חצילים, אהבה והרגלים, או מה לרומנים ולאימון אישי 

מה להחלפת מצעים, להכנת סלט חצילים, אהבה וזכרונות ושיפור עצמי? 

הרבה דברים למדתי מאמא שלי. חלקם דברים טובים, חלקם מעולים ויש ביניהם בוודאי גם כאלה שהם פחות טובים. בין הדברים המעולים, למשל, זה איך להחליף מצעים, ואיך להכין סלט חצילים רומני ו"כדורי שד", המכונים בהונגרית "?rd?g pirula". על האחרונים אכתוב בפוסט קרוב, כי מגיע להם כבוד נפרד וגם יצירת מעט ציפיה לבאות, אבל את השניים הראשונים אזכיר ביתר הרחבה כאן. תחילה, בקצרה, על אמנות החלפת המצעים. 

דרך אגב, בכל פעם כשאני עוסק באחד מאלה, ובהרגלים אחרים שאמא לימדה אותי, תמיד אני חושב עליה ונזכר בה בגעגוע גדול. טבעי.  

בכל שבוע או עשרה ימים, כחלק מתפקידיי בממלכה, אני  מחליף מצעים בבית, ואני עושה זאת בטכניקה שאמא לימדה אותי. בעודי שקוע בעשיה, בשקט, אני חושב עליה, וזה נחמד. ואם כבר בסודות עסקינן, אז אגלה לכם את סוד החלפת המצעים. פורסים את הציפית של השמיכה (בחרתי בפריט הכי מסובך לצורך ההסבר) על המיטה, עם הפתח אלינו. אוחזים בשמיכה, נניח שמיכת פוך כמו שאשתי אוהבת, מקפלים אותה לשניים, לאורך, ומכניסים לפתח של הציפית, בעודנו אוחזים בקצות השמיכה המקופלת.  

לפעמים, למהדרין, אני מכניס את הראש עם השמיכה לתוך הפתח, ואז מוביל את שני קצוות השמיכה אל תוך הציפית, עד הסוף, עד שאני מגיע לפינות הציפית הנכונות. לאחר שהפינות ממוקמות, ולפני שאני מוציא את הראש וחצי הגוף שכבר בפנים (אפשר גם לעשות את כל זה רק עם הידיים כשהראש בחוץ, אבל זה מחייב אימון רב) אני דואג שאמצע השמיכה, בפאה העליונה,  מיושר לכל אורכו עם הקו של קפל הציפה הרלוונטי, כך שקו השמיכה וקו הציפית יהיו תואמים. 

חשוב, נכון? אחרת זה מעצבן, כשהשמיכה "בורחת" בתוך הציפית. דבר בסיסי, ווטסון היקר (כדברי הבלש הידוע, שרלוק הולמס). 

כעת, אני אוחז בציפית ובשמיכה יחדיו, מבחוץ, כשידיי מונחות על אותה פאה עליונה, לא באמצע ולא בקצוות. ידיי אוחזות בערך ברבע ובשלושת רבעי המרחק בין פינות הציפית. כעת, אני מנער היטב את השמיכה והציפית, עד שכל חלקי השמיכה נכנסים היטב פנימה, עד למטה. אחר כך מוודא, ב"צלילה" נוספת פנימה, שגם בצדדים השמיכה מיושרת עם קו הצדדים של הציפית, מכניס את הפינות התחתונות, סוגר את פתח הציפית ומיישר על המיטה. אח, אין כמו מיטה ומצעים נקיים, פריכים (ומגוהצים, למי שמהדרין כפי שאמא הייתה נוהגת...), שבהם השמיכה יושבת בול! 

הסוד הזה הוא סוד חשוב, אל תגלו אותו לאנשים שאינם ממוצא טרנסילבני, או לפחות הונגרי, זר הרי לא יבין זאת, והם עוד עלולים לרשום על כך פטנט. דרך אגב, לגבי כריות ישנם דגשים שונים טיפה, במקצת, אבל זוהי אמנות בפני עצמה, ותשובות יינתנו ב"פרטי". בצחוק. הרי לא נגלה את כל הסודות כולם ביום אחד, נכון? 

וכעת לדברים החשובים באמת, למרות שיש לי עוד כמה וכמה סודות כאלה. 

חצילים. זוהי אמנות עתיקה, העוברת מאב או אם לבן. או לבת. האמת היא, שאני לא זוכר אם באמת אמא שלי ממש לימדה אותי את זה, או שרק צפיתי בה כל כך הרבה פעמים עושה את זה עד שלמדתי בעצמי. מה שבטוח הוא, שבכל פעם כשאני מכין חציל כזה, ואפילו עכשיו, כשאני רק חושב על כך, אני רואה אותה מולי, את אמא, שקועה בעשיה כאילו היא מתפללת בדבקות. ותפילה ןלא הייתה הצד החזק שלה, אחרי חשבונותיה עם בורא העולם לאחר השואה. צפיתי באמא אין ספור פעמים מכינה את המעדן הזה שכיום אני מכור אליו. 

ובכן, מבלי למתוח אתכם יותר מדי, ניגש לעניין. 

הסוד הראשון הוא בחירת חציל עסיסי, רצוי שמנמן, בעל צבע כהה ואחיד, כזה שאומר "תיקח אותי". לוקחים שניים כאלה, לפחות. 

קולים אותם אחר כבוד והיטב, מכל הצדדים, על אש נמוכה, עד שמרבית הקליפה החיצונית צרובה היטב, זאת לאחר שתחילה חותכים בהם חמישה שישה חתכי אורך, שיהיה למיץ לאן לצאת ושיהיה לאש ולחום דרך להיכנס אל לב החציל, במהלך הצריבה. עניין של לב, כבר הבנתם. זהו סוד מספר שתיים. 

לאחר שהחצילים התקררו טיפה, אבל לא יותר מדי, קולפים בעדינות את כל הקליפה הצרובה, ואת התוכן מניחים על קרש חיתוך. יש מי שעושה את קילוף גם תחת זרם קטן של ים, לא מחויב המציאות אבל אפשרי, בעיקר אם החציל עדיין חם מדי. מוציאים את כל התוכן, אלא אם יש חלקים שעדיין לא ממש רכים, אותם דרך אגב זורקים ולא משתמשים.  

עם האצבע אפשר להחליק על הקליפות, בצד הפנימי, כדי ל"נקות" היטב (חבל לבזבז, כך לימדו אותי) את התוכן, אבל לא להתעקש על הסיבים הדבוקים לקליפה, בהם יש גם מרירות מיותרת. חותכים כמה חתכים טובים בתנועות קיצוץ, בחצילים, על קרש החיתוך, מייצרים עם הסכין כמה "שבילי ניקוז", ומרימים קצה אחד של קרש החיתוך בעזרת קופסה או משהו אחר, כשהקצה הנמוך נמצא מעל לכיור. נותנים לחצילים להגיר את המיץ אל הכיור, יחד עם מרבית המרירות, במשך כחצי שעה. זהו סוד מספר שלוש. 

הסוד הרביעי הוא בקיצוץ. אין דבר יותר מעצבן, כמעט, חוץ מהמתיחות בין צפון קוריאה, איראן ושאר העולם, מאשר חצילים שנשארו בהם שאריות של קליפות שרופות, או גושים שאינם קצוצים דק דק. קוצצים, אם כן, את החצילים דק דק, מכמה וכמה כיוונים, עם סכין גדולה, רצוי בעלת להב שטוח, עד שמגיעים לעיסה אחידה, ללא שום גושים. 

כעת לשלב ההכנה הסופי ולסוד האחרון. לצורך העניין, אני מסביר את המתכון הבסיסי, המתכון של אמא, דהיינו חצלי רומני עם בצל ושמן. רעייתי האהובה פיתחה על זה כמה וכמה גרסאות משלה, אותן אני מאוד אוהב, השתיים העיקריות הן במיונז ושום, או בטחינה. אני אתמקד בשמן קנולה, בצל ומלח. רומני אסלי. 

קוצצים בצל בגודל ממוצע לחתיכות קטנות בהחלט, מערבבים בחציל, ומתחילים לערבב תוך כדי טפטוף של שמן קנולה. הסוד הכי גדול הוא הערבוב היסודי, עד שהשמן שמזגנו נספג אל תוך החציל. איך יודעים שזה בסדר? מוסיפים כאמור שמן, מערבבים עד שהחציל נעשה בהיר יותר, וצבעו איננו מבריק אלא מט. אז ניתן להוסיף עוד שמן, בעדינות, ומערבבים שוב. אני זוכר את אמא מערבבת ומוסיפה שמן אולי עשרים דקות, לפעמים חצי שעה, ביסודיות ובאנרגיה, ואת החציל "שותה" ומכיל את השמן, ופניו נעשים בהירים ולא מבריקים. כשהחציל כבר לא כל כך קולט את השמן, זה הזמן להפסיק. 

מוסיפים מלח לפי הטעם והכל מוכן. עדיף להגיש ללא קירור, פושר. מובטח שלא יישאר הרבה בצלחת כך שלא תצטרכו בכלל לקרר. עסק מיותר. 

אין על החציל של אמא. אני רק חושב על זה ונעשה רעב וגם מתגעגע. 

אלה סודות החציל הרומני, לא נותר אלא להכין ולהתענג, ועל הדרך, להיזכר בימי ילדות רחוקים. 

על פניו, די בתוכן הנוכחי על מנת להעביר מסר וגם מתכון. וזה יהיה נחמד מאוד לפוסט בפייסבוק, במיוחד בקבוצה שעוסקת באוכל הונגרי או רומני, ולא חסרות כאלה ברשת. 

אולם אם כבר הרחקנו עד כאן, בואו נחשוב לרגע מה להכנת סלט חצילים או להחלפת מצעים ולאימון אישי או יצירת הרגלים שנשארים לחיים שלמים? 

לכאורה כלום. אבל ישנם בכל זאת כמה היבטים רלוונטיים ששווה להתעכב עליהם. 

יצירת הרגל הוא עניין של חזרה שוב ושוב על אותה הפעולה, עד כי היא כמעט הופכת לפעולה אוטומטית. החלפת מצעים או הכנת שלט חצילים רומני הם לא דברים מסובכים, אבל החזרה המתמדת עליהם היא זו שהופכים אותם להרגל, לכמעט טבע שני. ה"הטבעה" של שני ההרגלים הללו בראש שלי היא כה חזקה, עד כי אני עושה אותן בצורה אוטומטית, ויתרה מזו הם משרים עלי שלווה גדולה, אפילו אושר, משום שמעורבים בכך עוד כמה אלמנטים. 

יצירת הרגל היא גם עניין של שימוש בכמה חושים, בהדמיה ובהפעלת הזיכרון. כל אלה קיימים במקרה הזה, וניתן לראות בקלות איך הם מסייעים בו. החיבור לזיכרון חם ואוהב, הפעלת החושים (ראיה, טם, ריח ומישוש) מובילים לתוצאה מדויקת הידועה מראש. 

יצירת הרגל הוא גם עניין של משמעות. כאשר לחוויה מסוימת משמעות גדולה, היא נחרטת עמוק בזיכרון, וקל יותר להופכה להרגל.  

לבסוף, ובהיבט מעולם אחר, יש פן מדיטאטיבי בפעולות עליהן סיפרתי. גם בעת החלפת מצעים, וגם בעת הכנת סלט חצילים (ולא כך בהכנת המעדן של "כדורי השד" המחייב חשיבה, זריזות ודיוק), יש היבט כזה. בעת שאני שקוע בפעולות אלה, העולם סביב עומד מלכת. אני יכול לחשוב, בנחת, או להימנע מחשיבה, כולי שקוע בעניין, לרגע, כמו ילד השקוע במשחק. דומה הדבר למצב ה FLOW אותו מתאר הפסיכולוג, החוקר והסופר הנודע מיהאי צ'יקסנטמיהאי (mihaly csikszentmihalyi) בספר בעל אותה הכותרת. זהו מצב בו העולם מסביב מפסיק לעניין, לרגע, השעות עומד מלכת, ויש רק אותך, את מחשבותיך או ליתר דיוק את העיסוק בו אתה שקוע, ובהנאה. 

כשאנו רוצים לאמץ הרגלים חדשים, יעזור אם נמצא נקודות כאלה של flow, נקודות בהן גם כיף לנו וגם נהיה "אבודים בזמן", נהנים מהרגע, רגעים אליהם נרצה לחזור שוב ושוב. 

על יצירת ושמירת הרגלים אכתוב עוד בפעם אחרת, כעת אגש לאכול מנה הגונה של סלט חצילים.