חיים ומוות ביד הלשון ועל נערים ונערות לא גאים בכלל 

בילדותי שמעתי את הסיפור שכתב חיים נחמן ביאליק המבוסס על מדרש "שוחר טוב"- מעשה בחלב לביאה: מעשה במלך פרס שהיה חולה והרופאים אמרו שרק חלב לביאה יצילו. הלך איש אחד והבטיח שיביא למלך חלב לביאה. לאחר שהצליח להשיג את החלב מהלביאה, התווכחו איברי הגוף ביניהם מי היה הכי חשוב ומשמעותי במבצע הזה. הרגליים אמרו שהן החשובות ביותר, שכן הן שהוליכו את האיש ללביאה. הידיים טענו שהן חשובות יותר, שכן בזכותן האיש הצליח לחלוב את הלביאה וכן הלאה. לבסוף אמרה הלשון שהיא הכי חשובה. שאר האיברים זלזלו בה ולעגו לה. מה לך ולזה? הלשון הבטיחה שתוכיח את כוחה. כאשר האיש הגיע אל המלך הוא אמר לו "מלכי, הבאתי לך חלב כלבה". המלך ציווה להוציאו להורג וכך הלשון הוכיחה את כוחה. סוף הסיפור הוא טוב, אולם המסר הוא ברור. חיים ומוות ביד הלשון. אבל מה בין זה לנוער גאה או לא גאה?

השבוע קיבל הפתגם הזה משמעות נוספת עבורי. לאחרונה התקבצו לקליניקה שלי מספר גדול של הומואים ולסביות דתיים. נערים ונערות מבתים טובים. הם מגיעים אליי מגלאי 19 עד 30, ילדים מופלאים, מוצלחים, עושי מכינות צבאיות או מדרשות לימוד טרום צבאיות, עושי צבא או שירות לאומי, חלקם לומדים בישיבות או באוניברסיטה. הם באים מבתים נורמטיביים, מצב סוציו-אקנומי בינוני עד גבוה, הורים מתפקדים, מוצלחים, מצליחים. הם מגיעים אליי מהגוש, מירושלים, מהקריות ומהדרום. הם מה שאנו מכנים מלח הארץ. כמעט כולם מגיעים מדוכאים, מבוהלים, מיואשים. יש ביניהם שמבקשים את נפשם למות. הם נושאים בפיהם את אותה הידיעה. אני הומו, אני לסבית, אני לא יודעת איך לחיות עם זה, איך לצאת מהארון להורים, לחברים, למשפחה. המחשבה בלתי נסבלת, מכווצת את הבטן. לעיתים קירות הקליניקה שלי הם היחידים ששומעים את הסוד הגדול הזה שהם סוחבים 6, 7, 8, ו-10 שנים או יותר. הם מרגישים שהם לא יכולים לשאת זאת יותר, הם נחנקים, מיואשים, חסרי תקווה לעתיד.

להיות נער או נערה, איש או אשה צעירים שהם להט"ב (הומואים, לסביות ובי-סקסואלים), זה המצב, הכמעט יחידי, שאני יכולה לחשוב עליו, שבו הילד או הילדה הזקוקים לעצה, לתמיכה, לאהבה ולחיבוק, מרגישים שהם אינם יכולים לקבל זאת ממי שאמור הכי לאהוב אותם. מעבר לכך הם גם מרגישים שהם אלו שצריכים להגן על ההורים, המשפחה והחברים שלהם מפני עצמם. זוהי תחושה של כאב ובדידות איומים. תחושה שלעיתים אי אפשר לשאת בכלל.

כשאני מנסה לברר איתם מה הם חושבים שיקרה אם הם יספרו למשפחה ולחברים הם עונים לי: איך אני יכולה לצאת מהארון כאשר אצלנו כשרואים בחדשות את מצעד הגאווה כולם אומרים "איכס, הסוטים האלה"; איך אני יכול לצאת מהארון כאשר אח שלי אומר לי בשולחן שבת "שתוק, יא הומו"; איך אני יכולה לצאת מהארון כשאבא שלי חושב שהומואים ולסביות הם קוקסינלים חולי נפש. איך אפשר לחיות עם הדבר הזה עם אמא שלי אומרת לי שאני משועממת וצריכה להתבגר ולהפסיק עם השטות המוחלטת הזו. הורים, אחים, חברים מדברים מילים קשות, פוגעניות, מעליבות, מתייגות בלי שום זהירות. לרגע לא עוצרים לחשוב רגע אולי הילד שלי הומו, אולי הילדה שלי לסבית. מה זה יעשה להם לשמוע את הדיבור הזה? האם הם ירגישו שהם יוכלו יום אחד לספר לי את הסוד הזה? האם הם יחשבו שעדיף להם למות מלהגיד לי מי הוא, מי היא? האם הם יעדיפו לחיות את החיים בשקר, ולבד שלא יצטרכו להתמודד עם האכזבה, השנאה, הכעס שלי על מי שהם, על מה שהם.

ואם דברתם כפי שדברתם ויום אחד תגלו שהילד, שהאחות, שהנכד, שהחברה הכי טובה שלכם פגעה בעצמה, התאבדה, כי לא יכלה לשאת את הבושה, את הכאב, כי היא לא יכלה לשמוע יותר את המילים האלה ואת מה שאחרים חושבים עליה ועל שכמותה והיא לא יכלה לשאת זאת, האם נוכל להסתכל על עצמנו במראה ולהגיד בישירות "ידינו לא שפכו את הדם הזה". האם מצוות "ואהבת לרעך כמוך? היא כל כך קלה בעינינו....

ועוד מילה לסיום, אל תטעו  לחשוב שאתם יודעים. לא כל הומו הוא גבר נשי, לא כל לסבית היא עם שיער קצוץ  ודיבור גברי. הם נראים כמותכם, והם חיים בקרבכם והם שומעים את המילים שלכם—כל מילה ומילה.  אז אנא ממכם היזהרו במילותיכם.  איני מתיימרת לנסות במאמרר קצר שכזה לשנות את עמדתכם בעניין זה, אולם גם אם זה מה שאתם חושבים על הומואים ולסביות, אתם לא חייבים להגיד זאת בקול. אתם מבינים? כי הרי חיים ומוות ביד הלשון והפעם זוהי הלשון שלכם.