ההסדרים של פינוי ובינוי
רקע היסטורי: ההסדרים של פינוי ובינוי אינם חדשים בחקיקה הישראלית וכבר בשנת 1965 חקקה הכנסת את חוק פינוי ובינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה 1965, שכלל הסדר שכזה. חוק זה בא לענות על הצורך לחדש שכונות ישנות שנבנו באיכות בנייה נמוכה בתקופת העלייה הגדולה של שנות החמישים. החוק מסמיך את הרשות שהוקמה על-פי החוק להכריז, באישור הממשלה, על אזור שיקום או על מבנה שיקום, לתכנן את שיקומו ולפנות את המתיישבים של האזור בכדי לבצע פעולות של התחדשות עירונית וכמובן בנייה מחדש. עם זאת, ההסדר הנ"ל לא היה מבוסס על הסכמה בין הרשות הרשות הציבורית לבין הדיירים במתחם והפיצוי שניתן להם לא היה בדירות חדשות במבנה עצמו אלא בתשלום במזומנים על הפקעת דירותיהם.
כדי לאפשר את פיצוי המתיישבים מהאזור, סעיף 34 כאמור, מסמיך את הרשות לבקש משר האוצר להפעיל את סמכותו לפי סעיף 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור),1943, ולהפקיע את המקרקעין המוכרזים לטובת המדינה. גם תשלום הפיצויים על פי סעיף 37 לחוק, נעשה לפי פקודת הקרקעות,תוך ביצוע התאמות נדרשות בין שני החיקוקים. על-פי החוק, בעלי הזכויות במקרקעין יהיו זכאים לפיצויים לפי שווי מקרקעיהם במכירה "ממוכר ברצון לקונה ברצון", כפי שהיה ערב פרסום ההודעה המוקדמת לפי סעיף 17 לחוק המכריזה על האזור כאזור פינוי ובינוי. סעיף 37(ג) לחוק מסמיך את שר הבינוי והשיכון ואת שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להעניק פיצויים גם לבעלי זכויות שאינם רשומים על המקרקעין, כגון אנשים המחזיקים בקרקע בפועל הגם שאינם בעלי המקרקעין, ולקבוע את שיעור הפיצויים שיש לשלם להם במקרים אלה.
חוק זה נועד להסדיר את פינוים של אזורי שיקום בצורה "כפייתית" ולא היווה פינוי בינוי אמיתי, שכן הוא לא כלל הסדר להחזרת התושבים למתחם הישן. הפתרון של פינוי הדיירים על ידי הפקעת דירותיהם ללא שיתוף פעולה עמם איננו תורם לסיכויים של מימוש הפרויקט (פינוי בינוי), והוא גם מעורר שאלות חוקתיות לגבי זכויות הקניין שלהם. לפיכך, לא פלא הוא הדבר כי פינוי בינוי על פי חוק זה כמעט ולא בוצע והוא לא מהווה את המודל לפיו יתממשו פרויקטים כאלה מסוג התחדשות עירונית בעתיד.
בהמשך, הנושא של פינוי ובינוי עלה על סדר יומה של הממשלה בשנת 1996 שהחליטה להקים ועדה (ועדת אגיס) שהמלצותיה לבצע פרויקטים של פינוי ובינוי על ידי מתן תוספת אחוזי בנייה למתחמים אלה אושרו ב- 13.9.98 על-ידי הממשלה בהחלטה 4342. בעקבות החלטה זו משרד הבינוי והשיכון החל בישום המדיניות החדשה על ידי מינוי חברות מנהלות אשר תפקידן היה לגבש את ההסדר לגבי שכונה ספציפית ולהוביל את הפרויקט בשלביו הראשונים. לפי התכנית, העסקה עצמה עם הדיירים הייתה צריכה להיעשות על ידי יזם פרטי, ולחברה המנהלת הוקנו בלבד סמכויות רק בכל הקשור לתכנון.
גם מנהל מקרקעי ישראל קיבל החלטות בנדון שנועדו להקל על קידומם של פרויקטים מסוג התחדשות עירונית, הממשלה מצדה אישרה למעלה משמונים מתחמים כמתחמים להתחדשות עירונית. ואולם למרות המאמץ האמור נראה כי פרויקטים של פינוי ובינוי עדיין לא תפסו את התאוצה הראויה להן. נראה כי המסלול הנכון שיקרום עור וגידים הוא המסלול ההסכמי שבו היזם הנבחר ודיירי המתחם יתקשרו בחוזה לפינוי הדירות ובנייתם מחדש על-ידי היזם.
כאמור לעיל, פרויקטים לפי חוק פינוי ובינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה -1965 לא בוצעו למעשה, והסיכויים שהם יבוצעו בעתיד אינם גדולים מחמת האופי הכפייתי שלהם ובפרט לוחות הזמנים הארוכים בם. עם זאת, החל משנת ה-אלפיים התפתח מודל חדש לפינוי בינוי, שהינו הסכמי ביסודו, התופס אחיזה גוברת והולכת במציאות הנדל"נית בישראל וסיכויו להתקבל בשכונות העירוניות הולכים וגדלים. במסגרת הפרויקט האמור, יזם מקרקעין מתקשר עם דיירי השכונה בהסכם לרכישת דירותיהם במתחם תמורת דירות חדשות וגדולות יותר שהוא יבנה במקום לאחר הריסת המבנים הישנים. בהסכם שכזה היזם גם יתחייב לפתרונות דיור זמניים במשך תקופת הבנייה, על ידי תשלום דמי שכירות או הספקת דיור חלופי לתקופה זו. בנוסף לכך, היזם מתחייב לדיירים לשלם להם בעבור כל הוצאות הפינוי וההעברה מהדירה הישנה לדירה הזמנית ומהדירה הזמנית לדירה החדשה שתיבנה בפרויקט. כדי לעודד את הדיירים להסכים להקמתו של הפרויקט, היזם הוא זה שנושא על שכמו גם את תשלום כל המסים שהעסקה גוררת עמה (ככל וגוררת),ולעיתים גם תוספת מזומנים העשוייה להקל על הדייר בתקופת המעבר.
התקשרות היזם עם הדיירים נועדה להקנות לו את המקרקעין שעליו יוכל לבנות מבנים חדשים וגדולים יותר, ובהקשר לכך היזם יכול למצוא את עצמו מתמודד עם מינהל מקרקעי ישראל, שלרוב הינו הבעלים של הקרקע שעליהן בנויות הדירות, או הבעלים של קרקע סמוכה המתכוננת להיות חלק מהפרויקט. במקרה כזה על היזם לכרות הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל בקשר לרכישת זכויותיו במקרקעין שבמתחם.
כדי שהיזם יוכל לכסות את הוצאתיו הגדולות בפינוי הדיירים, בהספקת דיור זמני להם ובתשלום מיסים וסכומים נוספים הנדרשים על ידם, עליו לקבל מהועדה המקומית לתכנון ובנייה והרשות המקומית הספציפית, "תמורה" נאותה כדי שתעשה את הפרויקט לכדאי מבחינה כלכלית. תמורה כזו לא תהיה במזומנים שמימלא חסרים בקופת הרשות, אלא באחוזי בנייה נוספים בפרויקט שיצדיקו את העלויות הרבות שהיזם לוקח על עסקו במימוש הפרויקט.
"שחקו" אחר עשוי להתערב במשחק הכלכלי הנ"ל הינו רשות המיסים שגם היא תתבקש לתרום משלה ולפטור את בעלי הזכויות במתחם מעלויות המס בביצוע הפרויקט, שאם לא כן הם יגולגלו לכתפי היזם וימנעו את ביצוע הפרויקט מחמת אי כדאיות כלכלית.
הנה כי כן כדי "להרים" פרויקט שכזה וכדי לעשותו בר ביצוע מבחינה כלכלית יש צורך בהסכמה ובשיתוף פעולה בין מספר גורמים, הכולל את מינהל מקרקעי ישראל, הדיירים במתחם, היזם של הפרויקט, הרשות המקומית והועדה המקומית לתכנון ובנייה, רשויות המס וגופים ממשלתיים שונים הקשורים לאישורו של המתחם כמתחם לפינוי בינוי, והכל כדי שהוא יהיה זכאי להטבות השונות ובכללן הטבות המס.
לסיכומו של דבר, היתרון של פרויקט פינוי בינוי טמון בניצול יעיל יותר של המקרקעין ובאפשרות להפוך את אחוזי הבנייה הנוספים כמנוף לקידום פרויקטים מסוג התחדשות עירונית, ובכלל חידוש הבניינים בשכונות הן מבחינה פיזית והן מבחינה סוציאלית.
לינק לאתר: בר-לב | מובילים התחדשות | פייסבוק | מעוניין למכור את הנכס שלך ולא הצלחת למכור?
הכותב ברק בר-לב הוא מהוותיקים והבולטים בתחום ההתחדשות העירונית, בעל ידע וניסיון נרחב בתחום הפינוי ובינוי, המקרקעין והתכנון והבניה, והינו הבעלים והמייסד של חברת הנדל"ן בר-לב
