מחברת: עדינה מרקס "הסכמה מדעת" לטיפול רפואי זכותו של אדם על גופו היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות. הכנסת טרחה לעגן זכות זאת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בחוק זכויות החולה. מן הראוי שהציבור ידע כי אין לאיש זכות לגעת או לטפל בגופו של אדם אלא אם נתן לכך את הסכמתו במפורש ובמקרה של טיפול רפואי- זאת חייבת להיות "הסכמה מדעת", היינו: הסכמה לאחר שהחולה קיבל את כל פרטי הטיפול הרלבנטיים שלהם השלכה על בריאותו. חוק זכויות החולה מפרט באופן מדויק את המידע האמור להינתן לחולה ובכלל זה: האבחנה הקיימת או המשוערת (מה יש לי?) מהות הטיפול (מה הולכים לעשות בגופי?) התועלת הצפויה (בשביל מה זה טוב?) סיכויים וסיכונים הכרוכים בטיפול לרבות תופעות לוואי כאב ואי נוחות הנובעים כתוצאה מהטיפול (דוקטור אני אסבול? אני אצטרך שיקום?) ועובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. יש להדגיש את העובדה כי החוק מכיר בסיטואציות שונות של הזדקקות לטיפול רפואי. הוא מתיר לסרב לקבל טיפול רפואי אלקטיבי ובד בבד מבטל את הצורך בהסכמה מדעת לטיפול רפואי כאשר אדם נמצא בסכנה חמורה לחייו או במצבים שבהם השתהות במתן הטיפול עלולה לגרום לאדם נכות חמורה או בלתי הפיכה.עד לחקיקת חוק זכויות החולה, המושג: "הסכמה מדעת" היה אקדמי ולא היתה לו השלכה על הנעשה במערכת הרפואית. הרופאים התנגדו לשיתוף החולה בתהליך קבלת ההחלטה על הטיפול המוצע. המידע לחולה ניתן ע"י הרופאים בקמצנות,בגישה פטרונית וזמן קצר מאד לפני הטיפול – דבר שלא אפשר לחולה לשקול כראוי את דרכו. החוק שינה את הגישה הזאת בכך שהוא מחייב להחתים כל חולה על טופס הסכמה לטיפול רפואי וזאת לאחר שקיבל הסבר מפורט בע"פ מהרופא המטפל. אי מתן הסבר נאות מהוה עילה לתביעה על רשלנות רפואית במידה שהטיפול הרפואי לא צלח. לכאורה, נראה שהחוק מחייב את העוסקים ברפואה לשמור על זכותו של החולה למידע אלא שהמערכת הרפואית גם יודעת להתחכם: רופאים רבים עדיין נמנעים ממתן הסבר לחולה כמפורט בחוק. לעיתים קרובות הם מבקשים מהאחיות לעשות זאת במקומם והפרקטיקה של החתמת חולה על טופס הסכמה זמן קצר לפני טיפול עדיין קיימת. ישנם טפסי הסכמה מדעת לכל הטיפולים והבדיקות הפולשניות. נוח לרופאים להאמין שהחולה יקרא את הכתוב . טפסי הסכמה מדעת כתובים בשפה שאותה החולה הממוצע אינו מבין, הם מכבירים פרטים על סיכונים לנכות ולמוות והם כתובים רק בשפה העברית תוך התעלמות מדוברי ערבית ורוסית. נראה שהטפסים האלה באו להגן על הרופאים מפני תביעות ולא לתת הסבר ממצה וסביר על העומד בפני החולה. כאשר נזק כתוצאה מהטיפול - מראים לחולה את הטופס שעליו חתם בתום לב. יתר על כן, בבתי חולים רבים הפרקטיקה של החתמת החולה זמן קצר לפני הטיפול עדיין קיימת. חולים אסרטיביים עומדים על זכותם להשתתף בתהליך קבלת ההחלטה על הטיפול אבל חולים שאינם מודעים לקיום החוק עדין סוברים כי עליהם תמיד לציית להוראותיו של הרופא. לא מעט חולים המודעים לעובדה שזכותם לסרב לקבל טיפול רפואי אלקטיבי ולכן כאשר נודע להם על סיבוכים האפשריים כתוצאה מהטיפול כמו במקרה של ניתוחי גב הם נרתעים וחוזרים בהם מההסכמה לטיפול. מדינת ישראל היא בין המדינות הבודדות שעיגנה את זכויות החולה בחוק ולא הסתפקה באמנה או במגילת זכויות החולה. עובדה זאת שינתה – לטוב ולרע – את מערכת היחסים בין הרופאים לחולים ובין המטפלים למטופלים.
