כשאין יותר לאן ליפול 

כשאין יותר לאן ליפול

חוויה קשה משאירה חותם חזק על כל האלמנטים של האדם – הגוף הפיזי, הנפש, הרגש והתודעה. אף אחד מהם לא יהיה כשהיה ודפוסי התנהגות חדשים ייווצרו, כאלה שלעיתים קרובות נתפסים כלא מקובלים חברתית. במצבים של טראומה - הקושי העיקרי הוא לשחרר את האתמול. מתרחשת התעסקות שמכניסה את האדם למעגל אימה שמשקיע אותו יותר ויותר עמוק. השיח המילולי עשוי אולי לעזור, אבל בצורה מוגבלת בלבד. עם הזמן מגלים שלאחר כל ניתוח אינטלקטואלי של אירועים האתמול – אולי מבינים מה קורה, אבל עדיין מרגישים רע. מאד רע.

התחושה הרעה מולידה חרדה. החרדה מובילה למצוקת נשימה ומכאן הדרך קצרה לקריסת כוללת של מערכות הגוף והנפש. אין טעם יותר לבכות, אולי אין טעם יותר לחיות. נדמה שהקשר לאירועי העבר לא ייתן לעולם ליצור אירועים בהווה. ואם כך נראה ה- היום שלי? למה שהמחר לא ייראה כך גם כן? ואבדן ההבנה שהכוחות שלנו איתנו. החוויה לא מגדירה מי אנחנו. התגובה שלנו..כן. 

ההבנה שקורבן הטראומה הוא שבוי של נסיבות ושאין לו את היכולת לשנות את הנסיבות – היא הבנה שבזכותה הוא מצליח לחוש כאילו הוא מחזיק את הראש מעל למים . לא נושם, לא  זז,  ובעצם – לא באמת חי. העיקר לא להיחנק. המחשבה שיבוא יום ואפשר יהיה להתחיל את הבוקר בשמחה או ללכת לישון בלילה בשלווה וללא צורך בהגנה – היא מחשבה רחוקה שלא ניתן לדמיין.

לשחרר את אירועי העבר אל מקומן בעבר – זו המתנה האמתית.

רק כאשר מרפים את האתמול – אפשר לחיות את היום. את האתמול אי אפשר לשנות, את היום – אפשר ליצור! אפשר לעצב אותו אחרת, כאן ועכשיו. חוסר שיפוטיות משחק כאן תפקיד מהותי, שכן בזכותו אפשר יהיה לקבוע תחושות או דעות שמגיעות מהחברה והסביבה. שיפוטיות עצמית תוביל לדיכאון, תסכול ודריכה במקום.

"חלק מאתנו חושבים שלהחזיק מעמד הופך אותנו לחזקים, אבל לפעמים החוזקה מתגלה דווקא ביכולת לשחרר" - הרמן הסה, סופר.

"יצירתיות דורשת את האומץ לשחרר את הוודאויות" - אריך פרום, פסיכולוג.

ככל שמתעמקים בהבנת הגוף והדרך שלו להחזיק עבורנו את הרגשות וחוויות העבר – כך מבינים את העוצמה שבריפוי שלו. ואת היכולות המדהימות שהגוף בעצמו טומן. כשמשחררים את התודעה ומחברים את השחרור אל המקום שמחזיק הגוף – הרי שכך נוצר ריפוי.