על המופשט / עדנה רומם
הציור המופשט הוא אמצעי חזותי של עולמו הפנימי והרוחני של האמן. הרגש, התחושות הפנימיות העמוקות והדמיון של האמן, הם "המלווים" את הצייר בכל תהליך עבודתו.
בציור המופשט אין דימויים, גבולות וחוקים, כי במקום שהעין מקבלת, לחוקים אין מקום. והסגנון חופשי, משוחרר מאלמנטים חיצוניים ומצבעוניות מציאותית. בציור המופשט אין תכנון ואין קביעת מטרה, כלומר הציור הולך ומתפתח ועד לתום תהליך הציור, התוצאה היא בגדר תעלומה.
אם נשווה בין בתהליכי עבודה של שני סוגי ציירי נוף, צייר המצייר בסגנון קלאסי וצייר המצייר בסגנון מופשט (במקרה של נוף, היצירה מופשטת בחלקה), נמצא כי הטכניקה והשפה האמנותית שונה: הצייר הקלאסי המחובר למציאות הסביבתית, מחקה את הטבע ונותן תרגום למראות מבחינה צבעונית וגם וצורנית, ראשית, בוחר לו נוף ואחר כן מעתיקו. בעוד שצייר המצייר בסגנון מופשט, מתנתק מהמציאות הסביבתית, מתרחק מן הטבע ומעלה נוף מדמיונו ומעולמו הפנימי והנוף שנוצר עובר הפשטה ומצטמצם ויש בו רק קווים מרמזים (בתים, עצים, הרים וכו'). וכן גם, עקב זה שהצייר המופשט, אינו מעתיק כל נוף סביבתי ואינו מתכנן את הציור מראש , הנוף נגלה לו רק בסוף תהליך הציור. ולא זו בלבד, צייר המצייר בסגנון הקלאסי, הצבעים נחשפים עוד בטרם החל לצייר (משהביט בנוף) לעומת זו, צייר המצייר בסגנון מופשט, קביעת הצבעים נעשית תוך כדי פעולת הציור. הצייר הקלאסי המתכנן את הציור מראש, מיישם את כל החוקים שנלמדו בבתי ספר לאמנויות, למשל, דואג לפרספקטיבה ומתייחס לקומפוזיציה וזאת כדי ליצור אשליית מרחק, אשליית עומק ותלת ממדיות. בעוד שלצייר בסגנון מופשט, החוקים המוכתבים על ידי עולם האמנות איבדו את ערכם, האמן לא מציב לעצמו מעצורים ולא גבולות ובניית הצורות, אפשר והיא דווקא על מישור התואם את הדו-ממדיות של הבד ואפילו הצבעים, גם הם חופשיים מאילוציו של התיאור הנטורליסטי - במלים אחרות השמיים הן הגבול. אבל יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי למרות שבציור המופשט אין קפדנות מתמטית– צורנית או צבעונית, בכל זאת, כמו בסגנון הקלאסי גם כאן נדרשים ידע ומיומנות ואף נדרשים משמעת וסדר. בנוסף, לאמן הקלאסי המחובר למציאות הסביבתית ושהוא תחת פיקוח של השכל וההיגיון, חשוב בעיקר, שמראה הנוף בציורו יהיה תואם למראה הנוף שהועתק מהטבע, גם מבחינת הצורות וגם מבחינת הצבעים. בעוד שלאמן בסגנון המופשט הנשלט על-ידי הרגש, התחושות והדמיון והיוצר עולם חדש, חשובה האסטטיקה, האיזון בין הצבעים, שיווי המשקל וההרמוניה בין הצבעים לבין הצורות וזאת במטרה, שהציור לא רק יפעל על חוש הראיה של הצופה, אלא ובעיקר יחדור עמוק לרגשותיו ויעורר את כל חושיו האחרים.
לסיכום
הציור המופשט, אינו "אילם" כפי שנוטים לחשוב, כי כוחו ועוצמתו של הצבע וחושניותו "מדברים" אל הרגש של הצופה ומעוררים את תחושותיו. משתחושותיו מתעוררות, הוא לוקח חלק בחוויה הרוחנית העמוקה שחש האמן בתהליך עבודתו. כמובן, שהצופה מתרגם את הציור בהתאם לעולמו הוא ובהתאם לרוחו הפנימית.
היצירה המופשטת, המייצגת את עולמו הפנימי של האמן, רגשותיו ותחושותיו, והמובעת באמצעות קומפוזיציית הצבע והצורות, היא "האני" של האמן.
כל הזכויות שמורות לעדנה רומם
המאמר נכתב ב- 2011
www.ednaromem.com
