הניצחון על המוות
בעולם ישנן רק שתי ודאויות
ישנה בדיחה על אדם בשם רוברט שבגיל שבעים החליט לשנות את סגנון חייו מן הקצה אל הקצה, כדי שיוכל להאריך ימים ולחמוק מהמוות כמה שיותר. הוא החל בדיאטה קיצונית, התאמן כל יום בחדר כושר והשתזף בשמש. תוך שלושה חודשים הוא הוריד חמישה עשר קילוגרמים, הקטין את קו המותניים שלו בחמישה עשר סנטימטרים והרחיב את חזהו בשנים עשר. חטוב ושזוף הוא החליט לחגוג את הישגיו בתספורת ספורטיבית חדשה. אך כשיצא מהמספרה פגע בו אוטובוס.
בעודו שוכב על הכביש, מפרפר בין חיים למוות קרא בנשימותיו האחרונות: "אלוהים, איך יכולת לעשות לי את זה?".
יצאה בת קול מן השמיים וענתה: "למען האמת, רוברט, לא זיהיתי אותך".
ובדומה לרוברט רבים כל כך מאיתנו מנסים לסגל את ההרגלים שיתנו להם עוד כמה שנים לחיות. מדוע? מכיוון שעדיף להיאחז במה שידוע מאשר במה שלא ידוע. למי לא יצא לחשוב מתי הוא יגיע, האם יבוא בטוב או בכאב ומה לעזאזל קורה שם אחר כך? הוא מצליח לעורר המון פחדים, אמונות ושאלות שבסופו של יום אין אפילו אדם אחד שיוכל לתת עליהן תשובות מוחלטות. וכל מה שנותר לנו לעשות זה לבחור במה להאמין, להעביר את הזמן שיש בצורה הכי טובה ובסוף-בסוף לאחר שנעזוב את העולם ומסך הערפל יוסר – בהנחה שעוד יישאר מאיתנו משהו – אז נדע. או שגם אז לא... ככה זה כשמדובר בתופעה שבה רב הנסתר על הגלוי. אך האם החיים באמת יותר ודאים מהמוות? הרי איני יודע מה יקרה לי מחר או בעוד שנה אבל אני כן שיגיע היום שגם אותי הוא יקח – בדיוק כפי שלקח את רוברט על אף נסיונות ההתחמקות שלו. מוות הוא מסתורי יותר מהחיים ובאותה נשימה וודאי יותר מהחיים. כמו שאמר המדינאי האמריקאי בנג'מין פרנקלין (זה שנמצא על שטר המאה דולר): "בעולם הזה אין שום דבר ודאי חוץ ממוות ומסים".
להרוג את המוות
בסדרת ספרי הפנטזיה של טרי פראצ'ט, 'עולם הדיסק', ישנו גבר תמהוני העונה לשם 'שעת תה' – מדובר ברוצח שכיר שקיבל משימה יוצאת דופן: למצוא ולהרוג את המוות. אך האם זו באמת פנטזיה? הרי כל ההישגים של היום הם הפנטזיות של פעם. מי דמיין שהאדם יצליח לכבוש אוקייאנוסים עם אוניות וצוללות, לנצח את כוח הכבידה עם מטוסים וחלליות ולהכריז: "אני כאן בעל הבית וכל ממלכות החי, הצומח והדומם תחת שליטתי. כדור הארץ הוא שלי, הירח בבעלותי והראייה שלי מגיעה עד לגלקסיות הרחוקות ביותר. בעוד כעשרים שנה תמריא משלחת כדי להקים מושבה על מאדים ואין כוח שיעצור את הגזע שלי מלהתפשט ולשגשג. מוות? הצחקתם אותי. מוות הוא רק עוד מושא למחקר שגם אותו אפצח וגם יומו יגיע. כי אם קיים אלוהים וסביר להניח שהוא נצחי, ואומרים שנוצרנו בצלמו כדמותו אז מה השאלה כאן? חיי נצח עבורנו הם רק עניין של זמן".
אז נכון, זה עשוי להישמע מגלומני או לקוח מאיזה סרט מדע בדיוני. כי עם כל הכבוד לירח ולמאדים מדובר כאן על המוות עצמו ולא משנה כמה ננסה לשחק את תפקיד אלוהים המוות תמיד יצחק אחרון. אולם לא הייתי ממהר כל כך לסגור את הדלת הזו, ולו בשל העובדה שיש מי שמנסה כל הזמן להיכנס כרגע דרכה ולנצח את המוות. וכבר ראינו מה קורה כשמנסים שוב ושוב – בסוף, בטעות, זה עוד עשוי להצליח. אבל יש משהו נוסף רק בעצם אותם ניסיונות, יש בהם סוג של אמירה אדירה שמסרבת לקבל את המציאות של גורל, רצון חופשי, אלוהים, גלגול נשמות ועוד כפי שהיא ולכן כדי שהדיון הפילוסופי לא יהיה מנותק מהמציאות, בחרתי לציין כאן כמה מנסיונותיו הנפוצים כיום של האדם להרוג את המוות:
על החיים ועל המוות
1. המדען – חיי נצח דרך טכנולוגיה
מבחינת המדע, ככל שהטכנולוגיה תאריך יותר את תוחלת החיים שלנו כך היא תקצר את תוחלת החיים של המוות. כי בתור התחלה היא עצמה לא ממש מתרשמת מהמוות. כל התמונות, הסרטונים והמלים הכתובות שאעלה היום לרשת יישארו בשלמותם הרבה אחרי מותי ולא נראה שיש כרגע שום תאריך תפוגה באופק. במלים אחרות ישנן כבר היום מערכות שעמידות בפניו, השאלה היחידה היא האם גם המערכת הביולוגית שלנו יכולה לו. האדם הניאדרתלי שנכחד לפני 40,000 שנה חי בממוצע עד גיל עשרים. מאוחר יותר, בתקופת האמפריה הרומית (אלו שהגיעו לגיל חמש ולא מתו בלידה) כבר חיו כפול, עד גיל ארבעים ושלוש. והיום במדינות המפותחות תוחלת החיים לא רק שעברה את גיל שבעים אלא מגבירה את הקצב וכל ארבע שנים שעוברות היא מעלה את הממוצע שלה בשנה נוספת. ישנם גורמים רבים שבוחשים ומשפיעים בתהליך הזה מגנטיקה, מבנה אישיות ותפישות עולם, דרך סביבת המגורים והקהילה, הרגלי תזונה ופעילות גופנית ועד לאמונה באלוהים ותרגול רוחני. אבל ישנו גורם נוסף שמשאיר לכל אלה אבק. המדע מצליח להשאיר אותנו בעולם עוד ועוד תוך כדי שהוא גורם למוות לסגת לאחור ולא רק שמעניק לנו שנים נוספות, אלא דואג גם שהן יהיו איכותיות ובריאות. ארבעים זה השלושים החדש, שישים זה החמישים החדש וכן הלאה. צריך להסיר בפניו את הכובע ולהזמין אותו לעלות לבמה ולקבל את הפרס.
אבל נראה שהוא הבריז מהטקס. כמה מביך, הוא בדרך כלל מאוד דייקן וגם אוהב הכרה... רק רגע אנחנו מבררים מה קורה... אומרים לנו עכשיו שהוא בכלל לא התכוון להגיע, שהוא צחק כששמע שמגיע לו פרס על תוחלת חיים של שבעים שנה. עבורו זה כמו לקבל שבעים במבחן. "דברו איתי כשנגיע למאה", הוא אומר, "אנחנו רק בתחילת הדרך". וזה נכון, בעשרים השנים האחרונות ביולוגים וגנטיקאים שחוקרים את תהליכי ההזדקנות עוסקים במרץ בפיתוח טכנולוגיות כמו מדפסות תלת-ממד שמדפיסות איברים, הנדסת רקמות, הנדסה גנטית ורובוטיקה ננומטרית ובכנסים מדעיים מדברים היום על כך שהטכנולוגיות האלו יביאו אותנו לגיל מאתיים ואולי גם מעבר. נשמע קצת הזוי? כך היה תמיד. השגרה של היום היא המדע הבדיוני של העבר. והשגרה של העתיד היא המדע הבדיוני של היום.
2. התאגיד – כמה תהיה מוכן לשלם עבור מעיין נעורים?
מבחינת התאגידים, קרנות הון סיכון וחברות התרופות הענקיות חיי נצח הם הזדמנות כלכלית. זו עוד השקעה מיני רבות שכוללת הערכת סיכונים גבוהה ביחד עם תשואות גבוהות במקרה של הצלחה. אין כאן שום שיקול רגשי, פילוסופי או דתי ואם כן הוא בטח לא בראש סדר העדיפויות. כל מה שיש זה המוצר – המשקה שיהפוך אדם לבן אלמוות, מספר השנים שייקח כדי לייצר אותו, ההשקעה הנדרשת, הקבלן שיבצע את העבודה שלצורך העניין נקרא לו מדען והרווחים שנגרוף בסוף. והם שופכים סכומי עתק בניסיון למצוא את ההרכב הכימי המנצח שיביא להמונים את מעיין הנעורים. חברת גוגל-אלפבית למשל, ייסדה את המרכז לחקר הארכת החיים ומנהלי ההנדסה שלה טוענים שעד שנת 2035 יוכל האדם לחיות כמה שנים שירצה הודות לננוטכנולוגיה (והודות לכסף). אוברי דה גריי, המייסד של קרן מתושלח לחקר הארכת תוחלת החיים והמדען הראשי של הקרן לקידום ביוטכנולוגיות לחידוש הנעורים טוען כי כבר נולד האדם הראשון שיחייה עד גיל אלף וזה יקרה באמצעות רפואה רגנרטיבית של חידוש והחלפת רקמות (ובאמצעות כסף). אם נשים לרגע בצד את השאלה המתבקשת: "האם הם הוזים או שהם יודעים משהו שאנחנו לא?". סביר שיהיה מי שיגיד שלמשקיעים לא באמת אכפת מאנשים והם רק מתעשרים מהרצון הבסיסי להיאחז בחיים. ויתכן שזה נכון, אבל האם זה באמת מה שחשוב? הרי בשורה התחתונה עד היום הברית בין ממון למדע תרמה אולי יותר מכל דבר אחר להתפתחות האנושות. אז למי אכפת אם האינטרסים שונים? שניהם רוצים להביס את המוות והם עושים זאת בכך שהמדען חוקר אותו והמשקיע קונה אותו.
3. ההרפתקן– בחזרה לעתיד
מבחינתי אדם שמסרב לקבל את המוות כעובדה מוגמרת וממשיך לחפש דרכים להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, אדם כזה כבר ניצח. בדומה ל'שעת תה' מסיפורי הפנטזיה גם ההרפתקן החוקר שמוכן לסכן את עצמו ולהתחכך במוות, מייצג בכך את כל המין האנושי שמישיר מבט לתוך עיניו הריקות של המוות ואומר לו: "לא היינו מגיעים לשום מקום אם היינו מקבלים המציאות בהכנעה. הדחף לשנות כל הזמן את המציאות לא נותן לנו מנוח וגורם לנו לשאול, לחקור, להתנסות ובסוף גם לגלות". והדרך לתגליות רצופה בניסוי וטעייה, ליתר דיוק באלפי טעויות שגובות לעתים מחיר כבד אבל כל 'לא' מקרב אותנו יותר לעבר ה'כן'. אחד מאותם ניסויים הוא הקפאה קריוגנית: מדובר בתהליך שבו אדם נכנס לתרדמת בתוך תא אטום וקפוא, כשהקור משמר את התאים והרקמות והגוף לא זקוק למזון או לנוזלים. היום ניתן להקפיא ולהפשיר איברים כמו כבד, לב או כליה עבור ניתוחי השתלות והנחת המוצא מאחורי הניסוי הזה היא שבעתיד תתגלה גם הטכנולוגיה שתוכל להפשיר בני אדם שלמים. הניצחון על המוות לא יקרה דרך הארכת תוחלת חיים אלא על ידי הקפאת הזמן כי אדם שיכנס היום לשנת החורף הארוכה ויתעורר בעוד חמש מאות שנה עשוי בהחלט להרגיש שהצליח להערים על המוות.
עד היום נכנסו כבר כמאתיים איש לתוך תהליך השימור הזה והם עדיין שוכבים שם ללא תנועה וממתינים שמישהו יצליח להעיר אותם. ויתכן שזה יקרה בעתיד, אבל סביר להניח שזו לא תהיה השכמה בסגנון של: "יוסי, בוקר טוב, הגיע הזמן לקום. פקח לאט את העיניים, ישנת במשך חמש מאות שנה". אלא יותר כמו להחזיר אדם מהמתים כי היום על פי החוק הקפאה לפני המוות אסורה. היא נחשבת לרצח או לסיוע בהתאבדות ולכן אפשר להתחיל בתהליך השימור רק לאחר החתימה הרשמית על תעודת הפטירה. במילים אחרות אף אחד מאותם מאתיים איש לא נכנס בעצמו לתוך התא בחיוך ואמר: "טוב חבר'ה, אני זז. שיהיה לכולנו בהצלחה ונקווה להיפגש בעתיד". איש מהם לא נופף לשלום וסגר את הדלת אחריו מכיוון שהוא כבר היה מת. במקום זה שני טכנאים פשוט העמיסו פנימה את גופתו. כך שאם יצליחו אי פעם להפשיר ולהחיות מישהו מהם, זה יהיה אירוע היסטורי שיוכל לזכות בתואר התנכ"י 'תחיית המתים'. ואז גם נדע שהגענו לאחרית הימים... אבל אני בספק אם הנביא יחזקאל בחלומותיו הפרועים ביותר דמיין שחזון העצמות היבשות שלו יתממש במציאות שבה המדען מחליף את אלוהים, המעבדה מחליפה את הבקעה והטכנולוגיה מחליפה את רוח הקודש.
4. המאמין – מוות הוא חבר, לא אויב
המיסטיקנים, כוהני וחסידי הדתות ואנשי העידן החדש מצאו דרך נוספת לגבור על המוות. הם משנים את ההגדרות שלו. למשל הדתות האברהמיות, שהמרכזיות בהן – היהדות, הנצרות והאיסלאם – מחזיקות באמונה שאין באמת מוות כי רוח האדם היא נצחית. במלים אחרות מה שקורה שם הוא לא סוף הקיום שלנו אלא רק שינוי צורה. בתורת הקבלה, כמו גם אצל הבודהיסטים, ההינדים והדרוזים מתווספת גם אמונת גלגול נשמות שנותנת משמעות לחיים כי כל פעולה נמדדת בהשלכות שיהיו לה בגלגול הבא. כלומר המאמינים מאמצים תפישה מחשבתית שעם הזמן גם הופכת לתפישת המציאות שלהם ודרכה הם חווים וודאות ושלווה כה גדולות (שנותנות לחלקם גם לגיטימציה להתפוצץ בקרב "אויבים" בשם האמונה) כי אין באמת מוות אלא בדיוק ההפך – ישנו עולם טוב יותר.
ומכיוון שאמונה לא צריכה הוכחות כדי להתקיים היא מצליחה לשרוד כבר אלפי שנים בתוך מיליארדי תודעות שמשמשות כנשאים שלה. וקשה עד בלתי אפשרי לשנות את דעתם (מי לאחרונה הצליח להסיר אמונה מאדם דתי?) אפילו המדע על כל הישגיו מפסיד בקרב הזה ונאלץ לסגת לפינת החדר עם קבוצת המיעוט האתאיסטית שלו ולשאול את עצמו איך יכול להיות שבמאה העשרים ואחת עדיין רוב אוכלוסיית העולם מאמינה בחיים שלאחר המוות?
אין לי כמובן שום כוונה לבקר אמונה כזו או אחרת, אלא להבין איך בעזרתה ניתן לחיות במציאות שבה המוות הוא רק עוד תחנה. השקפת עולם דתית, מסטית או רוחנית תצליח למצוא בכל מקום חיזוקים והוכחות כדי להשריש את עצמה עוד יותר. כמו למשל כל העדויות של חוויות סף מוות, תקשורת עם המתים שקורית דרך סיאנסים ותקשורים או התנסויות רוחניות למיניהן שמביאות אותנו להכרה שאנו הרבה יותר מהגוף, אנו יישויות נצחיות.
בעתיד נדע האם המאמין, המסטיקן ואיש הרוח מקדימים את המדע והוא עוד יגלה את מה שהם כבר מזמן יודעים, או שהם אלו שיאכלו את הכובע כשהמדע יצליח לנפץ להם עוד מיתוס כפי שהוא עושה כבר שנים בעקביות ובשיטתיות. תהיה האמת אשר תהיה, על דבר אחד אפשר להסכים – בעולם המחשבה האדם כבר ניצח את המוות וזה לא הישג של מה בכך.
5. הפילוסוף – למות בעודך בחיים
נצחונם של הפילוסוף ואיש הרוח על המוות קורה בתודעה. להבדיל מאיש האמונה שמחזיק במחשבה (כי הרי אמונה = מחשבה) ורואה את כל העולם דרכה, הפילוסוף לא "חושב חיובי" ולא זקוק לעוגן מנטלי שייתן לו נחמה וביטחון. במקום זה הוא ישאל "מדוע אני צריך נחמה וביטחון?", הוא יחקור את התשוקות והפחדים שיצרו את האמונות הללו ויצלול עד לשורשי תפישות העולם שלו כדי לעקור אותם. הוא יפרק את כל מבנה ההכרה שלו אם יהיה בכך צורך כדי לתת לאמת גבוהה יותר להופיע. רק מאסטר אמיתי עם ראייה חדה כסכין יכול להעביר את עצמו ניתוח פתוח כמו זה ללא הרדמה. וגם לאחר שהסיר מעליו את ראיית המציאות ה"שקרית", לא תמיד ראייה חדשה תופיע מיד במקומה. לעתים ייקח ימים, שבועות ולמעלה מכך עד שתתגבש אמת גבוהה יותר. ובינתיים נטול עבר ונטול עתיד הוא ייאלץ לעמוד על אוויר ולהיאחז באוויר כשמסביב חשיכה מוחלטת ללא אור בקצה המנהרה. זה חלק מהמחיר שמשלם אוהב החוכמה בעצם סירובו לשקרי כי הוא יודע שלעתים הבלבול אמיתי יותר מהוודאות.
וישנם גם פילוסופים ואנשי רוח נדירים יותר, שהצליחו למוטט לא רק אמונה או דפוס אלא את כל מבנה האישיות – את האני הפסיכולוגי שהיה זהותם העצמית כל השנים. כשזה קורה המרכז החווה של האדם עובר לזהות עצמית גבוהה יותר – רוחנית או פילוסופית בדרך כלל. ולא מדובר במניפולציה על המוח של 'מחשבה יוצרת מציאות' אלא בתהליך בלתי הפיך, מטמורפוזה של כל האישיות שמתחילה בתודעה ומחלחלת עד לרמות הנמוכות ביותר של הנפש והגוף. בעולם הרוחני קוראים לזה 'התעוררות' כי בדומה לזחל שמת ונולד כפרפר כך 'האני הפסיכולוגי' מת ובמקומו נולד 'האני הפילוסופי'. גרעין האישיות הביולוגי-ליניארי של האדם שתמיד מכתיב מה לחשוב ואיך להרגיש, ממשיך להתקיים אולם עובר טרנספורמציה והופך ל"משרת" בידי זהות עצמית שטבעה נצחי יותר. כך הפילוסוף קוטף את פירות עבודתו הפנימית והבלתי מתפשרת שעשה כל השנים וזהו נצחונו הגדול על המוות. הוא הצליח לחצות את קו ההפרדה בין המוות לחיים ולהתעלות מעל שניהם.
הניצחון האמיתי: להסיר את השקר בחיי לפני שהמוות יסיר אותו
התיאורים על המדען, התאגיד, ההרפתקן, המאמין והפילוסוף נועדו להראות פרספקטיבות שונות להתמודדות עם המוות. אך מה לגבי החיים? העתידן והסופר האמריקאי ריימונד קורצווייל אמר: "המוות מעניק משמעות לחיינו. הוא נותן חשיבות וערך לזמן. הזמן היה מאבד את המשמעות שלו אם היה לנו יותר מדי ממנו". וזה כל כך נכון כי למרות (ואולי בגלל) שהוא מביא הרבה כאב ומשאיר חור גדול בלב כשהוא לוקח את היקרים לנו, הוא גם מביא איתו עומק ובגרות ומשמעות לחיים.
במלים אחרות, נניח והייתה ניתנת לנו ההזדמנות לנצח את המוות, האם באמת היינו רוצים להישאר בעולם הזה לנצח? איך ייראו חייו של אדם שיודע שאין לו סוף? איך ייראו הבחירות שלו, מערכות היחסים שלו, האמונות? והאם מדינות העולם יוכלו בכלל להמשיך ולהתקיים מבחינה כלכלית וחברתית?
אי אפשר באמת לדעת איך ייראו חיי נצח כמו שאי אפשר לדעת מתי נמות והאם לנו המשכיות? לא. אולם השאלה שעליה כן עשויה להיות תשובה היא: איך הייתי רוצה להגיע לרגע המוות? בחרטה על חיים שבוזבזו אלף שנים או בסיפוק על כל רגע? במחקר שנעשה בבית חולים על מאה קשישים שהיו לקראת מותם הם התבקשו לספר על מה הם הכי מתחרטים בחיים שלהם. וכמעט כולם אמרו שהם מתחרטים לא על הדברים שהם עשו, אלא על הדברים שהם לא עשו – הסיכונים שהם מעולם לא לקחו והחלומות שהם מעולם לא רדפו אחריהם. והגשמת חלומות היא בהישג ידינו יותר מכפי שאנו מדמיינים, ועל כך יעידו כל המאמנים וסרטוני המוטיבציה מסביב. אבל מעבר לסיפוק ההישגי ישנו גם סיפוק רוחני בלהגיע לרגע המוות נטול חרטות ולדעת שחייתי חיים שלמים ומוגשמים של כנות ואמת. אז לא משנה מתי הוא יבוא, אפגוש אותו כמנצח, אבל לא אותו ניצחתי, אלא בזכותו. ולכן לא מספר השנים שאחייה הם שישנו אלא הדרך בה חייתי אותן. כמו שאמר וויליאם וואלאס בסרט 'לב אמיץ': "כולם מתים, אבל לא כולם באמת חיים".
