אחת השאלות הגדולות על האמונה היהודות היא כיצד להבין את יחס התורה העתיקה לימינו המודרניים. בנוהג שבעולם אשר לכל דור ולכל מקום ולכל תקופה יש את מערכת המוסכמות המקובלות והמושגים שלו. ההיסוטריה עובדת על עלייה והתפתחות מצד אחד והידרדרות מצד השני. היאך ייתכן להשוות את עולמינו העדכני, מבחינת האידיאלים, החוקים, הערכים והתפיסות עולם, למה שהיה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה. לכאורה התאמת תורת משה הברית הישנה לשנות האלפיים, מנוגדת להיגיון וכי דורנו ודורו הקדום של משה, שווים הם בתורה אחת לכל דבר. כל שכן כאשר רואים בתורה השתקפות של הדורות ההם, על דרך שביאר רמב"ם בחלק שלישי מספר המורה ואם מבססים את התורה במידה כל שהיא על חוקי חמורבי וכיוצא בהן, על אחת כמה וכמה.
התשובה לכל זה אינו נראה בדרך של התכחשות לפער הדורות ולאופי סגנון וצביון העתיק של תורת משה, שכן אם התעלמות מהיבטים ריאליים של מציאות מוכחת ועובדות היסטוריות, עשויה להסתדר עם מידת האמונה, היא לא תתמודד עם מידת האמת. לאמיתו של דבר מסתבר כי גישה זו אף חוטאת לאמונה העיקרית. אמונת ישראל, לעולם אינה מאלילה אישים, דוקומנטים או חפצים. אדרבה שזו גישה פאגאנית של עבודה זרה אשר התורה כולה באה כדי לשוללה. ספרא קדושים פרשה ג: יכול יהיה ירא מן המקדש תלמוד לומר ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שבת לא מן השבת את מתיירא אלא ממי שפיקד על השבת אף מקדש לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש. ע"כ. אין המקדש כשלעצמו אלא עצים ואבנים בעלמא, כשם שאין כל אדם אלא בשר ודם בעלמא. כך ספר התורה וכל הכתוב בה, אין קדושתה מצד עצמה כל עיקר אלא ממי שפיקד על התורה. התורה גופה מעוגנת היטב ברקע זמנה ומקומה. מה שמייחד אותה הוא דווקא האמונה ורוח הקודש שמלווה אותה. רוח הקודש זו דומה קצת לפרוז'קטור רבת עוצמה, המאיר באור יקרות על עצם מסוים. מעתה מתגלה בעצם ההוא רום עומק רוחב משמעות ועניין, שלא נודעו עד הנה. מעין זה רוח הקודש מלבישה ומחדירה בנושאה, אור פנימי, חיות ונשמה. היא אדירה חזקה ועזה כל כך עד שהופכת את בעלה לבן אלמוות נצחי, המורם מעל ממדי המקום והזמן ממש, שזה המאפיין את רוח הקודש עצמה הפועמת בקרבה.
מעתה אין נקודה קוץ ותג בתורה, שלא יימצא בה הבנה, הלכה, חשיבות ומשמעות. עכשיו היא כבר אדפטיבית, גמישה וסתגלנית, לכל מקום וזמן. אין הכוונה כמובן לפלורליזם בלתי מבוקר, או פרשנות מאולצת וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, שאלו יכולים להיעשות בכל ספר אלא רוצה לומר בדרך של אמת אשר אינה נוטה ממסורת הדורות. כל זה מכוח הרוח החיה שבתוכה. תופעת רוח הקודש רחוקה כל כך מהתפיסה המודרנית עד שקשה לבני הדור לקלוט את פשרה. ברם רעיון זה הוא המרכיב העיקרי של האמונה היהודית הכללית. מעלות האבות, משה רבנו והנביאים, כלל ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל שבכתב ושבעל פה, כולן מושתתות על עיקרון זה.
ידים ג משנה ה: ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים מגילה שכתוב בה פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים כל כתבי הקדש מטמאין את הידים שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים [ו] ר' יהודה אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת רי"א קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת רש"א קהלת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אר"ש בן עזאי מקובל אני מפי ע"ב זקן ביום שהושיבו את ר"א ב"ע בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים אמר ר"ע חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו ש"ה לישראל שכל כתובים קדש וש"ה =ושיר השירים= קודש קדשים ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת א"ר יוחנן בן יהושע בן חמיו של ר"ע כדברי ב"ע כך נחלקו וכן גמרו: ד משנה ו: אומרים צדוקים קובלין אנו עליכ' פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים א"ר יוחנן בן זכאי וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים אמרו לו לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות אמר להם אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים: תוספתא ידים ב הלכה יג: הגליונים וספרי המינין אינן מטמאות את הידים ספרי בן סירא וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים: הלכה יד: ר' שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמא את הידים מפני שהיא מחכמתו של שלמה אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד הרי הוא אומר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף ואומר אל תוסף על דבריו ואו' פן יוכיח בך ונכזבת:
מגילה ז, א: אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! - נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. מיתיבי: רבי מאיר אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, ומחלוקת בשיר השירים. רבי יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת בקהלת. רבי שמעון אומר: קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אבל רות ושיר השירים ואסתר - מטמאין את הידים! הוא דאמר כרבי יהושע. תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה היא. אמרו לו: וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים משל, ואומר אל תוסף על דבריו. מאי ואומר? וכי תימא: מימר - טובא אמר, דאי בעי - איכתיב, ודאי בעי לא איכתיב. תא שמע אל תוסף על דבריו. תניא, רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר ויאמר המן בלבו. רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר ויודע הדבר למרדכי. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר ובבזה לא שלחו את ידם. אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר קימו וקבלו - קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא. דרבי אליעזר - סברא הוא, דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, והאי כי קא מפיש טובא ואמר - אדעתיה דנפשיה קאמר. דרבי עקיבא - דלמא כרבי אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו. והא דרבי מאיר - דלמא כרבי חייא בר אבא, דאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו. והא דרבי יוסי בן דורמסקית - דלמא פריסתקי שדור. דשמואל ודאי לית ליה פירכא. אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי. רב יוסף אמר, מהכא: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, רב נחמן בר יצחק אומר, מהכא: וזכרם לא יסוף מזרעם. ע"כ.
הלכה זו שספרי הקודש מטמאים את הידיים, התמיה מעולם את המבקרים, החוקרים והמעיינים, עד היום הזה. 'אומרים צדוקים קובלין אנו עליכ' פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים'. דברים רבים נאמרו בזה. לפי דרכינו נראה כי טומאת כתבי הקודש באה להורות על רעיון עקרוני זה דאין בגוף הספרים עצמם כל מעלה, אם לא מצד רוח הקודש ששרתה בכתוב בהם. לפיכך תלו את דין טומאתם, באם הספר 'ברוח הקודש נאמרה' או לא. ייתכן עוד שלא בחינם קבלו הצדוקים על הפרושים בהלכה זו, שכל כולה באה להוציא מליבם אשר קידשו את המלה הכתובה והזניחו את רוח הקודש, המתבטאת במסורת תורה שבעל פה.
חז"ל קיימו דיונים ביחס לשלושה ספרים אם ברוח הקודש נאמרו או לא. שיר השירים, קוהלת ואסתר. יש לציין שטומאת הידיים היא נפקה מינה אחרונה בשאלה זו. אם לא נאמרו ברוח הקודש, הרי הם דומים לכל ספר אחר שנכתב בידי אדם. אנושי, מוגבל ומצומצם. ייתכנו בו טעויות ושגיאות וגם אין מקום לדקדק ולדרוש בו יותר מדאי, שהרי בסך הכול מתחת יד בשר ודם יצא ובדומה לו, ללא ערך עליון ונצחי. כיון שנפסק נקבע ונתקבל כי ברוח הקודש נאמר, הרי מעתה משתנה לגמרי ההתייחסות כלפיהם. כך תורת משה, שנאמרה ברוח הקודש שאין למעלה הימנה, על ידי אדון כל הנביאים, מקבלת ממד גבוה מעל גבוה ונדרשת בהתאמה לכל מקום ולכל זמן, לאמיתה של תורה, בלי אות אחת חסר או יתר, למרות שהספר מצד עצמו אמנם מצוצמם למקומו וזמנו.
ספרי במדבר פיסקא קיב: והנפש אשר תעשה ביד רמה, זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיה את ה' הוא מגדף שהיה יושב ודורש בהגדה של דופי לפני המקום אמר לא היה לו לכתוב בתורה אלא וילך ראובן בימי קציר חטים ולא היה לו לכתוב בתורה אלא ואחות לוטן תמנע עליו מפורש בקבלה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום אוכיחך ואערכה לעיניך כו'. ע"כ. מנשה בן חזקיה היה הראשון למבקרי המקרא. לפי דרכינו אין מניעה מלהבין כי לעיתים הביקורת עצמה צודקת, רק השגיאה והדופי הוא ב'כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום' דהיינו בהתעלמות מהיבט השמימי שבתורה. נקודה זו היא המכריעה והקריטית, באמונת תורה מן השמיים. מעתה 'וילך ראובן בימי קציר חטים', 'ואחות לוטן תמנע', זוכים לאור חדש ונחשפים בהם אוצרות אמת של תבונת עולם, הכול בעקבות רוח הקודש שמופיעה בתורה.
