרית; ניסיתי לשכנע את עצמי כי הכל מגיע כתוצאה ממאכל מקולקל שאכלתי ומשכך, כשאקיא ארגיש טוב יותר, אם כי בסתר לבי לחשה לי ציפור קטנה שזו לא הסיבה.

לאחר דקות בודדות שנדמו כנצח בהן הרגשתי כיצד כוחותיי הולכים ואוזלים במהירות ואין לי מנוס מהמוות המתקדם לעברי – כשלמעשה הוא בושש מלהגיע – החלה הרגשתי אט אט להשתחרר ולהשתפר. ממש טיפ טיפה, אבל זה היה מספיק בכדי לדעת ולהפנים שהפעם חמקתי איכשהוא וניצלתי מה'מוות'.

הטלטלה המזעזעת שעברתי לא נתנה לי מנוח ימים ארוכים אחרי כן: 'כיצד יתכן שמסתובב בחיינו איום מפחיד ותוקפן כל כך, זורע פחד ואימים בפעולתו האגרסיבית, ואין דרך להינצל ממנו?' הרהרתי לעצמי. התחלתי איפוא לחפש בצורה אינטנסיבית במה שעולם הרפואה מציעה, ולשמוע ולקרוא מנסיונם של אנשים אחרים.

ההלם שתקף אותי כשסיכמתי את ממצאיי, היה לא פחות בעוצמתו מהתקף החרדה עצמו. אלו הנתונים שעלו בידי:

אף אחד - וכשאני כותב אף אחד הכוונה היא כולל עולם הרפואה, לא יודע מהו הגורם להתקף,

אף אחד לא יודע לומר מתי הוא יתרחש ובאלו נסיבות,

אף אחד לא מציע פתרון הגיוני התואם לדינמיקת ההתקף,

לא מצאתי אף אדם שהצהיר שנחלץ מהתופעה באמצעות שיטה מסויימת.

הנתונים הללו הפחידו אותי והלחיצו אותי יותר מכל. האומנם נגזר עלי להמשיך ולהיות חשוף לתוקף אימתני כל כך העלול לחזור ולתקוף אותי שוב, כשאינני יודע מנין הוא יצוץ ומתי הוא יתקוף? החרדה ותחושת חוסר האונים שלי היו קשות מנשוא.

יתכן מאוד, שנתונים אלו הם שגרמו לכך שכעבור תקופה - אחרי תגלית יסודית, אינטנסיבית ומהפכנית - חוויתי את התקף החרדה האחרון שלי כשהפעם, אני מסתכל לו אל תוך העיניים ואומר לו 'שלום ולא להתראות, ואין לך מה לחפש אצלי יותר', והוא אכן לא שב.

כיום, אני חסין ומוגן לחלוטין מפני התקפי חרדה.