התגבשות תפיסת היקום לאורך הדורות
(מהפיל וארבעת הצבים עד מודל ריבוי היקומים)
עוד מקדמת דנא התעניין האדם במיקומו במסגרת מה שהיה אז העולם הידוע. בעצם גם היה תמיד ניסיון לקבוע את מהות העולם. במיתוס ההינדי למשל הייתה התמונה של עולם שטוח, אשר כל המגיע לקצהו נופל לתוך תהום. עולם זה עמד לצידם של ההינדים על פיל ענק ופיל זה עומד על נחש וכו'. כמובן שתפיסה זו הייתה רחוקה מאפילו גרגר של מציאות.
במיתוסים עתיקים אחרים מתוארות מלחמות בין מפלצות ואלים מסוכסכים ושאר עלילות שאין בהם שום שמץ של הגיון בסיסי. כשעושים קפיצה חדה ומגיעים לתקופת יוון הקלאסית, נתקלים בהסברים מתקבלים יותר על הדעת, ללא מפלצות וכל מיני סוגים של אלים יורקי אש, אם כי כמובן גם העלילות של היוונים היו רחוקות מכל מציאות אבל לפחות אלי יוון היה בהם משהו אנושים כך שההסברים של היוונים אולי קידמו מעט את הבנת היקום, לידתו ומהותו.
בכל זאת הצליחו כמה מחכמי יוון לתת הסברים ולמדוד נתונים שלא היו כל כך רחוקים מהאמת המקובלת כיום. למשל המודעות לכדוריותו של כדור הארץ, וגם של השמש הגדיל עשות ארטוסתנס, אשר הצליח למצוא את היקף כדור הארץ ברמת דיוק די גדולה כ-15% ממה שידוע היום, וזאת לא ייאמן באמצעות מקל קצר. שיטתו היה נכונה מבחינה גיאומטרית ורמת הדיוק סבירה, בהתחשב באמצעי המדידה שלו. המודעות לכדוריות כדור הארץ הייתה עקב אבחנה כי אניות בים נעלמו בצורה הדרגתית מהצופה בה מהיבשה, ואילו כדור הארץ היה שטוח היא הייתה נעלמת בבת-אחת.
גם באמצעות ליקוי לבנה, ניתן היה לראות שהשמש מטילה צל עגול, בהיותה בין הארץ לירח. יש גם לציין כי אריסטרכוס מסאמוס הקדים בכ-1500 שנה את קופרניקוס, שהבין כי השמש גדולה פי הרבה מכדור הארץ ולא ייתכן שגוף כל כך גדול יקיף גוף הקטן ממנו בהרבה כך שהוא דגל בעצם בגישה ההליוצנטית, (שהשמש היא מרכז הכל) וכפר במודל הגיאוצנטרי, (שכדור הארץ הוא מרכז הכל).
(מקופרניקוס עד האבל)
עד תקופתו של קופרניקוס שלטה בכיפה התפיסה התלמאית הגיאוצנטרית, שהעמידה את כדור הארץ במרכז, שהיה אמור להיות "מרכז-הכל". קופרניקוס שחי באמצע האלף השני, העמיד את השמש במרכז המערכת כשסביבה אמורים לנוע כדור-הארץ ועמו כל כוכבי הלכת השייכים למערכת שעתידה להיקרא ברבות הימים כ"מערכת השמש", הכוללת גם, מלבד כוכבי הלכת גרמי שמיים קטנים יותר כגון, אסטרואידים, שביטים ועוד, כשלכולם השמש מהווה מרכז.
קופרניקוס פרסם את תורתו לקראת סוף ימיו, בספר שנקרא "על הסיבובים" (שנכתב במקור בלטינית) כשהשהיית פרסום הספר נועדה למנוע ממנו עימות עם הכנסייה הנוצרית.
הזזת כדור הארץ ממרכזיותו, הייתה למעשה קריאת תיגר על הכנסייה שמרכזיות כדור-הארץ תאמה את תפיסתה, וערעור תפיסה זו ערער גם את מעמדה המרכזי בציבור מאמיניה ובציבור הרחב.
תורתו של קופרניקוס למעשה מסמלת את תחילתה של תקופה חדשה במישור המדעי ומעבר לו העברת המרכזיות מהאדמה אל השמש גרמה ל"רעידת אדמה" בחשיבה של ימיו, ובסיס לכל המדענים שבאו אחריו. למעשה זו היתה הרחבת אופקים בכל המובנים של האדם, שבתחילה כל עולמו הסתכם במה שקרוי היום כדור הארץ, ולאחר קופרניקוס התרחב עולמו של האדם עשרות ומאות מונים. מי שנתן את הבסיס המתמטי למודל של קופרניקוס היה המדען קפלר, שחי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. שלושת חוקיו בדבר תנועות כוכבי הלכת במסלולם במערכת השמש קידמו את האסטרונומיה בפרט ואת המדע בכלל. גם קביעת קפלר כי תנועת כוכבי הלכת סביב השמש אינה במעגל מדויק כי אם במסלולים אליפטיים, שברה מוסכמות ואמונות, תופעה שהיא חלק בלתי נפרד בהתגבשות תורות מדעיות אשר נתונות למהפכים ולחידושים מתמידים.
מדענים בונים על קודמיהם ומכינים את ההמשך לבאים אחריהם. כך היה עם גליליאו שהמשיך למעשה את גיבוש תפיסת העולם של קודמיו, כשגולת הכותרת של עבודתו המדעית הייתה בניסוי ובצפייה. הוא השתמש בטלסקופ שבנה ולמעשה בתצפיותיו הוכיח קבל עם ועדה כי "אמיתות מקודשות" ומבוססות על הגיגים פילוסופים ואמונות דתיות, ואפילו חישובים מתמטיים אינם שווים תמונה אחת. בתצפיותיו בשמש ראה לראשונה את הכתמים עליה ובזאת כאילו הוכיח שגם היא אינה מושלמת. תזוזת הכתמים הבהירה לו כי גם השמש נמצאת בתנועה והכין בזאת את התפיסה כי המציאות הגשמית נמצאת בתנועה מתמדת והדדית.
לגבי גליליאו גליליי ראה פרק נפרד: גליליאו גליליי מציאות מול מיתוס.
הגדיל עשות דיקרט, פילוסוף נודע לתהילה שבין פועליו הרבים גם קבע שמערכת השמש למעשה אינה ייחודית וכי קיימות עוד שמשות עם מערכות משלהן.
ניוטון שרואים בו את ממשיכו של גליליאו, יצר למעשה את מדע המכניקה הקלאית. שלושת חוקיו בדבר יחסי הגומלין בין כוח, זמן ותנועה, יצרו תמונה חדשה על המציאות הפיזית. גילויו את הגראויטאציה ככוח אוניברסאלי, הרחיבה את אופקיו של המדע והאדם בצורה משמעותית ביותר בין היתר, בפיתוח הרעיון שהכוח המושך את התפוח לאדמה הוא אותו כוח הקיים בין גרמי השמיים ומושכם זה אל זה.
עמנואל קאנט היה בעיקר פילוסוף, אך האינטואיציה שלו אמרה כי קיימים אינספור עולמות כוללים שמשות, וציבורי שמשות וחלק מהם משמשים חממה לאינטליגנציות זרות, שהן אולי יותר מפותחות מבני האדם. ראוי כאן לציין שעוד לפניו חי אסטרונום בשם ג'ורדאנו ברונו שהגה רעיון דומה, אך סופו היה רע ומר, כשהועלה על המוקד על ידי הכנסייה בגין חשיבה זו.
מי שלמעשה קבע סופית באמצעות תצפית טלסקופית כי קיימים איי עולמות רבים מספור מלבד שביל החלב, שהינו ציבור עצום של שמשות, שהשמש לה אנו שייכים נמנית עליו היה האבל, אסטרונום שעל שמו נקרא טלסקופ החלל הידוע. הוא אף הניח את היסוד למודל של התפשטות כללית של החומר באמצעות "ההסחה לאדום". תופעה זו היא ביטוי אופטי לתהליך בריחה הדדית של חומר שהיה מרוכז פעם כגוש אחד "נקודתי", וממנו נבע תהליך המוכר בשם "המפץ הגדול". האבל שחי בתחילת המאה הקודמת שסגרה את המילניום, מסמל יותר מכל אחד (ולא בכדי הטלסקופ נקרא על-שמו) את המהפיכה שחלה בחשיבה המדעית תוך מחצית אלף אחת, אותה החל קופרניקוס. אולם מהפיכה זו תימשך כנראה כל עוד האנושות תתקיים, והחשיבה האנושית כידוע אין לה גבולות ומעצורים.
העולם שהיה חזות הכל, הקבוע על מקומו הפך להיות גרגר בין צבא השמיים, וממקום מרכזי הפך להיות פינה נידחת אי-שם במרחבי השמיים.
אולי ניתן קפיצת דרך לשנת 1920, שנה שבה התקיים וויכוח, אשר נקרא הוויכוח הגדול בין שני אסטרונומים ידועים בתקופתם, שפלי מול קארתס. הראשון ייצג את התפיסה שכל מה שנקרא יקום, הוא למעשה גלקסיית שביל החלב הזרועה במיליארדי כוכבים. את מה שנראה כקווים בצפייה בטלסקופ, אלו הוא אמר ערפיליות בתוך הגלקסיה (לעומת כוכבים הנראים כנקודות אור). יריבו לוויכוח טען כי אלה לא ערפיליות, אלא גלקסיות בפני עצמן, מעבר לשביל החלב. כל אחד מהם ונימוקו הוא וניקבע כי תוצאת הוויכוח הייתה תיקו. מי שלמעשה הכריע בתצפיותיו בשנות השלושים, היה כאמור האבל, שהביא לתפיסת רבי הגלקסיות במרחבי החלל העצום.
יש לציין גם כי לקראת אמצע מחצית המאה הקודמת, הייתה "התפיסה הקוסמולוגית", תפיסה כי כל החומר המרכיב את היקום היה מרוכז פעם בנקודה אחת.
קביעת מודל זה שמוכר בשם "המפץ הגדול", נהגה אחרי תצפיותיו של אבל, כי החומר ביקום, בורח זה מזה. ואז פשוט יצרו תסריט לאחור, שבסופו הכל הופך להיות נקודה שמרכזת את כל החומר הקיים ביקום. תקופה מסוימת היה מודל מתחרה, שנקרא "המצב היציב", לפיו תמיד יראה היקום אותו דבר מכל מקום, ושלא הייתה לו התחלה ואין לו סוף, הבעייתיות של מודל זה הייתה בעובדה שנוצר במודל זה חומר בבחינת יש מאין. מודל המפץ הגדול מקובל היום על רוב המדענים, במיוחד לאחר גילוי קרינת רקע הקיימת כל מקום והוא אמור להיות שריד למפץ הגדול, שאגב מקובל לקבוע שהוא נוצר לפני כ-13.5 מיליארד שנה בערך ולצידם של מי שניבא זאת זו גם לידתו של היקום.
נסיים במודל ריבוי היקומים שטוען שיקומנו הוא אחד מני רבים, מעין בועה בין שלל הבועות שבחלל.
רפאל לירז
