על הפחד לטעות 

הפחד לטעות נועל את המוח, זה מתחיל בילדות כשאתה לומד לעשות את צעדיך הראשונים, ומפחד ליפול או להיכשל, טעות נתפסת כדבר שלילי כביכול, זה מבטיח את המקום הבטוח אבל גם את המקום הסגור והנעול, טעות היא בעצם דבר טוב  אפילו מאוד, היא מאפשרת למידה והרחבת היכולת, מערכת העצבים הינה דינמית, המחשבות מסוגלות לתקוע ולא ממש יפתיע אם יתגלה שיש קשר בין הפחד לטעות עם הצורך בשליטה שהולכים טוב ביחד, לבין מחלות מוח כגון אלצהיימר ורטיגו ופרקינסון.

יש תקופת אבל ותקופת הסתגלות להבין שכבר מותר לטעות וזה בסדר, שאינני "כל יכול" כפי שהיינו רוצים להצטייר בעיני העולם, יש לנו שאיפה למלא את הריק של החוסר שבתוכנו, על ידי שליטה בכל אשר קורה וצמצום התחום ה"מסוכן" של הבלתי ידוע, אך העולם לא משתף אתנו פעולה בדרך הזו, הקושי להיות באי ודאות לכאורה משתק, אך בפועל בראיה ובהבנה נכונה, זה הבסיס לעשייה מחודשת.

הפחד לטעות כמו פירמידה בונה את עצמו לגבהים, נדבך על נדבך הוא מתבסס בתוכנו ואנו נסגרים בתוך הידוע והמוכר, מה גם שהסביבה, החברה, הפרסומות ואפילו בבית הספר מאשרים שלטעות זו בעיה ויש מקום ללגלג על מי שלא נמצא בשורה הראשונה, הבריאה פועמת ומשתנה, הלב נפתח ונסגר בכל רבדיו, תינוק נולד והסב נפטר, יש מקום לטעות, היא מאפשרת את השינוי וההשתנות המתבקשים ושעכשיו זה כבר אחרת, זו היא יצירה מתמדת, עולם היצירה קשור ליש מאין, מאפשר לחדש להיוולד לתוך קיום מוצק ובלתי משתנה.

טעות איננה באמת טעות, במובן העמוק יותר שלה היא בעצם למידה  והתנסות, ללא הרשות לטעות אין למידה ואין התפתחות, אי אפשר ללכת רק על הבטוח, בעיקר מפני שאין דבר כזה, הכל נשאר אותו הדבר, אפור ומשעמם ולבסוף מתנוון ומת.

אי ודאות היא מלת מפתח, להרחיב את המרחב הפנימי, יש שם אוצרות שלא יסולאו מפז, האי ודאות מאפשרת להגיע לשם, לנוע בשבילים נסתרים ולגלות שבילים חדשים המובילים למקומות עלומים, המיינד חשוב בהקשר הזה, מרחיב את יכולת הקליטה וההכלה של דברים חדשים, מרחיב את הרווחים בין השורות ומלמד להבין את הרווחים בין האותיות, הידוע והמוחלט יוצר צל כמו האות השחורה על הדף הבהיר, יוצרת צורה מוגדרת ולא מתפשרת, בלי זה אי אפשר בעולם החומר זה ברור וידוע, אך יש עולם נוסף ממנו עולם החומר נשפך ונוצר, שם ברגע הזה המציאות נוצרת בלתי צפויה עבורנו ולא נעצרת.

היכולת שלנו לפעול בחופש אמתי היא מזערית ללא פעילותו של עולם הרוח עלינו וברשות שאנו נותנים לעצמנו להיות שם, הדברים אינם יציבים ואינם בשליטה שלנו, שם אנחנו אורחים ונדרשים ליכולת לטעות כבסיס להתפתחות והבנת מקומנו ותפקידנו, אפשר לומר שהרשות לטעות היא שער לעולם הרוח ונשענת על היכולת שלנו לסמוך ולהאמין בלב שלם מהמקום הפנימי שבתוכנו, עולם הרוח מחייה את עולם החומר מעצם השינוי המתמיד שהוא מזמין אותו לעשות, ללא עולם הרוח עולם החומר קופא על שמריו ומתאבן.

לא לפחד לפגוש את האמת, מי אני מרגיש שאני כאשר אני טועה או נחשב לטועה בעיני האחרים, האם הפחד הזה מצמצם אותי או דוחף להתנסות מחודשת ולמידה חדשה, האם אני מעדיף מציאת חן בעיני האחר על ידי הצלחותיי, או בעיני עצמי על ידי ההתגברות על הפחד לטעות ולהגשים.