כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)"
בשנת 2016 התחלתי לעבוד בפנימית נוער בסיכון כמדריכה לאילוף וכלבנות טיפולית.
כשאני אומרת "סיכון" אני לא מגזימה, אלא בני נוער שמגיעים עם היסטוריה של תיקים פליליים, הפרעות נפשיות, כאלה שפגעו בזרים ואפילו במשפחתם ונכנסו לכלא, חלקם עם צו בית משפט. הרבה מהנערות חוו תקיפה מינית ואפילו בסכנת התאבדות. אז כן- נוער בסיכון!
כדי לעבוד במקום כזה צריך כוח נפשי ואמונה בעצמי שאהיה מסוגלת להתמודד עם האוכלוסיה המורכבת הזו. לאחר התלבטויות החלטתי להתחיל לעבוד בפנימיה, דבר שהתגלה כאחת מההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. אז נכון, בהתחלה היה לי קשה מאוד ולפעמים הייתי חוזרת הביתה טעונה ועצובה, אבל בהמשך הדרך כשהבנתי מה הנהלים בבית הספר של הפנימיה הצלחתי להתמודד ולהכיל את שרואות עיני.
בהתחלה היו לתלמידים המון התנגדויות, הם ראו בי חלק מהמערכת שעליה הם כועסים כי בתפיסה של בני נוער רק הם צודקים והעולם טועה. וכשזו הגישה כל דבר קטן מטעין ומוביל לכעס ולפעמים לאלימות. לשמחתי אצלי בשיעורים זה כמעט ולא קרה, למה כמעט? כי כשנער/נערה מגיעים טעונים עוד מהבוקר לא תמיד קל לשחררם מזה וכך הם יושבים זעופים בלי רצון לשתף פעולה. אלימות פיזית לא היתה בשיעורים שלי, לא אחד כלפי השני ובטח שלא כלפי הכלבים. אלימות היתה כמובן הקו האדום מבחינתי.
מהר מאוד הבהרתי שיש לי הסמכות מולם אבל שאני לא מ"ההנהלה" ואני חושבת שזה ריכך את תחושתם כלפי. הגעתי עם החלטה שאותי התלמידים האלה יאהבו, ממני לא יפחדו והכי חשוב יסמכו אלי ויאהבו את הפעילות עם הכלבים. לשמחתי הרבה החלטה זו התממשה ועם הזמן התלמידים עבדו איתי בשיעור בכייף וללא חשש. עם זאת הם ניסו הרבה פעמים את הגבולות איתי ולזה לא נתתי מקום.
אני "לטובתכם ואיתכם אבל אל תזלזלו בי" אחד המשפטים החשובים שלימדתי אותם ואכן זה נתן לתלמידים גבולות גם אצלי.
אני חושבת שהאושר וההצלחה הכי גדולים היו כשהתלמידים היו אומרים לי כמה בטחון אני נותנת להם, כמה הצלחות הם עושים עם הכלבים ומחכים כל השבוע לשיעור איתי. כשחזרנו לפעילות אחר חופש הם אמרו שהתגעגעו אלי (ופחות לכלבים).
מקרים שהכי ריגשו אותי וגרמו לי לדעת שאני עושה משהו טוב ביקום הזה ושאני הילדים למדו לסמוך עלי:
יום אחד העברתי שיעור על משמעות להקה, מהזאב ועד הכלבים וגם שאנחנו להקה.
מתי מבחירה ומתי מכפייה?... מה היא משפחה? איפה מקומנו במשפחה/להקה?... ועוד...
בפעילות הנערים היו צריכים לעבוד עם הכלבים בצוות כקבוצה וזה היה מאתגר.
וכשבסוף השיעור שאלתי אם יש שאלות והתשובה היתה: "מעיין, היה כל כך מעניין וכייף היום"... ואז כל הילדים מחאו כפיים... ועם המבוכה וההתרגשות... ידעתי ששוב עשיתי משהו טוב ביקום הזה.
.
יום אחד כשהגעתי למפגש נכנס אחד הנערים כועס וזועף שהוא שונא את השיעור הזה ולמה הוא שם וכו'... היה לי ברור שהוא מגיע עם כעסים על משהו אחר ולאט לאט הצלחתי להרגיע אותו בעזרת שיחה ובעזרת חיזוקים על הצלחותיו בפעילות. למדנו על פקודת אלי, דנו מדוע כלב בכלל יגיע אלינו והשיחה התמקדה בתחושת הבטחון שכלב מקבל מהאדם. בסוף השיעור שאלתי את הילדים אם יש אדם שנותן להם תחושת בטחון
ואז הנער המקסים שבהתחלה כל כך כעס ענה: "כשאת פה אני מרגיש בטחון"
ושוב נעתקה נשמתי ולקח לי שניה לענות ולהגיד לו תודה
.
יום אחד בשיעור נכנסה אחת הנערות עם עיניים נוצצות, ישר הבנתי שמשהו לא בסדר.
תוך רגעים החלו לשטוף דמעות את פניה וקראתי לה לצאת איתי רגע החוצה.
שאלתי מה קרה והיא סיפרה לי שילדה אחרת איימה עליה במכות אבל לא אמרה לי מי בשום אופן. הרגעתי אותה וחזרנו לשיעור שגם במהלכו זלגו דמעות והיא לא רצתה להשתתף בפעילות, רק הקשיבה. הנחתי לה.
בסוף השיעור פניתי לאחראי וסיפרתי מה קרה, לפי התגובה הבנתי שכנראה יש תקדים והוא יודע במה מדובר. לא שאלתי שאלות ופניתי לאסוף את הכלבים ולצאת הביתה. בדרך החוצה ניתקלתי באותה נערה שפתאום כן ליטפה את הכלבים ושאלה אותי: "יכול להיות שאת פנית לאחראי וסיפרת לו מה שאמרתי לך?"
לקח לי שניה והחלטתי לענות בכנות: "כן, אמרתי לו כי אני דואגת לך וחשוב לי שתהיי בסדר ותרגישי בטוחה".
היא הסתכלה אלי וחייכה ואמרה: "תודה לך, תודה שאת דואגת, תודה שעזרת לי"
יצאתי החוצה והפעם העיניים שלי נצצו...
מתכשכשים עם כלבים מרכז חוגים והתערבות טיפולית ופנסיון ביתי. מעיין ריינשטיין מטפלת בתרפיה בכלבים.
