על 'סונטת קרויצר' של טולסטוי 

"המוזיקה מנוכרת לאמת ולשקר, לא פלא שניטשה, השיכור ממוזיקה, הצביע אל "מעבר לטוב ולרע"... הדיבור האנושי אינו יכול להתקיים בלי השקר, בלי משפטי התנאי, המאפשרים אנטי-עובדתיות... האם יכולה המוזיקה להיות כוזבת? האם יתכן שתסתור את העובדות? שתביע דבר-מה שאיננו כפי שהוא? עם זאת היא פועלת עלינו מתוך סמכות גדולה. היא מסוגלת לפלוש לנפש האדם ולהשתלט עליה, להטריף את הדעת או להביא לה מזור. מעט מדי אנחנו יודעים על אופן פעולתה עלינו, ולכן, איני יכול אלא לומר שהמוזיקה היא "תנאי הכרחי" לקיומי. היא שבה ומבטיחה את מציאותו של הדבר המצוי מעבר לעולם הזה. כך אני מרגיש... לא הפסיכואנליזה, לא הדקונסטרוקציה ואף לא הפוסט-מודרניזם לא חידשו דבר בענין המוזיקה. יש בכך חשיבות רבה. משחקי השפה האלה של פיענוח כוונות נסתרות, של חשדות שנולדו בעקבות ניטשה ופרויד, הם תסרי אונים נוכח המוזיקה".
(מתוך "אראטה" מאת ג'ורג' סטיינר)



את אחת מיצירותיו הידועות הכתיר טולסטוי (ליאו, 1828- 1910) בשמה של אחת היצירות הידועות של בטהובן, ומי שקרא יודע למה, ועוד רגע גם אתם תדעו.

הסיפור בכללותו עוסק בדינמיקה של חיי נישואים - ניתוח מבריק ומעמיק ביותר, וכמו לגבי בטהובן כך לגבי טולסטוי - כאילו שהסיפור הזה נכתב אתמול, למרות שכלי התחבורה העיקרי המשמש בו הוא כירכרת סוסים, וכו'.

פעם היתה לסופרים בעיה של פוליטיקלי-קורקטנס לגבי כתיבת מילים כמו זין, ולכן, כדי להזיז לקוראים לא רק את הגבינה שלהם הם היו חייבים להפגין אומץ ולעניין ולרגש אותם במובנים יותר מהותיים (מה שנכון גם לגבי מלחינים, אם נחשוב קצת).

סיפור מרתק ביותר שאורכו כ-80 עמודים. מרתק ביותר למרות שסופו ידוע לקורא מראש, ולכן אין לי בעיה לגלות: הוא מסתיים ברצח. במהלכו מסופר גם - במילים ספורות אך מפתיעות ומעוררות הרבה מחשבה - מה קרה עם הבעל-הרוצח לאחר הרצח, אבל את ה"מידע" הזה לא אסגיר כאן, למרות שמבחינתו של טולסטוי הוא אינו הפואנטה, כדי שאולי בכל זאת תקראו את הסיפור בעצמכם (אה, כן?? אפשר למצוא את ה"מידע" הזה ב"גוגל"?? עד כדי כך העולם התקדם??!!).

כאשר יצירה היא באמת נועזת אז היא-נועזת-היא-נועזת בכל תקופה. כתביו של טולסטוי סבלו רבות מהצנזורה של משטר הצאר, מסיבות-עילות כנסייתיות, אבל סיפורו זה עלול להתפרש כשערורייתי בימינו לא פחות מאשר בימיו, לעורר הרבה אי-נוחות אצל אנשים נשואים, ואצל השואפים להנשא, כלומר אצל כמעט כולם, אם כי מסיבה שעל-פניה היא שונה, ואעשה עכשיו נסיון קלוש להגדיר את הסיבה הזאת במשפט אחד: אנחנו חיים בתקופה שבה ה"אהבה" היא כבר לא רק גחמה של רומנטיקאים אלא הדת השלטת, כמעט כנסייה.

להרגשתי הסיפור הזה הוא במהותו לא פחות נועז מ"לוליטה" של נבוקוב, וסופר שכותב היום סיפור כזה עלול שלא למצוא לו מו"ל, אפילו אם הוא סופר מהולל: על פניו לא רק עניין ה"זוגיות" אלא גם כל עניין המשפחה-ילדים, שלא לדבר על ההתברגנות, אינם אלא המחיר שגברים מוכנים לשלם עבור הגשמת אמביציה אפלה להגיע לחיי מין סדירים וקלים, בעלי אופי רכושני-זנותי; וקשה למצוא בו איזשהו ביטוי של אמונה בצדדים אחרים של מטבע הנישואין.

אבל בכל זאת בזמן הקריאה אני-אישית לא הרגשתי שמדובר במשל חובק אלא בהקצנה אבסורדית-מכוונת שלדידו של טולסטוי היא נכונה לא יותר משיכולה להיות נכונה אמירה שכל גבר נשוי חייב להגיע לנקודה שבה הוא רוצח את אשתו. משהו ברוח-בדרך הסיפור, החמלה שטולסטוי מקרין על הבעל-המספר נותנת לקורא הרגשה שהוא מודע לכך שהסיכוי שנישואים כאלה יתקיימו הוא נמוך ביותר, שלא לדבר על הסיכוי שהם יסתיימו ברצח. דומני שטולסטוי מתאר אפשרות שהיא בעיניו לא יותר מפיקטיבית-תיאטרלית, שיכולה לקרות במציאות בערך כמו שיכול לקרות מה שקורה ב"אדיפוס" של סופוקלס.

הסופר העילאי הזה, אם דעתו בסוגייה היתה פשטנית-חד-משמעית הוא לא היה כותב סיפור אלא מאמר.
והדעתנות חוצבת הלהבות שמפוקקת את התקשורת ואת הפקולטות ל"מיגדר" כל פעם שקורה מקרה כזה, אם היא רוצה ממש להרשים עליה להשתלט קודם-כל על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

אם כי ידוע שאשתו של טולסטוי עשתה לו בלגנים בגלל הסיפור הזה, למרות שהיא היתה דווקא מאוד אשת-ספרות... כי ההקצנה אינה קריקטוריסטית, ודמותו של הבעל-הרוצח היא אנושית במידה כזאת שעוד רגע היא משכנעת בצידקתה...

האשה בסיפור היא פסנתרנית חובבת, כלומר למדה פעם, בנעוריה, ובשלב שבו חיי הנישואים-בית-משפחה מתחילים לשעמם אותה (לדברי בעלה) היא מתחילה לארח כנר אחד, מבאי ביתם. האם הבעל באמת או רק כאילו מעוניין בכך, והאם האשה מעוניינת במיפגשים האלה לצורך או שלא רק לצורך נגינת דואטים... זה הסיפור. וסונטת "קרויצר" בנגינתם מטריפה את דעתו של הבעל ומעלה לו את הדם לראש באופן מיוחד.

הסיפור מסופר ברובו בגוף ראשון, כווידוי-מונולוג של הרוצח. להלן הקטע המתייחס ספציפית לסונטת "קרויצר" של בטהובן:

בסוגריים: כיוון שנגינה בפסנתר היא מתת שגדולה עליי אז אסתפק במחיאות כפיים צוננות-סמליות מצידכם, כתודה על טירחתי בהעתקה עם המקלדת הנחותה הזאת, שאפילו בלבנים-שחורים-אדומים הפלבאיים שלה כנראה שכבר אף פעם לא אייטיב לנענע - לא מבחינה יצירתית ואף לא מבחינת הביצוע (מאז שקניתי מחשב כמעט שכבר התקבעתי על הקלדה באצבע אחת). סגור סוגריים.



" הסעודה היתה ככל סעודה, משעממת, כולה העמדת-פנים. בשעה מוקדמת למדי התחילה הנגינה. הו?, מה זוכר אני את כל הפרטים של ערב זה. זוכר אני כיצד הביא את הכינור, פתח את הנרתיק, הסיר את הכיסוי שרקמה למענו אחת הגברות, לקח את הכלי לידיו והתחיל לכוונו. זוכר אני כיצד ישבה אשתי בשוויון-נפש מעושה - שמאחוריו העלימה חרדה רבה רבה, בעיקר חרדה ליכולתה - כיצד ישבה בהבעה מעושה אל הפסנתר, והנה התחילו צלילי ה'לה' המקובלים, הפיצ'יקאטו של הכינור, הצבת התווים. אזכור עוד, כיצד העיפו מבט זה בזה, סקרו את האורחים התופסים מקומות, אמרו משהו איש לרעהו, והנגינה התחילה. היא הקישה אקורד ראשון. פניו הרצינו, החמירו, נעשו סימפאטיות, ותוך הטיית-אוזן לצליליו שלו מרט באצבעות זהירות בנימים והשיב לפסנתר. והנה מתחיל הדבר...
הפסיק והשמיע פעמים אחדות בזו אחר זו את צליליו. אמר להתחיל, אלא שנתנשף חוטמו ושוב נעצר.

הם ניגנו את סונטת קרויצר לבטהובן. המכיר אתה את הפרסטו הראשון? מכיר?! אוו!.. יצירה איומה היא סונטה זו. דווקא חלק זה. והמוסיקה בכללה דבר איום היא. מה היא? איני מבין. מהי המוזיקה? מה היא עושה? ומדוע היא עושה מה שעושה? יש אומרים, המוזיקה משפיעה בצורה המעלה את הנפש - הבלים, שקר! היא משפיעה, משפיעה עד מאוד, בי אני מדבר, אך כלל לא בצורה המעלה את הנפש. אין היא משפיעה בצורה המעלה את הנפש או מורידה אותה, אלא בצורה המגרה את הנפש. כיצד אסביר לך זאת? המוזיקה מאלצת אותי לשכוח את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, שאינו מצבי: בהשפעת המוזיקה נדמה לי, שאני מרגיש מה שאיני מרגיש, לאמיתו של דבר, שאני מבין מה שאיני מבין, שאני יכול לעשות מה שאיני יכול. אני מסביר את הדבר בכך, שהמוזיקה משפיעה כפיהוק, כצחוק: איני רוצה לישון אך מפהק למראה איש מפהק, ואין לי עילה לצחוק, אך אני צוחק לקול צחוקו של מישהו.

היא, המוזיקה, מעבירה אותי במישרים אל מצב-הנפש שבו היה שרוי מלחין המוזיקה. נפשי מתמזגת בנפשו ואני עובר עימו ממצב אחד למשנהו, אך מדוע עשיתי כן, איני יודע. הלא האיש שהלחין את סונטת קרויצר - בטהובן, ידע בוודאי מדוע הוא שרוי במצב זה - מצב זה הביאו לידי מעשים מסוימים, ועל כן ראה משמעות במצב זה, ואילו אני איני רואה אותה. ועל כן המוזיקה מגרה בלבד, ואינה מסיימת. הנה, ינגנו מארש-מלחמה, החיילים יצעדו לצלילי המארש, והמוזיקה הגיעה לתכליתה. ניגנו ריקוד, רקדתי, והמוזיקה הגיעה לתכליתה. והנה שרו מיסה, אכלתי את לחם-הקודש, אף כאן הגיעה המוסיקה לתכליתה, ואם לא כן - הריהי גירוי בלבד, ואילו הדבר שראוי לעשותו תוך כדי גירוי זה - איננו. ועל כן המוזיקה משפיעה לפעמים השפעה אדירה, איומה כל כך. בסין המוזיקה עניין ממלכתי היא. וראוי שיהיה כן. כלום אפשר להרשות, כי כל הרוצה בכך יהפנט את זולתו או את הרבים, ואחר כך יעשה בהם כרצונו. והעיקר, הייתכן כי מהפנט זה יהיה פורק-המוסר הראשון שנזדמן לנו באקראי.

ואמצעי אימתני זה נתון בידי כל המזדמן. למשל, אפילו סונטת קרויצר זו, הפרסטו הראשון. כלום מותר לנגן פרסטו זה בטרקלין, בחברת גברות חשופות-חזה? לנגן ואחר כך למחוא כף, ואחר כל לאכול גלידה ולדבר ברכילות האחרונה. פרקים אלה מותר לנגן רק בנסיבות מסוימות, חשובות ונכבדות, ורק כשנדרשים מעשים חשובים ההולמים מוזיקה זו. לנגן, ולפעול לפי הלך הנפש שהשרתה מוזיקה זו. אולם הפעלה שאינה הולמת לא את המקום ולא את הזמן של האנרגיה ושל הרגש שאינו מתגלם בשום דבר, אינה יכולה שלא להשפיע השפעה קטלנית. עלי, מכל מקום, השפיע פרק זה השפעה איומה. כאילו נפתחו לפניי רגשות חדשים לגמרי, אפשרויות חדשות, שלא ידעתי עד כה. כאילו נאמר בנפשי - הנה כך, כלל לא כפי שחשבתי וחייתי עד עתה, הנה כך. מהו חדש זה, מה נודע לי, לא ידעתי, אולם תודעת קיומו של מצב חדש זה משמחת היתה מאוד. כל הדמויות הללו, ובכללן אשתי והוא, נצטיירו לעיניי באור שונה לגמרי.

לאחר פרסטו זה השלימו לנגן את ה-andante הנהדר, אך רגיל ולא חדש, על הוואריאציות התפלות והסיום החלש לגמרי. אחר כך הוסיפו וניגנו לבקשת האורחים אלגיה של ארנסט ופכים קטנים. הכל יפה היה, אלא שכל זה לא הניח בי אפילו אחוז אחד של הרושם שהניח בי הפרק הראשון. כל השאר התרחש על רקע הרושם שטבע בי הפרק הראשון. הרגשתי כל הערב קלות, עליצות. ואילו את אשתי לא ראיתי מעולם בדמותה בערב הזה. עיניים מבריקות אלו, חומרה זו, החשיבות שבהבעה בעודה מנגנת, וההתמוססות הגמורה, אותו חיוך חלוש, עלוב ומדושן-עונג לאחר שסיימו את הנגינה. כל זה ראיתי, אך לא ייחסתי לכך שום משמעות, אלא הבינותי כי חוותה מה שחוויתי אני, וכי גם לה, כמו לי, נתגלו, וכאילו עלו בזכרון, רגשות חדשים שלא נודעו עד כה - - - ".



הסיפור יצא לאור בעברית בהוצאת "דביר" בשנת 1976. בספר הנושא את שם הסיפור הזה יש עוד שלושה סיפורים של טולסטוי. תירגם מרוסית צבי ארד - עברית נהדרת, שניחנת במידה מסוימת של ארכאיות שבהחלט הולמת.
ידוע לי שיש לסיפור תרגום חדש, של פטר קריסונוב, בקובץ "איוואן איליץ' ואחרים", הוצאת "הספרייה החדשה".