רקוויאם ליקב מונטיפיורי 

 מונטיפיורי – היה יקב?

בשבוע שעבר העלינו ידיעה לא גדולה על פירוק השותפות של משפחת מונטיפיורי עם ארנון גבע.  לא ראיתי לנכון לבקש את תגובת המעורבים, מאחר והייתה זו ידיעה אינפורמטיבית ותו לא.  ניסיתי להימנע ככל האפשר מלהיכנס לשמועות שקיימות כבר מספר רב של חודשים על המהלך הזה. אולם ארנון גבע שלח הודעה לאחר כמה שעות שהכתבה עלתה, והלין על זה שלא ביקשתי תגובתו ואף הוסיף ואני מצטט: “למען הסדר הטוב, השותפות לא התפרקה. דויד ורחל שותפים בחברה, אתה יכול לבדוק ברשם החברות”.

אז כמובן שבדקתי, ואפילו הופתעתי כי התברר כי  לרייצ’ל (רחל ) ודיויד מונטיפיורי יש בשותפות הזו (תחזיקו חזק) פחות מ- 10% מניות בחברה. “יקב” כרם מונטיפיורי היה בבעלות ובשליטת גבע באופן מוחלט מההתחלה, והשם מונטיפיורי הוא קישוט ותו לא, ונוצר לטובת יחסי הציבור והשיווק.

אני עומד מאחורי הידיעה כי השותפות באה לקיצה בגלל רצון המשפחה, ובקשתו של גבע לבדוק ברשם החברות מעידה על היסטריה שפרישת המשפחה תשים קץ למיזם שלו.  הרי מגוחך להמשיך לקרוא ליקב בשמו, שהרי אין בו יותר זהות של משפחת מונטיפיורי. לא שם, לא יקב, לא מרכז מבקרים בימין משה ולא כרמים. אז נשאלת שוב השאלה: מה בעצם נשאר מהמיזם שהשם עשה בו את רוב העבודה? ראוי לציין שהיו גם מספר יינות טובים שסם סורוקה היינן רקח שם מחומרי הגלם שטופחו בכרמי יקב מוני, שם יוצרו היינות. אבל לא אדם כמו ארנון גבע יוותר בקלות על תרנגולת המטילה ביצי זהב, וההיסטוריה הארוכה שלו בעסקי היין מעידה על כך.

ארנון גבע נכנס לתחום היין בשנת 1992, והיה מנכ”ל יקב קסטל (ארנון היה נשוי לבתו של אלי בן זקן). בסביבות אוקטובר 2007 עזב גבע את קסטל  לאחר שהתגרש מאילנה בן זקן, ועבר ליקב כרמל, שם שימש כמנהל העסקים הבינלאומיים של יקבי יתיר וכרמל לתקופה של חמש שנים, תחת שרביטו של ישראל איבצן ז”ל.

גבע היה אחראי לפיתוח הקשר עם חברתDiva wine company אשר פתחה מחלקה לשיווק יינות מהמזרח התיכון (יוון, לבנון וישראל).  ישראל איבצן ראה בחיבור עם חברת DIVA היוקרתית הזדמנות טובה לשווק את יינות כרמל בעולם.

לאחר מותו של איבצן ומינוי רן דוד לממלא מקום מנכ”ל, התפטר גבע מכרמל, ועבר לנהל את המחלקה בחברת DIVA כחלק מעובד החברה. בתקופה הזו ניסה גבע להגדיל את מספר היקבים מישראל שישווקו על ידי החברה, אולם ללא הצלחה. הקשר של חברת DIVA וכרמל החזיק מעמד פחות משנתיים, וכרמל העדיפו בסופו של דבר לחזור לשיווק עצמאי. כל המחלקה של יינות מזרח תיכון פורקה, וארנון עזב את החברה.

במקביל עלה הרעיון במוחו של גבע לפתוח את “יקב” מונטיפיורי וגייס את אדם מונטיפיורי (שעבד איתו בכרמל) וילדיו לצורך בניית הסיפור. מותג מונטיפיורי אכן פרץ בקול תרועה רמה, כשבהתחלה דובר על יקב, מרכז מבקרים בימין משה וכרמים, ולאט לאט התברר שאין יקב,  אין כרמים ואין מרכז מבקרים. נכון להיום, מה שנשאר זה השם, ובשנה האחרונה חנות יין ביפו. במהלך השנים זכה היקב במספר לא מבוטל של מדליות בארץ ובעולם, ובסך הכל הוקפד במונטיפיורי שהיינות יהיו ברמה סבירה.

אין ולא הייתה ליקב מונטיפיורי תוכנית כלשהי להקים יקב משלו, והשימוש ביקב “מארח” היה ראוי מבחינתם. התשלום ליקב המארח הוא לפי מספר הבקבוקים, מה שנותן ליקב המארח תזרים מזומנים לא רע, ואילו קונה הבקבוקים לא נכנס להשקעות עתק, ואכן הפתרון הזול הזה מקובל ורווח בעולם (אבל מחייב גילוי נאות), מלבד העובדה שלדעתי היין קצת חסר נשמה בלי יקב ובלי יינן שחתום על הבקבוק, ובל נשכח שיקב בסופו של דבר מראה על ראייה לטווח ארוך, מסורת, יינן שמתמסר לעשייה ספציפית, וכמובן עצמאות בבחירת חומרי הגלם או אפילו גידול חומרי הגלם.

נכון להיום יכולנו לקבל את מותג מונטיפיורי כחלק ממיזם שתכליתו לפאר ולהלל את שמו של השר, כפי שכתוב באתר מונטיפיורי (גם בלי יקב או כרמים). מאחר ולקחנו בחשבון שצאצאי השר מעורבים בעסק, אז זו הייתה צפרדע שקל לבלוע אותה, אבל הצאצאים לא רוצים יותר.

אז אם השם של המותג הולך, הכל הולך. כל המגדל הקלפים הרעוע הזה קורס. כבר נאמר במקורותינו כי “טוב שם טוב משמן טוב” (קהלת ז’ א).  קשה לי לראות את מועדון הלקוחות של היקב מתחבר ליין ללא המשפחה והמיתוג של לייבל מונטיפיורי. קשה לי לראות איך משווקים את היין בחו”ל כשייוודע שמשפחת מונטיפיורי לא בעסק. קשה לי לראות איך הציבור יקבל עכשיו את כל מכלול ה”אין”: אין יקב, אין כרם, אין שייכות, ואין יותר את האצילות  שהייתה למותג, אין יותר מונטיפיורי. נקודה. דאגלס אדמס נתן כותרת משובחת למצב שכזה: “היו שלום ותודה על הדגים”.