ולהתחיל מהתחלה 2008. 4. 8
היו מי שהתכוונו ברצינות להצעה ההיתולית "לתלות שני סרג'נטים ולהתחיל מהתחלה". אני לא חושב שצריך לתלות שני סרג'נטים, אבל נראה לי שמאוד מאוד צריך להתחיל מהתחלה. לא, לא להתחיל לבנות את הארץ מהתחלה, היא בהחלט בנויה, על הטוב והרע שבה. אבל צריך לחנך מחדש רבים וטובים מיושבי הארץ ובמיוחד את המשכילים שבהם, או את אלה החושבים שהם אינטליגנטים מספיק כדי להאמין שמה שמצוי בידיהם זו האמת היחידה. מה שמפתיע הוא כי על אף שהם כל כך בטוחים בעצמם, הם לא מפסיקים לחפש "פרות קדושות" כדי לשחוט אותן.
לו היו חכמים, ולא רק משכילים ואינטליגנטים, היו יודעים כבר זמן רב שלא נשארו בארץ פרות שכאלה. הם רואים סביבם הרבה "תרנגולות לא קדושות", אז הם מייחסים להן מעמד של פרות וממהרים לשחוט אותן. כי באין פרה, גם תרנגולת יכולה למלא את תפקיד הפרה הקדושה. (למה לא? ראו את התפקיד שממלאת התרנגולת ביום כיפור).
תמיד אמרו שקשה להיות יהודי. למען האמת הרבה יותר קשה להיות גם יהודי וגם ציוני, וקשה קשה להיות גם יהודי וגם ציוני וגם חלוץ!
רבות רבות מדובר בארץ על נהנתנות "משכילינו"? אלה המגדירים את עצמם "אנשי רוח", "יפי נפש", "ליברלים", או בקיצור ובמילה אחת "שמאלנים". אבל גם הם יודעים, הרי הם משכילים, ששמאל זה מה שהיה פעם "סוציאליזם" ושחס וחלילה שאף אחד לא יחשוב שהם כאלה. הקרוב ביותר לכך הם מוכנים שיגדירו אותם כ"סוציאל-דמוקרטים" שזה לא יותר מדבר הבל שאין מאחריו כל תוכן או משמעות, אבל זה נשמע טוב בחוגים מסויימים.
הם גם מספיק משכילים לדעת כי יהדות היא משהו גזעני ושציונות היא משהו פשיסטי ושהחלוצים, ביחוד אלה שהם גם יהודים וגם ציונים, הם אלה שכבשו את ארץ ישראל, נישלו את יושביה וגירשו אותם לא רק מאדמתם אלא גם מארצם ההיסטורית. ומאז הם מחזיקים את המסכנים האלה, את יושבי הארץ שמעולם לא ניסו אפילו לפגוע ביהודים, והראיה שהיהודים חיו בשלום ובשלווה בכל ארצות ערב, וכי האיסלם מעולם לא ניסה לפגוע ביהודים שחיו בקירבם כל עוד היו הם נתינים החיים תחת האיסלם.
ארצות ערב והערבים יושבי הארץ התנגדו ועודם מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל. אולם הם מדגישים (ומי שרוצה יכול גם להאמין להם) כי אין להם דבר נגד היהודים וכי הם מתנגדים רק לציונות ומדינת ישראל שהיא מדינה ציונית. למגינת ליבם החליטו היהודים, בעיקר אלה שקראו לעצמם ציונים, בתמיכת רוב אומות העולם שהיו קיימות בזמנו, להקים, דווקא בארץ ישראל, את מדינת ישראל כמדינה "יהודית דמוקרטית"? בה לא היהודים יהיו הנתינים, אלא השולטים, והם יהיו אלה שיכירו בזכויות כל האזרחים שיחיו בארץ כמיעוט אתני, לא יהודי, כל עוד יכירו המיעוטים האלה בריבונותה של מדינת ישראל ויצייתו לחוקיה.
משאלות לב, במקרים רבים, נשארות כמשאלות לב. המציאות יש לה חוקים משלה ודינמיקה משלה. אני בהחלט יכול להבין את עמדתם של הערבים, מוסלמים או אחרים. הם לא רוצים את היהודים בארץ ישראל. לאחר קומה של מדינת ישראל, הם לא רצו את היהודים גם בארצות הערביות האחרות. לא אני אשפוט אם היו אלה הערבים שגרשו את היהודים, או היו אלה היהודים עצמם שהחליטו לעזוב את ארצות ערב בהן הם ישבו, או היתה זו התנועה הציונית שגרמה להם לקום ולעזוב את ארצות מושבם, בין אם זה נעשה בהסברה או בפרובוקציות. המציאות היא שארצות ערב כמעט "נקיות " מיהודים ושרוב היהודים שישבו בארצות ערב יושבים כיום בישראל. (אם הם מאושרים או לא, זו שאלה אחרת.) והגורמים לכך הם קומבינציה של האמור לעיל.
מה שאני לא יכול להבין הוא ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל בקרב חלק מאנשי השמאל היהודי/ישראלי. אפשר לומר כי הא בהא תליא. הישראלים המתנגדים לקיומה של המדינה הם ברובם חילונים שאינם מקבלים, במידה זו או אחרת, גם את זכות קיומה של היהדות ככלל ובמיוחד את היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי. מנגד קיימים היהודים הדתיים/חרדים המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל ורואים בה התרסה כנגד רצון האל מחד, ומאידך שוללים את היותה של המדינה מדינה חילונית. הגורם השלישי החי בישראל הוא המיעוט הערבי.
המיעוט הערבי עובר בשישים השנים האחרונות תהליך שאפשר להבין אותו, אך ?על אף היותי תומך לוחם (בזמנו) לביטול הממשל הצבאי ולמען זכויות אזרחיות שוות למיעוטים החיים בישראל, בין אם הם מוסלמים או בני דתות אחרות?אני לא יכול לקבל אותו.
כל אחד מהגורמים האלה מהווה סכנה כזו או אחרת לקיומה של מדינת ישראל, ביחוד אמור הדבר ביחס למיעוטים הלא-יהודיים, וזאת מהסיבה כי למעשה רק הם שוללים את קיומה של המדינה מסיבות לאומיות. מרגע שהעבירו את התנגדותם לתחום הלאומי, צריך יהיה בבוא העת לנסות ולפתור את הקונפליקט בדרכים לאומיות. ואני משאיר לקורא לקרוא בין השורות ולהבין למה אני מתכוון וממה אני חושש. עם זאת, אני שמח לחשוב כי את הסוגיה היהודית אפשר יהיה לקבל ולפתור גם בדרכים שלא יעלו בשפיכות דמים חריגה.
שני הגורמים הבאים הם אלה שבהם טמונה הסכנה העיקרית, שקיומה עלול, ולפי עניות דעתי הסכנה גם ריאלית, להביא לפיצוץ כללי במזרח התיכון, פיצוץ שאף צד לא יצא ממנו בשלום.
ציונות וחלוציות. שני גורמים אלה שלובים האחד בשני ולא יהיה מצב בו פגיעה באחד מהם לא תהיה פגיעה גם בשני. לכן אנחנו עדים בשנים האחרונות, בין אם מדובר בעשרות שנים או במספר שנים אחר, לתקיפה בלתי פוסקת של גורמים העוינים לציונות ולחלוציות, תקיפה המחייבת התגוננות בלתי פוסקת להגנה על שני הגורמים. התגוננות הלובשת צורות שונות, החל מחינוך והסברה ועד למלחמה. לכן נראה לי כי יש להתחיל מהתחלה. מהכרותי את המציאות, אני לא חושב שיהיה קל, כי כל צד במערכת היחסים כבר נעול באמונתו ומחופר עד למעלה מאוזניו בדעותיו. גם אם בסתר ליבו ישנן ספקות, הוא לא יודה בהן, לא באזני עצמו וודאי שלא באזני אחרים.
ציונות: הציונות לא התחילה עם התנועה הציונית. בהגזמה אומר כי מרגע שאדם אחד הגדיר את עצמו כיהודי, במודע או שלא במודע הוא הכריז, בליבו פנימה ובפיו כלפי חוץ, על הציונות. אצל אברם היתה זו "הארץ המובטחת" לחיות בה ולהקבר בה. אצל כל בניו ובני בניו היתה זו הארץ לחיות בה ולמות בה. לצאת ממנה ולחזור אליה. לשנא אותה ולאהוב אותה, לדחות אותה ולהתגעגע אליה. מאחר ואנחנו רואים את עצמנו כבניו, הרי שגם אנו, יהודים וערבים. אנחנו ציונים! אף כי אני אומר את הדברים האלה בכל הרצינות, אפשר לסווג אותם בקטגוריה של "התפלספות".
התחלתי ב"יהודים" והמשכתי ב"יהודים וערבים", וזאת מהסיבה הפשוטה כי מאז תחילת הגלויות של העם היהודי, העם הערבי לא נתקל ולא סבל (לעניות דעתי) מגלות כל שהיא. הוא לא יצא ולא חזר לארץ ישראל. העם הערבי הגיע לארץ ישראל כעם, רק במאה השביעית לספירה, עם נדידת השבטים הערבים מחצי האי ערב וכיבוש חלק ניכר מאגן הים התיכון על ידי שבטים אלה, לא בשם הערביות אלא בשם האיסלם. אני לא מנסה להשתמש במושג "זכות אבות", כי האבות הם אותם האבות. אני מכיר רק בזכות הנקנית בכלים שהיו מקובלים בימים רחוקים ולא כל כך רחוקים, זכות הכיבוש וההחזקה. יתכן וזכות זו תראה על ידי חלק מהקוראים כבלתי מוסרית, לא צודקת וכו' וכו'. לאלה אומר רק: "חכמים! תתחילו לראות ולהבין את העולם". והעולם לא התחיל אתמול ולא עם תחילת קיומה של התנועה הציונית.
בכתבה הזו אנו אכן עוסקים דווקא בקיומה של התנועה הציונית שעיסוקה הוא "הציונות המדינית". יש המנגחים את הציונות המדינית תוך שהם משתמשים ב"ציונויות" אחרות שגם הן היו ועודן קיימות כמו "הציונות המשיחית", "הציונות הקטסטרופלית" ועוד.
אם לא נתייחס לעליות של עזרא ונחמיה שהיו עליות "ציוניות- מדיניות" באופן מובהק, הרי שהציונות המדינית המוכרת לנו, ושעליה נטוש הוויכוח בין מחייבי הציונות לבין שולליה, בין יהודים ליהודים, בין ישראלים לישראלים, בין ישראל לעולם הערבי ובין ישראל לשוללי קיומה בעולם הרחב, החלה את קיומה בסוף המאה ה-19 ותפסה תאוצה אדירה במחצית הראשונה של המאה ה-20 , בעיקר בשנים הראשונות של מדינת ישראל. אולם עם התבססותה של המדינה החלו להישמע קולות ולהיכתב ספרים ומאמרים המנסים לקבוע כי עם קום המדינה אבד הכלח על התנועה הציונית היות ואת מקומה תפסה המדינה.
תנועות פוליטיות ודעות פוליטיות ששללו את הציונות כרעיון ואת התנועה הציונית כתנועה פוליטית לגיטימית, היו קיימות, ועודן קיימות למן היום הראשון של ההתעוררות הציונית. אני מניח כי ימשיכו להיות כל עוד הציונות והתנועה הציונית יהיו קיימות. כלומר כי כל עוד יהיה בעולם יהודי אחד, יהווה הוא את הזרע ממנו יכולה הציונות לחזור ולהתעורר, וכל עוד תהיה האפשרות של תחיית הציונות, יהיה מי שיתנגד לה ויילחם בה.
נושאי דברה של הציונות היו אותם חברי התנועה שתמיד ראו בתנועה הציונית תנועה המגשימה, ואת פיסגת ההגשמה ראו בעליה לארץ ישראל ולאחר מכן למדינת ישראל.
חברים אלה לקחו על עצמם את התפקיד הקשה ביותר של התנועה והיו לחלוצים ההולכים לפני המחנה ומכשירי תנאים יעילים כמידת האפשר לקליטת המחנה הרחב שיבוא בעיקבותיהם. אל המטרה העיקרית הזו נוספו עוד מטרות כאלה שמחד פעלו לחיזוק העם היהודי בגולה, גם את אלה שלא חשבו לעלות לישראל, ומאידך איסוף כספים ו/או גיוס תמיכה ועזרה אחרת שיקלו ויתמכו בחלוצים שכן יעלו לארץ.
כבר שנים רבות קיימים בארץ אנשים וגורמים שיעשו כמיטב כוחם לפגוע בציונות ובתנועה הציונית. הדרכים הן שונות. באופן כללי הן מתחלקות לשתיים: האחת להפחית במידת האפשר בערכה של הציונות והתנועה תוך הצגתם כבטלים בשישים, כמושחתים, ובשנים האחרונות כגזענים, כפשיסטים, כמנשלים וגונבי קרקעות, או כל דימוי שלילי אפשרי.
למטרה הזו גייסו את עצמם אנשי אקדמיה, דמויות ציבוריות המשייכות את עצמן לגוש שוחרי השלום המוגדרים בישראל כ"שמאל", ו/או סתם משרבטים בעטם ומנפנפים בלשונם.
יש בהם אנשי אקדמיה שחבל לבזבז עליהם זמן ומחשבה אלא אם רוצים להתכתש איתם כגון: אילן פפה - היסטוריון. או מי שמתון יחסית אליו: גור אלרואי - מרצה ("אימיגרנטים"). ישנם גם העולים עליהם השוללים כללית את קיומו של עם ישראל: שלמה זנד - מתי ואיך הומצא העם היהודי. ישראל פינקלשטטין - ראשית ישראל. אפשר לצרף לרשימה כותבי מאמרים כגון: יהודה צורף - ציונים בעל כורחם.
ישראל עומדת תחת חופת שנת השישים לקיומה. נראה כי שישים שנה בחייה של מדינה, שלא כמו בחייו של אדם, הינם חיים ארוכים עד כי הם כמעט מחייבים את מחלת האלצהימייר. לכן אולי כדאי שישראל, אם חפצת חיים היא, תיקח את עצמה בידיים, ותלמד מחדש את החיים של עצמה. את זה היא תוכל ללמוד רק אם הישראלים, יהודים וערבים- ישראלים, ילמדו מחדש את תולדות הציונות, שהיא נישאה ויושמה על ידי מי שהיו חלוצי העליות השונות, מהראשונה ועד האחרונה, המתממשת יום יום, ללא הגבלת עתיד.
במיוחד הייתי ממליץ על כך לערביי ישראל, שנראה לי שהלאומיות הערבית קצת עלתה להם לראש. מראה דגלי "המדינה" (שטרם קמה) הפלשתינית מילאו את רחובות העיר יפו ביום האדמה עלולים לגרור תגובה לאומית-ישראלית יהודית. אנא זכרו כי גם לחבל החזק ביותר יש נקודת קריעה. ועלול להיות מצב כי מאורעות וואדי ערה בשנת 2000 יהיו כמשחק ילדים לעומת מה שיכול להיות.
היו מי שהתכוונו ברצינות להצעה ההיתולית "לתלות שני סרג'נטים ולהתחיל מהתחלה". אני לא חושב שצריך לתלות שני סרג'נטים, אבל נראה לי שמאוד מאוד צריך להתחיל מהתחלה. לא, לא להתחיל לבנות את הארץ מהתחלה, היא בהחלט בנויה, על הטוב והרע שבה. אבל צריך לחנך מחדש רבים וטובים מיושבי הארץ ובמיוחד את המשכילים שבהם, או את אלה החושבים שהם אינטליגנטים מספיק כדי להאמין שמה שמצוי בידיהם זו האמת היחידה. מה שמפתיע הוא כי על אף שהם כל כך בטוחים בעצמם, הם לא מפסיקים לחפש "פרות קדושות" כדי לשחוט אותן.
לו היו חכמים, ולא רק משכילים ואינטליגנטים, היו יודעים כבר זמן רב שלא נשארו בארץ פרות שכאלה. הם רואים סביבם הרבה "תרנגולות לא קדושות", אז הם מייחסים להן מעמד של פרות וממהרים לשחוט אותן. כי באין פרה, גם תרנגולת יכולה למלא את תפקיד הפרה הקדושה. (למה לא? ראו את התפקיד שממלאת התרנגולת ביום כיפור).
תמיד אמרו שקשה להיות יהודי. למען האמת הרבה יותר קשה להיות גם יהודי וגם ציוני, וקשה קשה להיות גם יהודי וגם ציוני וגם חלוץ!
רבות רבות מדובר בארץ על נהנתנות "משכילינו"? אלה המגדירים את עצמם "אנשי רוח", "יפי נפש", "ליברלים", או בקיצור ובמילה אחת "שמאלנים". אבל גם הם יודעים, הרי הם משכילים, ששמאל זה מה שהיה פעם "סוציאליזם" ושחס וחלילה שאף אחד לא יחשוב שהם כאלה. הקרוב ביותר לכך הם מוכנים שיגדירו אותם כ"סוציאל-דמוקרטים" שזה לא יותר מדבר הבל שאין מאחריו כל תוכן או משמעות, אבל זה נשמע טוב בחוגים מסויימים.
הם גם מספיק משכילים לדעת כי יהדות היא משהו גזעני ושציונות היא משהו פשיסטי ושהחלוצים, ביחוד אלה שהם גם יהודים וגם ציונים, הם אלה שכבשו את ארץ ישראל, נישלו את יושביה וגירשו אותם לא רק מאדמתם אלא גם מארצם ההיסטורית. ומאז הם מחזיקים את המסכנים האלה, את יושבי הארץ שמעולם לא ניסו אפילו לפגוע ביהודים, והראיה שהיהודים חיו בשלום ובשלווה בכל ארצות ערב, וכי האיסלם מעולם לא ניסה לפגוע ביהודים שחיו בקירבם כל עוד היו הם נתינים החיים תחת האיסלם.
ארצות ערב והערבים יושבי הארץ התנגדו ועודם מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל. אולם הם מדגישים (ומי שרוצה יכול גם להאמין להם) כי אין להם דבר נגד היהודים וכי הם מתנגדים רק לציונות ומדינת ישראל שהיא מדינה ציונית. למגינת ליבם החליטו היהודים, בעיקר אלה שקראו לעצמם ציונים, בתמיכת רוב אומות העולם שהיו קיימות בזמנו, להקים, דווקא בארץ ישראל, את מדינת ישראל כמדינה "יהודית דמוקרטית"? בה לא היהודים יהיו הנתינים, אלא השולטים, והם יהיו אלה שיכירו בזכויות כל האזרחים שיחיו בארץ כמיעוט אתני, לא יהודי, כל עוד יכירו המיעוטים האלה בריבונותה של מדינת ישראל ויצייתו לחוקיה.
משאלות לב, במקרים רבים, נשארות כמשאלות לב. המציאות יש לה חוקים משלה ודינמיקה משלה. אני בהחלט יכול להבין את עמדתם של הערבים, מוסלמים או אחרים. הם לא רוצים את היהודים בארץ ישראל. לאחר קומה של מדינת ישראל, הם לא רצו את היהודים גם בארצות הערביות האחרות. לא אני אשפוט אם היו אלה הערבים שגרשו את היהודים, או היו אלה היהודים עצמם שהחליטו לעזוב את ארצות ערב בהן הם ישבו, או היתה זו התנועה הציונית שגרמה להם לקום ולעזוב את ארצות מושבם, בין אם זה נעשה בהסברה או בפרובוקציות. המציאות היא שארצות ערב כמעט "נקיות " מיהודים ושרוב היהודים שישבו בארצות ערב יושבים כיום בישראל. (אם הם מאושרים או לא, זו שאלה אחרת.) והגורמים לכך הם קומבינציה של האמור לעיל.
מה שאני לא יכול להבין הוא ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל בקרב חלק מאנשי השמאל היהודי/ישראלי. אפשר לומר כי הא בהא תליא. הישראלים המתנגדים לקיומה של המדינה הם ברובם חילונים שאינם מקבלים, במידה זו או אחרת, גם את זכות קיומה של היהדות ככלל ובמיוחד את היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי. מנגד קיימים היהודים הדתיים/חרדים המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל ורואים בה התרסה כנגד רצון האל מחד, ומאידך שוללים את היותה של המדינה מדינה חילונית. הגורם השלישי החי בישראל הוא המיעוט הערבי.
המיעוט הערבי עובר בשישים השנים האחרונות תהליך שאפשר להבין אותו, אך ?על אף היותי תומך לוחם (בזמנו) לביטול הממשל הצבאי ולמען זכויות אזרחיות שוות למיעוטים החיים בישראל, בין אם הם מוסלמים או בני דתות אחרות?אני לא יכול לקבל אותו.
כל אחד מהגורמים האלה מהווה סכנה כזו או אחרת לקיומה של מדינת ישראל, ביחוד אמור הדבר ביחס למיעוטים הלא-יהודיים, וזאת מהסיבה כי למעשה רק הם שוללים את קיומה של המדינה מסיבות לאומיות. מרגע שהעבירו את התנגדותם לתחום הלאומי, צריך יהיה בבוא העת לנסות ולפתור את הקונפליקט בדרכים לאומיות. ואני משאיר לקורא לקרוא בין השורות ולהבין למה אני מתכוון וממה אני חושש. עם זאת, אני שמח לחשוב כי את הסוגיה היהודית אפשר יהיה לקבל ולפתור גם בדרכים שלא יעלו בשפיכות דמים חריגה.
שני הגורמים הבאים הם אלה שבהם טמונה הסכנה העיקרית, שקיומה עלול, ולפי עניות דעתי הסכנה גם ריאלית, להביא לפיצוץ כללי במזרח התיכון, פיצוץ שאף צד לא יצא ממנו בשלום.
ציונות וחלוציות. שני גורמים אלה שלובים האחד בשני ולא יהיה מצב בו פגיעה באחד מהם לא תהיה פגיעה גם בשני. לכן אנחנו עדים בשנים האחרונות, בין אם מדובר בעשרות שנים או במספר שנים אחר, לתקיפה בלתי פוסקת של גורמים העוינים לציונות ולחלוציות, תקיפה המחייבת התגוננות בלתי פוסקת להגנה על שני הגורמים. התגוננות הלובשת צורות שונות, החל מחינוך והסברה ועד למלחמה. לכן נראה לי כי יש להתחיל מהתחלה. מהכרותי את המציאות, אני לא חושב שיהיה קל, כי כל צד במערכת היחסים כבר נעול באמונתו ומחופר עד למעלה מאוזניו בדעותיו. גם אם בסתר ליבו ישנן ספקות, הוא לא יודה בהן, לא באזני עצמו וודאי שלא באזני אחרים.
ציונות: הציונות לא התחילה עם התנועה הציונית. בהגזמה אומר כי מרגע שאדם אחד הגדיר את עצמו כיהודי, במודע או שלא במודע הוא הכריז, בליבו פנימה ובפיו כלפי חוץ, על הציונות. אצל אברם היתה זו "הארץ המובטחת" לחיות בה ולהקבר בה. אצל כל בניו ובני בניו היתה זו הארץ לחיות בה ולמות בה. לצאת ממנה ולחזור אליה. לשנא אותה ולאהוב אותה, לדחות אותה ולהתגעגע אליה. מאחר ואנחנו רואים את עצמנו כבניו, הרי שגם אנו, יהודים וערבים. אנחנו ציונים! אף כי אני אומר את הדברים האלה בכל הרצינות, אפשר לסווג אותם בקטגוריה של "התפלספות".
התחלתי ב"יהודים" והמשכתי ב"יהודים וערבים", וזאת מהסיבה הפשוטה כי מאז תחילת הגלויות של העם היהודי, העם הערבי לא נתקל ולא סבל (לעניות דעתי) מגלות כל שהיא. הוא לא יצא ולא חזר לארץ ישראל. העם הערבי הגיע לארץ ישראל כעם, רק במאה השביעית לספירה, עם נדידת השבטים הערבים מחצי האי ערב וכיבוש חלק ניכר מאגן הים התיכון על ידי שבטים אלה, לא בשם הערביות אלא בשם האיסלם. אני לא מנסה להשתמש במושג "זכות אבות", כי האבות הם אותם האבות. אני מכיר רק בזכות הנקנית בכלים שהיו מקובלים בימים רחוקים ולא כל כך רחוקים, זכות הכיבוש וההחזקה. יתכן וזכות זו תראה על ידי חלק מהקוראים כבלתי מוסרית, לא צודקת וכו' וכו'. לאלה אומר רק: "חכמים! תתחילו לראות ולהבין את העולם". והעולם לא התחיל אתמול ולא עם תחילת קיומה של התנועה הציונית.
בכתבה הזו אנו אכן עוסקים דווקא בקיומה של התנועה הציונית שעיסוקה הוא "הציונות המדינית". יש המנגחים את הציונות המדינית תוך שהם משתמשים ב"ציונויות" אחרות שגם הן היו ועודן קיימות כמו "הציונות המשיחית", "הציונות הקטסטרופלית" ועוד.
אם לא נתייחס לעליות של עזרא ונחמיה שהיו עליות "ציוניות- מדיניות" באופן מובהק, הרי שהציונות המדינית המוכרת לנו, ושעליה נטוש הוויכוח בין מחייבי הציונות לבין שולליה, בין יהודים ליהודים, בין ישראלים לישראלים, בין ישראל לעולם הערבי ובין ישראל לשוללי קיומה בעולם הרחב, החלה את קיומה בסוף המאה ה-19 ותפסה תאוצה אדירה במחצית הראשונה של המאה ה-20 , בעיקר בשנים הראשונות של מדינת ישראל. אולם עם התבססותה של המדינה החלו להישמע קולות ולהיכתב ספרים ומאמרים המנסים לקבוע כי עם קום המדינה אבד הכלח על התנועה הציונית היות ואת מקומה תפסה המדינה.
תנועות פוליטיות ודעות פוליטיות ששללו את הציונות כרעיון ואת התנועה הציונית כתנועה פוליטית לגיטימית, היו קיימות, ועודן קיימות למן היום הראשון של ההתעוררות הציונית. אני מניח כי ימשיכו להיות כל עוד הציונות והתנועה הציונית יהיו קיימות. כלומר כי כל עוד יהיה בעולם יהודי אחד, יהווה הוא את הזרע ממנו יכולה הציונות לחזור ולהתעורר, וכל עוד תהיה האפשרות של תחיית הציונות, יהיה מי שיתנגד לה ויילחם בה.
נושאי דברה של הציונות היו אותם חברי התנועה שתמיד ראו בתנועה הציונית תנועה המגשימה, ואת פיסגת ההגשמה ראו בעליה לארץ ישראל ולאחר מכן למדינת ישראל.
חברים אלה לקחו על עצמם את התפקיד הקשה ביותר של התנועה והיו לחלוצים ההולכים לפני המחנה ומכשירי תנאים יעילים כמידת האפשר לקליטת המחנה הרחב שיבוא בעיקבותיהם. אל המטרה העיקרית הזו נוספו עוד מטרות כאלה שמחד פעלו לחיזוק העם היהודי בגולה, גם את אלה שלא חשבו לעלות לישראל, ומאידך איסוף כספים ו/או גיוס תמיכה ועזרה אחרת שיקלו ויתמכו בחלוצים שכן יעלו לארץ.
כבר שנים רבות קיימים בארץ אנשים וגורמים שיעשו כמיטב כוחם לפגוע בציונות ובתנועה הציונית. הדרכים הן שונות. באופן כללי הן מתחלקות לשתיים: האחת להפחית במידת האפשר בערכה של הציונות והתנועה תוך הצגתם כבטלים בשישים, כמושחתים, ובשנים האחרונות כגזענים, כפשיסטים, כמנשלים וגונבי קרקעות, או כל דימוי שלילי אפשרי.
למטרה הזו גייסו את עצמם אנשי אקדמיה, דמויות ציבוריות המשייכות את עצמן לגוש שוחרי השלום המוגדרים בישראל כ"שמאל", ו/או סתם משרבטים בעטם ומנפנפים בלשונם.
יש בהם אנשי אקדמיה שחבל לבזבז עליהם זמן ומחשבה אלא אם רוצים להתכתש איתם כגון: אילן פפה - היסטוריון. או מי שמתון יחסית אליו: גור אלרואי - מרצה ("אימיגרנטים"). ישנם גם העולים עליהם השוללים כללית את קיומו של עם ישראל: שלמה זנד - מתי ואיך הומצא העם היהודי. ישראל פינקלשטטין - ראשית ישראל. אפשר לצרף לרשימה כותבי מאמרים כגון: יהודה צורף - ציונים בעל כורחם.
ישראל עומדת תחת חופת שנת השישים לקיומה. נראה כי שישים שנה בחייה של מדינה, שלא כמו בחייו של אדם, הינם חיים ארוכים עד כי הם כמעט מחייבים את מחלת האלצהימייר. לכן אולי כדאי שישראל, אם חפצת חיים היא, תיקח את עצמה בידיים, ותלמד מחדש את החיים של עצמה. את זה היא תוכל ללמוד רק אם הישראלים, יהודים וערבים- ישראלים, ילמדו מחדש את תולדות הציונות, שהיא נישאה ויושמה על ידי מי שהיו חלוצי העליות השונות, מהראשונה ועד האחרונה, המתממשת יום יום, ללא הגבלת עתיד.
במיוחד הייתי ממליץ על כך לערביי ישראל, שנראה לי שהלאומיות הערבית קצת עלתה להם לראש. מראה דגלי "המדינה" (שטרם קמה) הפלשתינית מילאו את רחובות העיר יפו ביום האדמה עלולים לגרור תגובה לאומית-ישראלית יהודית. אנא זכרו כי גם לחבל החזק ביותר יש נקודת קריעה. ועלול להיות מצב כי מאורעות וואדי ערה בשנת 2000 יהיו כמשחק ילדים לעומת מה שיכול להיות.
