מציאות ממשית בתורת הקוואנטים ובהלכה (מאת שמריהו קידר ואבינועם דאר) 

בשנות העשרים של המאה העשרים פותחה תיאוריה חדשה בפיזיקה הנקראת תורת הקוואנטים. עד היום, תיאוריה זאת היא התיאוריה המוצלחת ביותר המאפשרת לחשב מראש תוצאות של ניסוים ולחזות את התנהגותם של התקנים הפיזיקליים ואף להסביר את התנהגותו של היקום. מבחינה מעשית, למחקר המתבסס על תורת הקוואנטים יש יישומים טכנולוגיים ששינו את פני החברה והתרבות שלנו, כגון מחשבים, לייזרים ואנרגיה גרעינית. אבל מבחינה קונצפטואלית, תורת הקוואנטים היא "מוזרה", משום שהיא מנוגדת לאינטואיציה ולשכל הישר שלנו. ועל כך נראה בהמשך. מאידך גיסא, העקרונות של תורת הקוואנטים דומים באופן מדהים ליסודות האמונה לפי החסידות והקבלה (ראה גיליונות הקודמים של איגרת לשבת). ובמאמר זה ברצוננו להראות את הדמיון בין תפיסת המציאות בתורת הקוואנטים ותפיסת המציאות בהלכה.

קיימים פירושים רבים לתורת הקוואנטים. רוב הפיזיקאים מקבלים את "פירוש קופנהגן" של נילס בור. לפי אותו פירוש לא קיימת שום מציאות אובייקטיבית. על מנת להבין את הטענה , נתאר לנו אלקטרון אחד ושתי קופסאות. נניח שידוע שהאלקטרון אינו נמצא בשום מקום מחוץ לקופסאות. לפי השכל הישר והפיזיקה הקלאסית יש רק שתי ברירות. או שהאלקטרון בקופסא הראשונה או שהוא בקופסא השניה. אבל לפי תורת הקוואנטים קיימים מצבים נוספים, למשל האלקטרון "נמצא" בו זמנית בשתי קופסאות (הדבר חסר היגיון, אבל נובע מפתרון של משוואת שרדינגר- המשוואה המרכזית בתורת הקוואנטים ).  כל זה נכון לפני שצפינו באלקטרון וערכנו מדידה. לאחר המדידה ברור שהאלקטרון יהיה רק או בקופסא ראשונה או בשניה. לפני המדידה, כביכול, האלקטרון היה בכל המצבים האפשריים ואף מנוגדים. במילים אחרות, הוא לא היה במציאות ממשית אובייקטיבית. רק אחרי המדידה יצרנו מציאות בה נמצא האלקטרון.

אחד המייסדים של תורת הקוואנטים, שרדינגר הציע דוגמא מפורסמת, להמחשת מוזרותה של השיטה, הנקראת חתול של שרדינגר.  נתאר קופסא סגורה שבה נמצאים: 1. אטום של חומר רדיואקטיבי שיש לו הסתברות של 50%  להתפרק תוך חצי שעה. 2.  מונה גייגר הקולט קרינה רדיואקטיבית 3. מבחנה סגורה עם רעל ציאניד, כך שאות החשמלי המגיע ממונה גייגר יגרום למבחנה להישבר ולציאניד להתפזר בקופסא. 4. וחתול. אחר חצי שעה קיימות שתי אפשרויות שהסתברות של כל אחד מהם היא 0.5.  אפשרות אחת היא שהאטום התפרק, לכן המונה גייגר הופעל, המבחנה נשברה והחתול מת. האפשרות השניה היא שהאטום לא התפרק, המונה לא הופעל, המבחנה לא נשברה, והחתול חי.

נתאר את התהליך במונחי תורת הקוואנטים. למדידה, נתייחס לפתיחת הקופסא כעבור חצי שעה. רגע לפני המדידה, מצב האטום הרדיואקטיבי נמצא בכל המצבים, בו זמנית. המצבים הם: "טרם התפרק" ו"כבר התפרק". ולכן, גם החתול לפני המדידה נמצא במצב "חי" ו"מת". במילים אחרות, מצבו העובדתי של החתול האם הוא חי או מת, נקבע רק כאשר אנו מתבוננים בו (מבצעים מדידה). לפני כן, לא קיימת מציאות אובייקטיבית שאיננה תלויה בנו ופעולתנו.

השאלה היא, כיצד נוצרת המציאות הפיזיקלית של האובייקט, ועל כך נכתבו פירושים רבים. רבים מהפיזיקאים טוענים שהגורם להפיכתו של האובייקט למציאות ממשית הוא הצופה בעל תודעה ובחירה חופשית. אחד מהפיזיקאים המובילים ,ויגנר, מוכיח שאפיון של מערכת תלוי בצופה. פיזיקאי אחר, וילר, כתב-" שהיקום ללא צופה בעל תודעה, הוא כמו מנוע ללא חשמל. צופה בעל תודעה הכרחי לקיום האוביקט" (תרגום חופשי). מכל האמור לעיל נובע שתורת הקוואנטים מניחה שהמציאות פיזיקלית קיימת רק בנוכחות האדם, כתוצאה של התבוננות ומדידה. כאשר הדבר המבדיל בין  האדם לעולם החי והדומם הסובב אותו, הוא היותו בעל בחירה חופשית.

בהלכה ניתן למצוא ל"הויה הפוטנציאלית" (מושג פרדוכסלי בטבעו. הויה -מייצגת קיום ממשי, בעוד ה"פוטנציאלי" - מייצג את מה שהינו בכוח ועדיין לא נתגשם), בסוגיית קביעת מועדי ישראל.

בסוגיה זו, חז"ל דורשים את הפסוק : "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם", וקובעים: "אתם - אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מוטעים, אתם אפילו מזידין (!) . במילים אחרות, גם ר"ח, קרי מולד הלבנה, האסטרונומי, האובייקטיבי, הדטרמניסטי, משועבד לקביעה האנושית, הבחירית "אפילו מזידין". דבר שבא לידי ביטוי ממשי במעשה המפורסם עם רבן גמליאל ור' יהושע : "גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך" ( ר"ה, כ"ה.  ).

זאת, ועוד. חז"ל הרחיקו לכת וקבעו שהמציאות ההלכתית היא מציאות יוצרת. כלומר, משנה ומכוננת את חוקי הטבע. 

בשו"ת "חלקת יעקב" מופיעה שאלה מעניינת. האם אשה קובעת את וסתה לפי התאריך העברי או לפי התאריך הלועזי. בתשובה מוזכרת דעת הש"ך המסתמך על הירושלמי, ממנה נגזרת התשובה לשאלה זו.

"שאלה זו אינה צריכה לפנים, דמבואר להדיא בש"ך סי' קפ"ט ס"ק י"ג שמביא ירושלמי פרק הנודר מן המבושל הל' ח', דכל מה שבי"ד דלמטה עושים בי"ד שלמעלה מסכימים עמהם דכתיב אשר תקראו אותם במועדם, ואף בחידושי הגוף, וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי, קטנה בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים, נמנו בי"ד ועברו השנה בתוליה חוזרים, הוי לאל גומר עלי, ואם כן פשיטא דוסת החדש נקבע רק לפי חודש היהודים ולא של עמים".

הגמ' מציינת  את העובדה שתינוקת הגדולה מבת שלש שנים שנבעלה אין בתוליה חוזרים. אך אם היתה פחותה מבת שלש שנים, בתוליה חוזרים. הש"ך דן במקרה מעניין בו תינוקת שהיתה גדולה מבת שלש נבעלה, ואחר כך נתעברה השנה. מצד אחד, אם מדובר בתינוקת הגדולה מבת שלש, אין בתוליה חוזרין. מצד שני, אם נתעברה השנה, הרי התברר למפרע שתינוקת זו היתה קטנה מבת שלש ובתוליה חוזרין.

הש"ך קובע שתינוקת זו בתוליה חוזרין. כלומר, עיבור השנה, שהוא קביעה עצמאית, בחירית של חכמי ישראל, מטביע חותם ממשי על מהלך הזמן, ומסיג אותו לאחור. ובכך, מעצב  מחדש את חוקי הטבע הביולוגיים. אלו, הנתפסים כדטרמניסטיים, בעלי מהלך חד כווני, בלתי ניתן לשינוי  ולעיצוב מחודש. ומכאן, קובע בעל "חלקת יעקב" שיש לקבוע את הווסת על פי התאריך העברי, שהוא קביעתם של חכמי ישראל/הקב"ה, והיא הקובעת גם מחזוריות ביולוגית.

זהו פירוש מרחיב למושג  "כל מה שבית דין עושים למטה, בית דין של מעלה מסכימים על ידם". על פי הבנה זו, לא מדובר אך ורק בהסכמה רעיונית, הלכתית. המדובר הוא בהסכמה וקבלה ממשית עד כדי יצירת מציאות חדשה.

הראי"ה קוק בספרו אורות הקודש, ח"ג, עמ' כ"ז, מתייחס לפרדוכס זה, בפסקה שכותרתה "החיוב והאפשרות", וכותב:

" מצד חיוב המציאות האלהית אין בריאה כלל, ואין עוד מלבדו, וכל הנמצא הוא רק מפני שהמשכת החפץ גורמת שימצא. על כן אין שום צד חיוב כלל בכל דבר שבהויה, וכל הנמנע הוא רק ביחש, אבל בעצם הכל אפשר."

אותו חפץ, רצון אלוקי, רצון יוצר, יכולה אף להיות נחלת האדם, וכפי שהרב קוק כותב שם בעמ' מ"ב:

" היכולת האלוקית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבוא להמידה האלוקית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלוקים אתם. ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המידה של ותגזר אומר ויקם לך.

זוהי מידת הצדיקים. ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל באומר, ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות..

דברים אלו של התאחדות רצון האדם עם הרצון האלוקי, הופכים את רצון האדם ל"רצון פועל" ל"רצון יוצר",(שם עמ' מ"ד):

"ודרך הרצון הכל מתעלה, ואי בעו צדיקי ברו עלמא. שנאמר עוונותיכם היו מבדילים בינכם ובין אלקיכם, הא אי ליכא עוונות, אין הבדלה. "  

בנקודה זו, של היחס בין "החיוב (ההכרח, הדטרמניזם) והאפשרות", רואה הרב קוק את היסוד להבנת הפרדוכס שבין ידיעה לבחירה, טבע ונס, ויכולתה של התפילה לפעול את פעולתה בשינוי הטבע, שינוי המציאות. יש בכך אולי ביטוי והד לקווים הדומים הנמתחים בין תורת הקוואנטים, עולמה של ההלכה, והשקפתו המחשבתית של הרב קוק, ביחס למשולש של הבורא, האדם והמציאות.