"זה קל כמו לקחת סוכריה מתינוק"
זוכרים את המשפט הזה מסדרות הילדים של פעם?
אם אני זוכרת נכון, הוא נאמר בד"כ ע"י הדמות הרעה. וכנראה שזה לא מקרי.
לקחת סוכריה מתינוק זה אולי קל, אבל בעיקר אגרסיבי ואולי אפילו אכזרי כלפיו. ה"סוכריה" הזו שעליה אני מדברת, היא לא בהכרח סוכריה או ממתק, אלא משהו סימבולי. הסוכריה יכולה לייצג צעצוע שלקחנו לילד אחרי שנתנו לו, טלוויזיה או טאבלט שכיבינו לו בזמן שצפה או כל מה שהרשינו לילד ופתאום אנחנו כבר לא מרשים. למעשה מדובר על היותינו הורים עקביים.
להיות הורה עקבי זה אומר שלפני שאנחנו מאפשרים, מונעים או מאפשרים עם מגבלות משהו לילדינו - אנחנו מחליטים מראש מהם התנאים. נחלק את זה לשלושה מקרים - מקרה בו אנחנו מחליטים שאנחנו מחליטים שאנחנו לא מרשים, מקרה בו אנחנו מרשים עם מגבלות, ומקרה בו אנחנו מרשים ואז מתחרטים.
נאמר שהחלטנו שאנחנו לא מרשים לילד לאכול את הסנדוויץ' אם הוא לא יושב מול השולחן, אנחנו לא ניתן לו את הסנדוויץ' עד שישב מול השולחן. אם ניתן לו אותו קודם והוא יסתובב ויתחיל לאכול אותו תוך כדיי משחק ונרצה לקחת לו אותו - אנחנו יוצרים לעצמינו בעיה. הבעיה היא שהעברנו מסר מבלבל - נתנו את הסנדוויץ' כשהילד לא ישב מול השולחן ועכשיו אנחנו מבקשים אותו חזרה. אבל לפני רגע היה מותר לו להחזיק את הסנדוויץ', וגם אז לא היה מול שולחן, אז מה קרה? השתנו פתאו הכללים? ברגע שהמסר הוא מבלבל, זה יוצר תסכול אצל הילד שלא מבין ומרגיש ש"לקחו לו את הסוכריה".
מסקנה: אם החלטנו שאנחנו לא מרשים משהו - אנחנו לא ניצור מצב שבו הילד מקבל את מה שאנחנו לא מרשים ואז אנחנו גוזלים ממנו.
המקרה השני הוא מקרה בו אנחנו מרשים עם מגבלות. למשל, אנחנו מרשים לילד לצפות בטלוויזיה אבל רק בתוכנית אחת. במקרה כזה כמובן שנאפשר לילד לצפות בטלוויזיה, אך ניידע אותו מראש למגבלה. כלומר, נאמר לילד שאנחנו מדליקים את הטלוויזיה אך הוא יכול לצפות רק בתוכנית אחת ואחריה נכבה את הטלוויזיה. אם המגבלה היא מגבלה של זמן, אפשר לומר לילד לכמה זמן אך מכיוון שאצל ילדים, ובפרט ילדים קטנים, קשה להבין מה זה "רבע שעה" או "חצי שעה", אז קצת לפני שנכבה את הטלוויזיה נאמר לילד שבקרוב אנחנו מכבים את הטלוויזיה. באופן זה, גם אם אנחנו עושים פעולה שהיא כביכול אגרסיבית, אנחנו מכבים לילד את הטלוויזיה, בעצם כך שאנחנו מגבים את הפעולה ומקדימים במילים - אנחנו מרככים את הפעולה.
המקרה השלישי הוא מקרה שבו אנחנו "מנסים". זה מקרה שלפעמים קצת יותר קשה לשים לב אליו כי הוא חמקמק. אנחנו רוצים לאפשר לילדינו לנסות ולהתנסות, ומתוך כך מלמדים ומאפשרים אך מאוחר יותר מרגישים שיש סכנה או מרגישים חסרי בטחון שילדינו יעשו את הפעולה לבד ולא מרשים יותר. זה מאוד חשוב לתת לילדינו להתנסות, ואכן זה מורכב לפעמים לדעת מראש אם הילד מסוגל או לא. במקרה כזה אפשר לעשות אחד משני דברים – או לאפשר לילד להתנסות באופן הדרגתי. קודם כל בפעולה דומה אך פחות מסוכנת לפני שאנחנו מאפשרים את מה שהוא יותר מסוכן או מפחיד - למשל, לתת לילד להשתמש במזלג או סכין שהם פחות חדים לפני שניתן לו להשתמש בסכו"ם רגיל. הדבר השני שאפשר לעשות, במידה ואין באפשרותינו להתנסות קודם במשהו דומה, דומה למה שאנחנו עושים במקרה של להרשות עם מגבלות. למעשה להגיד לילד "בוא ננסה פעם אחת" ואפשר גם להוסיף שאם הוא יצליח פעם אחת נאפשר לו שוב. כלומר, לומר לילדים מה אנחנו מרשים ועד איזה גבול.
לסיכום אפשר לומר שחשוב לנו כהורים לשים לב שאנחנו לא מעבירים מסרים כפולים לילדינו. מסר כפול יכול להיות משהו מאוד ברור כמו להגיד לילד "לא" ולהרשות לו אחרי שהוא בוכה, אך גם יכול להיות משהו מורכב יותר כמו בדוגמאות בתחילת המאמר. חשוב לשים לב שהמעשים שלנו תואמים ומגובים במילים וכמובן שהם גם תואמים להם. ברגע שהמעשים שלנו והמילים שלנו תואמים – קודם כל, לילדים קל יותר להבין את הגבולות ודבר שני אנחנו לא נכנסים מראש לסיטואציות שהן אסורות, וברגע שאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו עקביים – העימותים עם הילדים מצטמצמים משמעותית.
חשוב לציין - הענקת גבולות זה משהו שצריך לעשות נכון, אך חשוב לעשות גם ברגישות. מזמינה אתכם לקרוא גם את המאמר שלי "גם לגבולות יש גבול" כדיי ללמוד לא רק איך להעניק את הגבולות נכון אלא גם איך להשאר הורים קשובים לילדים תוך הענקת הגבולות ואיך לא להפוך את הגבולות לתמצית כל ההורות שלכם.
