תרומה תשעח מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי 

דבר אל-בני ישראל, ויקחו-לי תרומה:  מאת כל-איש אשר ידבנו לבו, תקחו 

דברים הרבה נאמרו על פסוק זה. דברי הפסוק קשים מתוכם.

מצד אחד נאמר ויקחו, לשון קיחה, בעל כרחם ומהצד האחר נאמר אשר ידבנו לבנו, היינו באים הדברים מנדבת ליבו של האדם, מהתנדב רוחו.

מצד הנדבה היה צריך הפסוק לומר קבלו את תרומת בני ישראל, או לומר דבר אל בני ישראל ויתנו.

מהו לשון קיחה בעת נדבה.

מהו לשון כפיה בעת נדבת הלב?

אמר לי אבי מורי, בקבלת התורה  אמרו בני ישראל נעשה ונשמע, הקדימו נעשה לנשמע, בכל זאת למרות רוממות רוחם וקבל עליהם עשיית התורה עוד קודם לשמיעה, אומרים חז"ל כפה עליהם הר כגיגית אם מקבלים אתם התורה מוטב ואם לאו...

מדוע למרות התנדבותם היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית ?

במעשה הצדקה. הנותן, פותח את ידו ונותן מרצונו צדקה לעני, מעלתו גבוהה שכן פותח ידו ונותן, אך, אמרו חז"ל יותר משהעשיר עושה עם העני עושה העני עם העשיר.

היינו הסכמתו של העני לקבל מהעשיר, העני עושה טובה לעשיר שהוא מסכים לקבל ממנו צדקה הייתכן הרי נותן האדם משלו לאחר ?

ברצוני לתת הסבר לענין הנתינה ולענין הקבלה ולעניין עשיית מצוות בכלל.

המשנה במסכת מכות אומרת: רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

מה הכוונה לזכות ? לזכות מלשון זכויות, אך השאלה היא זכויות לצורך מה?

לזכות ענינו מלשון זיכוך ,מצוות ענינם לזכך נפש וגוף האדם. עשיית מצווה מזככת האדם, ככל שיעשה יותר יהיה יותר מזוכך. לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, על מנת שיהיו מזוככים יותר

מדוע צריך האדם לזיכוך ?

ישראלי, יהודי ענינו בעולם גילוי אורו של הקב"ה, ע"מ לגלות זכות אורו של הקב"ה צריך שיהיה האדם מזוכך.

אומרת הגמ' מצוות לאו להנאה ניתנו.

ההנאה בקיום המצווה גורעת ממהות קיום המצוה וגורעת מהזיכוך.

לזיכוך ניתן להגיע בעשיית המצווה מתוך ציווי,  צריך שתעשה מתוך שזהו רצונו של הקב"ה, לא מכיוון שזה מתאים לי ואני נהנה מכך.

אומרת הגמ' גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

הסביר לי אבי מורי בהר סיני, למרות שאמרו ישראל נעשה ונשמע, הסכימו לקבל תורה מדעתם מתוך רוממות רוחם, הדבר איננו כרצונו של הקב"ה לזכות, לזכך, את ישראל, זיכוך נעשה על ידי אש על ידי עשייה מתוך כורח ע"כ כפה עליהם הר כגיגית. התנדבות לעשייה, "נעשה ונשמע" לא מביאה לזיכוך, הזיכוך מגיע בעשות המצווה מתוך ציווי ולא מתוך בחירה.

כך גם כן במעשה הצדקה, הנותן צריך לבקש ולהתחנן בפני העני שיסכים לקבל, שכן בקבלתו הצדקה אני זוכה לזיכוך.

גם בפרשתנו ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, למרות ובשל נידבת הלב תיקחו, אל תקבלו. שכן הענין הינו הזיכוך ויכול להעשות רק מתוך כורח ולא מתוך נידבת לב.

נאמר בפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל אשר יזכך את עצמותו, בו אשכון

משנכנס אדר מרבים בשמחה. ידועים דבריו של רבי נחמן "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".

וכי צריכים אנו את חודש אדר או את דברי רבי נחמן כדי להיות בשמחה, מי מאתנו לא רוצה להיות בשמחה תמיד?

אלא כשהאדם מצווה על השמחה, שמחה שאיננה תלויה בו, במצבו וכדו' אלא שמחה של הקב"ה שכך ציוונו משנכנס אדר מרבים בשמחה.

זוהי שמחה שמזככת את האדם.

גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, עשיה מתוך ציווי גדולה היא מעשייה שאיננה מתוך ציווי אלא מתוך נידבת הלב.

"אשר בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל הלשונות"

אומר הרב קוק, הקב"ה רומם את ישראל מכל העמים, כדברי אנשי כנסת הגדולה "אתה בחרתנו מכל העמים...ורוממתנו מכל הלשונות". שני חסדים טובים עשה הקב"ה עמנו, בחרתנו ורוממתנו, בחרתנו מכל העמים, היינו מכל העמים הפשוטים. עמים אר גם הנהגות ששכליות אין הם מקיימים, בחינת לא תרצח, לא תנאף, ואהבת לרעך וכדו'.עמים אשר רחוקים מכל שלמות אנושית. זהו בחרתנו מכל העמים.

החסד השני רוממתנו מכל הלשונות, רוממתנו מכל הלשונות, מצד השכלת העמים, העמים שעל ידי השכלתם אפשר להם ללכת במהלך ישר של שלמות אנושית. עמים אשר בהשכלתם נוהגים בשכליות ומעשיהם הינם שלמות אנושית שיכלית.

הקב"ה רוממנו למעלה מזה הענין, לשלמות נשגבה. לעשיה ציווית, שלמות אנושית אשר נעשית בציווי הקב"ה ואיננה תלויה בהבנתנו, נוחותינו וכדו'

בחרתנו ורוממתנו תתקיים בנו בהיות עשייתנו יען שהן דרכי השי"ת .

הקדמת נעשה לנשמע, נידבת הלב יש ויהיה גם אצל האומות מצד השכל. עם ישראל עשייתו צריך שתהא מצד חיוב ועשיית רצון הבורא, על כן צריך ויקחו לי וצריך לכפות הר כגיגית וצריך להיות בשמחה מתוך ציווי, מצוה.