כפי שקראתי בכתבה ב- Ynet: אם יראו סרטון שבו עיר אנגלית מופגזת מדי יום ע"י סקוטלנד השכנה, או עיר צרפתית מופגזת ע"י בלגיה, וישאלו אותם, מה הייתם עושים במקרה כזה?! ובכן, זה בדיוק המקרה בשדרות וסביבותיה, תבוא שורת המחץ בסיום, אני בטוח שזה יביא לשינוי בדעת הקהל העולמית.
זאת מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה צריך לנקוט בתכסיסים עד גבול מסויים (לא לשקר, אבל להדגיש את האמת שלך) ולא להתבייש בזה. הצד שמנגד עושה הרבה יותר מזה. הוא ממציא ומביים ועורך את המציאות לרצונו יום אחרי יום.
מצחיקות אותי במיוחד (צחוק עצוב) הרפליקות הנבובות של מנהיגי הפלסטינאים, שבכל פעם שצה"ל מבצע פעולה קצת יותר גדולה, הם זועקים שהעם הפלסטינאי נטבח. איך עד היום לא שמעתי אף אחד מגיב על השטות הזאת בצורה קונקרטית?! הרי אם הם כל הזמן במצב של טבח עם מתוכנן, כבר שנים, איך זה שהכמות שלהם רק גדלה כל הזמן??? זה מן נס שכזה?? לא, זה פשוט שקרנות וניפוח ממדרגה ראשונה, חפות מוחלטת מאמירת האמת, המצאות ודמיונות ברמה שזועקת לשמיים. ראינו איך אמבולנסים שמפנים פצועים לכאורה מירי של צה"ל נעצרים אחרי 200 מטר, ו"הפצועים" קמים על רגליהם כאילו לא קרה דבר. אולי יש להם שם תרופות מופלאות בעזה, אבל אני חושב שהם פשוט עובדים על העולם בעיניים, והעולם רוצה להאמין. מכיוון שזה סיפור טוב, החזקים והרעים מול החלשים והטובים, ומכיוון שהעולם לא רוצה להתגרות במדינות ערב.
תראו את הטבח האמיתי שמתבצע במדינות אפריקה. איך שם אף אחד לא ממש מתערב? שיהרגו אחד את השני, למי איכפת מאות אלפי ילדים ומבוגרים הרוגים, מליונים חיים ברעב וסבל מטורף, כל זמן שיש חבורת פלסטינים בכיינים, שאם רק היו מפסיקים לנסות להרוג אותנו בכל פעם שמתאפשר, כבר מזמן היה שלום וכולם היו חיים ברווחה והם היו מקבלים את כל מה שאפשר לתת ולשרוד.
אני רוצה לראות מישהו מכל עם אחר, שיפחד לנוע בתוך ארצו מחשש מרצחים שאורבים לו, ולא ייצא לחפש אותם עם כוונת של רובה. בייחוד האמריקאים, אגב.
אנחנו מוסריים, אנחנו צודקים, אנחנו יפים, אבל אנחנו צריכים להיות גם מציאותיים. אי אפשר לעשות שלום עם מי שלא רוצה לעשות אתך שלום. ראו מקרה היטלר ימ"ש וצ'מברליין. אני חוזר על זה שוב למען כל מי שלא חי במציאות: אי אפשר לעשות שלום עם מי שלא רוצה לעשות אתך שלום. זה לא משפט של ייאוש, או משפט שמוביל לאלימות נצחית חלילה, אלא להיפך. הכרה במציאות היא הצעד הראשון לשיפור המציאות. יש תעמולה פלסטינית שמיועדת בדיוק אל נפשותיהם המיוסרות של יהודים טובים רבים, שרוצים רק שהמלחמה תסתיים. הם אומרים להם, תעזרו לנו מול ה"תוקפנות" של צה"ל ושל ממשלתכם, ואז יהיה שלום. אבל במציאות, חלק מהם פשוט משתמש בשיטת הפרד ומשול כדי להחליש אותנו. אחרת, אי אפשר להסביר למה הם דואגים רק שלא תהיה אלימות מצדנו, אבל לא מנסים לעצור את האלימות בצד שלהם???? למה לא רואים אף פעם מנהיג פלסטיני מדבר בבירור נגד אלימות פלסטינית? כי להם מותר? לפעמים, אחרי פיגוע גדול במיוחד, הם ממלמלים בחצי פה מס שפתיים מעורפל בסגנון "אנחנו מתנגדים לכל סוג של אלימות", שזה דבר שקל מאד להגיד, ויפה לכל מצב, אבל הוא לגמרי "פרווה" מצד שני. אז למה הם לא אומרים כלום? אפילו בהנחה שהם רוצים להגיד הם יודעים שהגורמים הקיצוניים בקרבם פשוט יהרגו אותם אם הם ימתנו את אמירותיהם. בסדר, אבל למה זאת צריכה להיות בעיה שלנו? זאת בעיה שלהם. אם הם חיים בחברה כל כך אלימה שאדם מתון לא יכול להשמיע בה את דעותיו ולהישאר בחיים, אז שיפתרו קודם כל את הבעיה האדירה הזאת לפני שהם בכלל באים אלינו בדרישות. או שמא זה גם התפקיד שלנו, לתקן את החברה הפלסטינית מבפנים?
הערבים הישראלים לעומת זאת, מתלוננים השכם והערב על תחושת קיפוח, על היותם אזרחים סוג ב'. ואני מנסה להבין, למה הם תמיד מחכים שיתנו להם? למה הם לא עושים כלום למען עצמם?! מי במדינה הזאת מקבל משהו בחינם? תקומו, תבנו, תפריחו. אתם חיים במקומות מהיפים בארץ, רק לקנא בכם. אתם כמעט לא משלמים מסים אשר חונקים את האזרח היהודי הממוצע. אתם לא עושים צבא, וכך נחסכות לכם שלוש שנים חשובות שבהן אתם יכולים לעבוד ולצבור נכסים. יש לכם אפשרות להשכלה. אף אחד לא עוצר אתכם מלפתוח מפעלים וחברות. אז למה אתם נשארים נחשלים כל כך? שוב באשמתנו? איך בדיוק?!
הכתבה הזו נכתבה ממקום של כאב, ומתחושה של די, לא עוד. אנחנו חיים בתרמית גדולה, ואי אפשר להמשיך כך. אנחנו לא אשמים. תכניסו לכם טוב טוב לראש. כשיורים עליך אסור להגיד שזה טיפות של גשם. זה מצב אובדני. כשיורים לא מדברים. יורים בחזרה. עד כמה שזה עצוב, זאת המציאות כרגע. כולי תקווה שמחר זה יהיה אחרת, אבל זה המצב כיום. כשיפסיקו לירות, נדבר. עד אז חשוב מאד להיות מאוחדים מול השנאה הזאת. הם סבלו, נכון. גם אנחנו סבלנו. הם חיים במצב בעייתי, נכון, גם אנחנו.
בנקודה אחת אני מסכים, שקיים חוסר הבנה תהומי בין התרבויות, והוא נמצא בשורשו של הסכסוך המתמשך הזה, שאנחנו במרכזו, בין תרבות המערב לתרבות ערב. סוציולוגים יסבירו שאנחנו ממש לא "מדברים באותה שפה". הדגשים על מה חשוב ומה נכון ומה טוב שונים מאד מתרבות לתרבות, רובינו לא מבינים עד כמה. הם רוצים להיות נחמדים מאד לערבי ובעצם מאד מעליבים אותו. מי לא שמע על ה"כבוד" הערבי. הוא לדעתי בסיס המלחמה בינינו. נכון, גם לנו יש תחושת כבוד עצמי כמובן, אבל בצורה אחרת. אני לא מתיימר להסביר או להבין במלואם את ההבדלים התרבותיים, אבל הם קיימים והם בבסיסו של הסכסוך וההרגשה שאי אפשר לדבר אחד עם השני. זה נשמע מאד בעייתי, אבל למעשה, הפתרון די פשוט.. פשוט ללמוד להכיר ולהבין. כל ילד יהודי חייב ללמוד בבית הספר את השפה הערבית ואת המנטאליות הערבית (זאת כמובן בנוסף ללימוד מעמיק של תרבותו היהודית). היי, אנחנו חיים במזרח התיכון, לא באירופה. תפקחו את העיניים. כשיהיה בסיס של הבנה, למה הם בכלל מתכוונים, אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על שלום. אבל זה ייקח זמן. מה שאומר שצריך להתחיל עכשיו, ומהשטח - כי לא המנהיגים הם המנציחים את הבעיה, אלא העם הממליך אותם. המנהיגים חדלי האישים שלנו ושלהם הם רק תמונת מראה מעוותת שלנו. הם אמנם מדגישים יותר את הצדדים הרעים שלהם ושלנו, אבל גם מוכיחים שהצדדים האלה אכן קיימים בנו.
הפסקה האחרונה לא באה להצדיק את הערבים, אלא פשוט להבהיר שאנחנו לא מבינים אותם כפי שאנחנו חושבים. זה לא אומר שהם צודקים במה שהם עושים או חושבים, אלא שהם פשוט חושבים אחרת, וצריך להבין את זה. זה גם לא אומר שהם פחות חכמים מאיתנו, אלא, שוב, שבגלל הקשרים תרבותיים שלהם ושלנו, אנחנו חושבים בצורות שונות. ואם אנחנו רוצים סוף למאבק יום אחד, אנחנו חייבים ללמוד לדבר גם בשפה שלהם. ואנחנו חייבים לעשות את זה, כי אנחנו לא רוצים לחיות לנצח באלימות. אם יש לנו תפקיד במאבק הזה, זה להיות הצד שבסופו של דבר ינטרל את הפצצה. זה לא היום ולא מחר, וכפי שאמרתי קודם, כל זמן שיורים צריך לשתוק ולירות בחזרה והרבה, אבל במקביל, יש לפתח בסיס להידברות. מה שלא קיים כרגע. "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ישכון". אמן כן יהי רצון.
