עובדי יקב רמת הגולן, ומדובר ביותר מ- 100 עובדות ועובדים, החליטו להקים וועד עובדים בחסות ההסתדרות בראשות ניסנקורן, והגישו בקשה להתארגנות על מנת לחתום על הסכם קיבוצי. למערכת אכול ושאטו נודע שההתארגנות קרמה עור וגידים דווקא מהעובדים הזוטרים, שמן הסתם לא חתומים על חוזים אישיים. יאיר שפירא, מנכ"ל יקב רמת הגולן, נמצא בימים אלה בארצות הברית, וכשיחזור יהיה מעניין לראות איך הוא ינהל את העניין הזה. מיותר לציין כי החוק נמצא לצד העובדים, ובכל מקרה התארגנות עובדים במקום עבודה עם אווירה משפחתית, עשויה גם לייעל את המערכת ולתת לעובדים הרגשת ביטחון בכל הקשור לעתיד שלהם. המהלך גם יכול לתת כוח לעובדים ביקבים גדולים אחרים, להתארגן על מנת להבטיח את זכויותיהם
זכות ההתארגנות במקום העבודה, היא בעלת מעמד של זכות יסוד במשפט הישראלי, ומעוגנת בסעיף 33 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, לפיו נקבע כי לכל עובד זכות לפעול להתארגנות עובדים בוועד עובדים ובארגון עובדים. כן נקבע כי עובד לא יפוטר בשל פעילות בארגון העובדים או לטובת הקמתו של ארגון עובדים. זכות ההתארגנות מכילה בתוכה שלוש זכויות משנה: הזכות להקים ארגון עובדים ולמנות לו וועד יציג (כאשר מנגד עומדת הזכות שלא להתאגד), הזכות לנהל משא ומתן לגיבוש הסכם קיבוצי בין העובדים למעסיק, והזכות לשבות – המהווה את "נשקם" של העובדים במשא ומתן זה. למעשה, התכלית החשובה ביותר היא יצירת ההסכם הקיבוצי, מתוך הנחה שקבוצת עובדים מאורגנת תצליח לייצר לעצמה תנאים טובים יותר מאשר כל עובד בנפרד. בית המשפט פסק שזכות ההתארגנות הינה זכות יסוד, בעיקר במקום עבודה שעדיין אינו מאורגן, כך שנאסר על מעסיק לפרסם גילוי דעת המבקש מהעובדים לא להצטרף להתארגנות, ובאופן כללי יש איסור גורף על הנהלות להתערב בהתארגנות העובדים.
השאלה היא, מה גורם לעובדים ביקב רמת הגולן להגיע להחלטה כזו אחרי עשרות שנים? התחושות בדרג הזוטר ובדרג הביניים בשנים האחרונות מאוד קשות, וביקב מדברים על אובדן תחושת המשפחתיות, אובדן גאוות היחידה, ההרגשה שכל אחד לעצמו, עדר ללא רועה ואובדן הדרך. כאשר רואים את המכתבים ששולחים המנכ"לים לשעבר על מהלכים שלדעתם עלולים לפגוע ביקב, כאשר זעקת הבזבוז מאותם לשעברים נשמעת אחרי מהלכים כושלים שנעשו בשנים האחרונות; אז לאותם מקבלי שכר של עובד ייצור, לעובדים שלא נהנים מפינוקים ומהטבות, יש תחושה שמקום העבודה שלהם – ואולי הבית שהם היו רגילים אליו, מתחיל להתערער. המנהיגות, החוכמה, השיתופיות והאמתית שהיו ביקב בזמן ירבעם שגב, שמשון וולנר ושלום בלייר כבר לא קיימות יותר. גם העובדים מבינים שהרבה דברים משתנים, והיקב נכנס להרפתקאות מבלי שהם צד בעניין.
כאשר מחתימים עובדים על סודיות וממדרים אותם, יש להם תחושה של חשש, ושלא סומכים עליהם. אותם עובדים שהיו רגילים לפתיחות ולשיתוף, אלו העובדים שהביאו את היקב למצב שהוא נמצא בו כיום – היקב מס' 1. רק הם, לא אף אחד אחר. זה מתחיל בעובד הזוטר שמנקה את הצינורות ומגרז את המכונות, זה ממשיך בעובדי החנות המסורים שנותנים שירות מתוך תחושת שליחות ואהבה למוצר שהיקב מספק. אלו הם הייננים מאחורי הקלעים, עובדי השיווק, אפילו נהג המשאית שגאה ללבוש את חולצת הטריקו ועליה הסמל של יקב רמת הגולן. הם אלו שעכשיו מנסים להתאגד על מנת לא להיפגע מכל מיני מהלכים שיביאו את ההנהלה לחתוך בבשר החי. זה הזמן של ההנהלה לבדוק את עצמה ולראות מה קורה בבית, וזה זמן המבחן של יאיר שפירא, המנכ"ל החדש שתולים בו תקוות רבות וגדולות.
שף אלון גונן קייטרינג אל בריו, מסעדת LA MIERER in Bastia כתב ומבקר היין של אתר אכול ושאטו ובאתר היין אדום או לבן ובעל טור בהארץ און ליין
