אימון אישי לעקשנים - מיהו הנחשב לבר אימון 

קואצ'ינג לעקשנים

מיהו הנחשב לבר אימון אישי, ומה המשמעות של זה?

מאז שנות השבעים, כאשר פרצה לתודעה הציבורית שיטת האימון האישי (coaching), בגווניה השונים, התפתחה, עם הזמן, גם שפה ייחודית הכוללת מונחים שונים ומשונים הקשורים לנושא. באחד המונחים הללו יעסוק המאמר הנוכחי.

מהו, בעצם, פירוש המושג להיות "בר אימון"?

במילון המונחים של תחום האימון האישי (ה coaching, באנגלית), נמצא מונח אשר תרגומו לעברית הוא, באופן מילולי "ברות אימון", או coachability, באנגלית. בכך הכוונה היא למידה שבה אדם כלשהו הוא בר אימון, דהיינו עד כמה ניתן לאמן אותו, תוך כדי הציפיה לתוצאות טובות.

אדם כזה נקרא בפי קהילת המאמנים "בר אימון" (coachable).

כאשר מאמן עובד עם אנשים בעלי מאפייני אישיות, תחומי עניין ורעיונות שונים, הוא עשוי להיתקל גם בכאלה שלא ממש נוח לאמנם. האתגר הגדול, ואולי גם המספק ביותר, הוא לעבוד עם כאלה שקשה או מאתגר לאמנם. ויש גם כאלה הנקראים בלתי ניתנים לאימון, הלא הם ה uncoachables.

מה, אם כן, קובע את המידה בה מישהו יכול להיחשב כבר אימון או לא?

כמה קריטריונים ונקודות למחשבה

הדבר הראשון אותו צריך ללבן הוא האם האדם המדובר בכלל רוצה אימון, דהיינו האם יש דבר מה בחייו או בעיסוקיו (אישי, עסקי, ארגוני, רוחני) אותו הוא מבקש לשנות. בקטגוריה הזו, ייחשב לרלוונטי כל צעד משמעותי, גדול או קטן, אשר אדם רוצה לשנותו ולצורך המהלך הוא נזקק לעזרה או הדרכה חיצונית, לאחר שניסיונותיו להצליח בכך עד כה לא עלו יפה. זה יכול להיות שיפור בריאות, מציאת תפקיד הולם, הגדלת רווחים בעסק או מציאת משמעות בחיים, זוגיות חדשה וכדומה.

ההמשך הטבעי לקיום תחום או מושא השינוי הוא בקשת אימון. בקשת האימון, אף היא מעולם המושגים של האימון, היא בקשה מפורשת, מדויקת, המוגדרת במונחים חיוביים. רצוי לא להתנסח כך: "אני רוצה לרדת במשקל", אלא בהעדפה "אני רוצה להגיע לאורח חיים בריא יותר".

חשוב שהבקשה תהיה תחומה בזמן (למשל "אני רוצה לרוץ אלפיים מטר בעשר דקות בתוך חודשיים", או "בתוך שנה אני רוצה להוציא ספר, להקים עסק",  ומנוסחת בצורה המאפשרת מדידה של התוצאה הסופית הרצויה.

מיהם אלה אשר לא ניתן לאמנם?

ראשית, אנשים אשר לא מרגישים או חושבים שהם רוצים או צריכים להשתפר. בדרך כלל הם "יודעים הכל", ולא ממש רוצים להקשיב למי שעשוי לתת להם עצה או לשפר את ביצועיהם. אחרים, דומים במקצת לאלה, הם העקשנים, אשר אולי יודו שאינם יודעים הכל, אבל הם עקשנים מאוד ורוצים "להתגלח על עצמם", דהיינו ללמוד בעצמם ומתוך ניסיונם האישי.

מאפיין אותם סגנון שיח חד, ידעני, והם יקטעו באיבה כמעט כל הצעה שלכם ב"אבל", "חבל, אבל", "לא נראה לי", "ניסיתי פעם, אבל" וכדומה.

 חמישה סימנים לזיהוי אנשים שהם אינם ברי אימון

הם החליפו כבר מספר מאמנים, אבל אין להם שום דבר טוב לומר על אף אחד מהם

מנהל או בעלים של עסק משפחתי – לעיתים קרובות, איש כזה, גם אם יבין שעליו לפטר עובד שהוא בן משפחה, הוא לא יעשה זאת, מטעמים של "שלום בית משפחתי", ובמקרה כזה, לעיתים קרובות, הניסיון לאמן אותו לתוצאות יותר טובות עלול להיות בזבוז זמן.

האנשים ה"מוכשרים  מדי". לעיתים קרובות, אנשים מבריקים בתחום מסוים, או הקרובים לכך, יתקשו לבחון מחדש עמדות, נתונים או גישות אשר מגיעות ממקור החיצוני להם, וניסיונות לאמנם למודעות, לבניית תכנית פעולה ופרספקטיבות חדשות עשוי להיות נועד לכישלון מראש. שחקנים מוכשרים (בין בתיאטרון, קולנוע או ענפי ספורט שונים) לעיתים קרובות שייכים לקבוצה זו.

ה"חוזרים להרגל הישן", או במלים אחרות ה"לא מתמידים", הרואים ששינוי מסוים של הרגל לא הביא עימו תוצאות מיידיות או בזמן קצר יחסית, לעיתים מתייאשים ומחליטים לחזור לסורם, דהיינו להרגליהם הישנים, אותם ביקשו לשנות מלכתחילה. לעיתים קרובות, בתהליך האימון האישי או העסקי, המצב נעשה יותר גרוע מעט לפני שהוא מתחיל להשתפר באופן עקבי. לא לגמרי ברור מדוע זה קורה.

לעומת זאת, יותר ידוע הוא שלתהליכי שינוי לוקח זמן להתחולל. לא מעט תיאוריות עממיות ניתן למצוא באינטרנט, המדברות על שיניו הרגלים ב 21 ימים, 30 ימים, או 90. האמת היא, שככל שניתן להתמיד יותר בהרגל החדש, כך סיכוייו להפוך לקבוע גדלים. לרוב, אכן נדרשים אף יותר מתשעים יום על מנת לשנות הרגל "עקשן".

גם אז, לא לעולם חוסן, ואף אחד לא מבטיח שזה יחזיק. הרי שינוי הרגלים תלוי במידה רבה גם בתגמול הפנימי או החיצוני המסייע בביסוסו. לא פעם, בהיעלם התנאים החיצוניים או המוטיבציה הפנימית, נעלם ההרגל החדש כלא היה. על התופעה הזו כדאי לקרוא את ספרו של  צ'ארלס דוהיג, כוחו של הרגל (2013, קיים גם בעברית).

לבסוף, "בעלי התירוצים" – "אני לא ניתן לאימון" (כאילו לומר שאין זו אחריותו שלא הצליח במטרות האימון, ושחבל על המאמץ. אלה גם אנשים שלכל כישלון יידעו למצוא "אשם" חיצוני אחר, אנשים שאינם לוקחים אחריות או אינם מחוייבים כלל לתהליך השינוי.

פעם, לפני כעשר שנים, "פוטרתי" כמתאמן על ידי מאמנת שהיום היא חברתי הטובה. לאחר מספר פגישות, ארבע או חמש לערך, היא הבינה שאין בי רצון אמיתי לשנות את מה שהצהרתי עליו. רק לאחר ה"פיטורין", ולאחר דיאלוג רציני בינינו סביב נסיבותיו החל עבורי (ועבורה) תהליך אימון אפקטיבי אשר הביא עימו גם את התוצאות הרצויות. עד אז, היו הרבה תירוצים מצדי.

לבעלי התירוצים יש אלף סיבות מדוע לא ליישם את לקחי האימון, מדוע לא להתאמץ או מדוע שלא להצליח באימוץ ההרגלים החדשים הנדרשים לצורך שינוי כלשהו. אלה נעים בין "אין לי זמן, זו אשמת מישהו אחר, זה לא יכול לקרות בנסיבות שלנו, משהו השתבש, הייתה בעיה, היה מקרה חירום, הועד המנהל לא יאשר", והרשימה היא אינסופית. לעיתים קרובות הם נמצאים במצב של הכחשה, מסרבים, לא יכולים או לא מוכנים לקבל אחריות על תהליך האימון ותוצאותיו.

כאשר המאמן מגלה שאכפת לו מהתהליך או מהתוצאה יותר ממה שאכפת למתאמן עצמו, עליו או עליה לדעת שסיכויי ההצלחה עם המתאמן או המתאמנת הזו קלושים למדי.

מה מאפיין את אלה הניתנים לאימון?

ה coachables, ברי האימון, מתאפיינים בתכונות ופעולות שונות בתכלית. הם לוקחים אחריות, לעיתים גם כשזו אשמת מישהו אחר, הם מוכנים לקבל אחריות הן על פעולותיהם והן על מחדליהם (אי הפעולה), והם מגיבים באמצעות פעולות מתקנות, המשנות את המצב ואת כיוון ההתקדמות.

ברי האימון מודעים לכך שיש להם בעיה כלשהי, הם יודעים שצריך לעבוד על הבעיה או הבעיות הללו, שכן אחרת הן לא ייפתרו מעצמן. הם מבקשים עזרה ומוכנים לקבל  אותה, מפגינים מחויבות לתהליך, מציעים תוצאות, לאורך תהליך האימון, או לכל הפחות מאמצים כנים מצידם, ומוכנים לקבל משוב, לחשוב ביחד ולחפש פתרונות.

בעיקר, הם מוכנים, בכל פעם מחדש, לצאת מאזור הנוחות שלהם, לנסות דרכים חדשות שייתכן כי יום קודם לכן הן לא באו בחשבון כלל, ומוכנים מעת לעת להיכשל, עד אשר הם נוגעים בהצלחה המיוחלת.

איך בכל זאת ניתן לאמן את הבלתי ניתנים לאימון?

האימון הוא דרך דו סטרית המחייבת תקשורת טובה בין שני הצדדים, המאמן והמתאמן. הדבר מחייב הקשבה ותגובה פעילה מכל אחד מהצדדים, כך שהאתגר הגדול הוא להצליח לעזור גם למי שאיננו רוצה (לפחות על פניו), יודע או יכול להקשיב או להגיב בצורה המתאימה המתחייבת לשם הצלחת האימון.

אז מה?

ישנם מספר כלים או צעדים אשר באמצעותם ניתן להגדיל את סיכויי ההצלחה עם ה"סרבנים" הללו.

הצעד הראשון הוא בניית סמכותך המקצועית כמאמן. לא באמצעות שכנוע או "דחיפות לפעולה" למיניהן, אלא בהדרגה, תוך כדי שאתה או את מראים ידע משמעותי ומיומנות משמעותית בתחום האימון ובהבנת האדם. משוב נכון ומעמיק, המדגים ניתוח נכון, שיקוף והבנת המתרחש, וחשיפת דרכים בהן יש הישג ורווח משמעותי עבור הצד השני יגדילו את האמינות של המאמן ואת הרצון להקשיב לו או לשתף אותו בנושאים הכמוסים ביותר.

הוא הדין לגבי הפגנת אמפתיה אמיתית והקשבה פעילה ונקיה מכל רבב של אינטרס או אג'נדה אישיים מצד המאמן. הפגנת מחויבות גבוהה להצלחת המתאמן, מצד המאמן, תתרום לכך נדבך משמעותי נוסף.

ככלל, בני אדם חוששים מהכנסת שינויים גדולים לחייהם. יצירת מפת דרכים לתהליך, והכנסת שינויים בהדרגה, וב"מנות קטנות" יצמצמו חשש טבעי זה ויביאו לקבלה קלה יותר של השינויים אותם נדרש המתאמן לעשות. לא מזמן, במסגרת שיחת פתיחה לתהליך אימון, במסגרת של חברה, כאשר היה צריך לעמת את המתאמן עם תמונה אמיתית שהמנהל שלו הביא מהשטח, ההלם והתדהמה היו כה גדולים, והקושי לקבל את התמונה מהשטח כה מפחידה, עד כי המתאמן, שתחילה הסכים לאימון, לא היה מסוגל וגם לא רצה להיכנס עוד לתהליך.

מצד אחד, חיוני לומר את האמת ולהציג תמונת מצב אמיתית של האתגר איתו רוצים להתמודד, אחרת המתאמן יסתובב לו ב"שטח" (בעיקר במקרה הנ"ל בו היה מדובר באימון בתוך ארגון, כשהארגון משלם והוא זה המבקש לקיים אימון לטובת שיפור ביצועים) עם תמונת מצב שונה, ולא בטוח שיכוון עצמו כלל לעבר המטרות הנכונות, השינויים ושיפור הביצועים הנדרש. מצד שני, יעד גדול ומפחיד מוריד את הסיכוי שהאדם יתגייס וירגיש או יחשוב שהוא מסוגל להתמודד עימו בהצלחה. צעדים קטנים, זה הסוד, צעדים קטנים ויעדים קטנים ומדורגים.

עוד חשוב להבהיר למתאמן כי אין הוא חייב להשתנות מקצה אל קצה על מנת להגיע אל היעד, וכי אמונות היסוד שלו לא נמצאות ב"סכנת הכחדה". הדבר הזה הוא מרגיע ומאפשר התגייסות לתהליך.

את רעיונותיך כמאמן כדאי להציג במגוון דרכים וצורות, על מנת להקל על המתאמן לעכל ולקלוט אותם. ציורים, דיאגרמות, לפעמים תמונות או סרטונים, או שימוש בדמיון מודרך יביאו לתוצאה הרצויה ובדרך קצרה יותר מאשר שימוש במלים בלבד. לא כל סגנון מתאים לכל אדם, ואנשים שונים לומדים, מבינים או מתעניינים בדרכים שונות ומגוונות. עם אחת המתאמנות שלי אין טעם להציע "שיעורי בית" או לבקש ממנה לרשום לעצמה הערות והארות במהלך האימון, עם מתאמן אחר זה חיוני ואף מאוד משרת את המטרה.

אולי הנקודה החשובה מכל היא להבין לעומקה את סיבת ההתנגדות של הלקוח המתאמן לתהליך האימון. הקשבה טובה, סבלנות, אמונה ביכולתו של הלקוח להתגבר, אמונה בגדולה שלו ושימוש במקצת מהצעדים אשר צוינו כאן יסייעו למאמן "להתגבר" גם על העקשן שבמתאמנים, ובדרך גם ליהנות מהאתגר וההישג.

ולפעמים, זה פשוט לא עובד. גם זה קורה.

הסתייגות משמעותית אחת לסיכום

ישנה נקודה מאוד מעניינת שבדרך כלל לא מובאת כלל לדיון, כאשר מדברים על סוגיית ה coachability, ברות האימון. מי שטבע את המושג, וקובע מי הוא בר אימון ומי לא, הם המאמנים למיניהם. אגב, אכן קל, יחסית, לבדוק וגם לקבוע מי יכול להיות בר אימון ומי לא, ומנקודת מבט זו כל האמור עד כה מדויק למדי.

עם זאת, הדיון לא יהיה שלם אם לא נתייחס לרגע גם לצד השני של המשוואה, המאמנים עצמם.

מאמן טוב צריך להחליט בתחילת התהליך, מוקדם ככל האפשר, האם המתאמן הספציפי "מתאים לו", האם הוא מאמין שיוכל לעבוד איתו ולסייע לו. במידה ויחליט שלא, מומלץ כי יפנה אותו לאיש מקצוע אחר.

אולם בל נשכח שאף המאמן צריך להיות ראוי בעיני המתאמן. זכות גדולה היא ליהנות מאמונו של מתאמן, יהא זה בעל עסק קטן, מנהל בכיר או יזם מדרג הביניים.

על מנת להיות מאמן ראוי ו"בר הצלחה", אם נשתמש באותה המטבע הלשוני בו עסקנו במאמר הנוכחי, על המאמן להיחשב לראוי בעיני המתאמן השוכר את שירותיו.

שלושה דברים לפחות, חוץ מכימיה אישית בין השניים, יכולים היות קריטריון ראוי לכך: שהמתאמן יתרשם שלמאמן אכפת ממנו ושהוא מחויב לו, שהוא (הלקוח) יכול לתת אמון מלא במאמן, דהיינו תמיד יאמר לו את האמת ויהיה הוגן איתו, ושיש למאמן ערך אמיתי לתת לו.

בהתקיים שלושת התנאים הללו, ואם זכה המאמן באמונו של הלקוח וקיבל ממנו אורי ירוק לתחילת תהליך, צריך המאמן לשקול את מידת ברות האימון מצד הלקוח, ועם זאת לעשות מאמץ ראוי וגדול, להיות במיטבו ובעיקר לתת מעצמו באהבה על מנת לתרום להצלחת תהליך האימון.

זו הסיבה אשר בגללה אני אומר תמיד, בתחילת פגישה ראשונה עם מתאמן, ששנינו, בתום המפגש הראשון, נצטרך להחליט האם אנו רוצים להמשיך, האם אנו רוצים לעבוד יחד, במידה ונוצר האמון הבסיסי ביכולת הצלחתנו כצוות.

זהו ריקוד שבו יש שני רקדנים, כמו תמיד, ריקוד בו לכל צד תפקיד וצעדים, ומאידך ריקוד התלוי במידה רבה בהרמוניה הנוצרת כאשר כל צד עושה כמיטבו על מנת להביא לידי הצלחה. לא די לנו, המאמנים, לשפוט את ברות האימון של הלקוח, עלינו לעשות כל מאמץ ע מנת להביאו להיות הכי טוב שהוא יכול להיות.