פרשנות הנ''ך ופרשנותו הייחודית של המלבי''ם 

המשנה במס' סוטה פ''ט משנה טו' כותבת ''משמת ר' עקיבא בטל כבוד תורה'' ומבארים שנאמר עליו כך מחמת שנתן לבו לדרוש על כל קוץ וקוץ שבאותיות התורה (מנחות כח) וזהו כבוד התורה שאין בה דבר לבטלה.

אחד המדדים המשמעותיים למדוד גדלותו של אומן היא האם וכמה הוא עושה ויוצר במלאכתו דברים לבטלה. ככל שיש ביצירתו חלקים חסרי משמעות כוונה ומטרה זה מורה על חסרון. ולהראות לאחרים בפרהסיה בבירור איך כל חלק ביצירה נוצר בכוונת מכוון ולתועלת גדולה יש בזה ריבוי כבוד היוצר.

כך ביחס לעולם- כל ברייה שברא הקב"ה, יש ממנה תועלת חשובה לטובת העולם, וכך כתב הרמב"ם, אין נברא שאין ממנו תועלת, שהרי אמר הפסוק ''וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'' (בראשית פ''א פס' לא) לכן אי אפשר לבעל שכל לומר שדבר ממעשי הא-ל לבטלה או שוא או משחק, אלא מעשי הא-ל כולם טובים ויפים, וכל מה שברא הבורא הרי הוא הכרחי למטרות הבריאה או מועיל מאד.

אמרו חז''ל ''וחנה היא מדברת על לבה...'' אמרה לפניו ריבונו של עולם כל מה שבראת באשה, לא בראת דבר אחד לבטלה, עיניים לראות, אוזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידיים לעשות בהן מלאכה, רגליים להלך בהם, דדים להניק בהם, דדים הללו שנתת על לבי למה? לא שאניק בהם? תן לי בן ואניק בהם (ברכות לא).

וביחס לדיבור וכתיבה מורה הרמב''ם שיש למלמד תלמידים לתמצת את מסריו בלמדו את תלמידיו, שדבריו יהיו קצרים והתוכן שבהם יהיה רב. באופן שהמסרים יהיו ברורים להם ודבריו יהיו נקיים מריבוי מלל מיותר.

בלימוד המקרא והמשנה הגמרא והפרשנים נוהגים לדקדק בכל מילה ואף בתוספת של אות אחת פעמים שמדקדקים ומשנים על פיה את הפרשנות באופן משמעותי, המעיינים לומדי הגמרא מדקדקים אף בה בכל מילה ופעמים על סמך דקדוק במילה או אות משתנה הדין.

אך בשונה מכל אלה הנ''ך קיבל דורות רבים יחס שונה, אכן יש מקומות בהם הגמרא דורשת ומדקדקת בפסוק בנ''ך, אבל הרבה פחות באופן שיטתי מהדקדוק במקרא ובמשנה, אף פרשני הנ''ך הפשטנים הקדמונים לא מילאו את החסר בזה, ופעמים רבות שהם מבארים כפילות משפט בעל משמעות שווה או דומה במילים ''כפל הדבר במילים שונות, לתפארת המליצה'', הסיבה ליחס השונה שזוכה לו הנ''ך הוא ככל הנראה מחמת היות הנ''ך ספר לא הלכתי הכתוב בסגנון מליצי העוסק במוסר תוכחות ונחמות ואינו מורה הלכה למעשה ופסקי דינים, ומחמת שהחתירה הלימודית היתה על פי רוב לפסוק או לברר את ההלכה לא הקדישו זמן רב להעמיק בדקדוקי הנ''ך הנחשבים ללימוד דברי אגדה. אם כי בכל זאת יתקשה מאוד האיש המאמין הישר והמעמיק לקבל את האמירה ''כפל הדבר במילים שונות לתפארת המליצה'' כחזות הכל. ומחמת שדברי הנביאים והכתובים נמסרו בנבואה ישנה הסכמה כללית ושקטה כי בדבריהם טמונים מסרים רבים מעבר לפשט הפשוט וכי יש קושי מסוים לומר כי כפלו דבר ליופי המאמר בלבד ללא מסר בעל תוכן חדש שלא נכתב במקום אחר.

אחד ויחיד המלבי''ם במגמת פרשנותו על הנ''ך. המגמות והמטרות שלמענן כתב המלבי''ם את פרושו על הנ''ך, הוא להפקיע את הגישה של ''כפל הדבר במילים שונות'' בנ''ך ולייסד עקרונות גישה החלטיים ללימוד ופרשנות הנ''ך, בכך שכל מילה ומשפט נכתבו לצורך הוראה ומסר נוסף נבדל חדש ושונה, ואין כפילות פסוק משפט או מילה שלא לצורך משמעות מהותית ואמיתית. שיטה חדשנית זו עשויה מלאכת מחשבת העמקה בחכמות רבות כמו חכמת הטבע חכמת הלשון ועוד חכמות רבות על מנת לדייק את הבדלי המילים על כלל הנושאים השונים המופיעים בנ''ך ודרשה לימוד מקורי ומעמיק והשוואת כלל המילים שבתנ''ך בלא לשגות ושלא ליצור סתירות בפירושו השיטתי החותר להיות בעל גישה אחידה ותואמת.

ואלו עקרונותיו הכלליים בהקדמתו לפירוש הנ''ך

א.      לא נמצא במליצות הנביאים כפל עניין במלות שונות לא כפל עניין לא כפל מאמר ולא כפל מליצה, לא שני משפטים שעניינם אחד לא שני משלים שהנמשל אחד ואף לא שני מילות כפולות.

ב.      לא נמצא במליצות הנביאים ובאוריהם הפשוטים או הכפולים מלות או פעלים הונחו במקרה מבלתי כונה מיוחדת, עד שכל השמות והפעלים והמלות שמהם הורכב, כל מאמר, לא לבד שהם מוכרחים לבוא במאמר ההוא,כי גם לא היה אפשר להמליץ הא-להי להניח תחתיה מילה אחרת, כי כל מילות המליצה הא-להית שקולה במאזני החכמה והדעת ערוכים ושמורים מנויים וספורים במדת החכמה העליונה אשר אך היא לבדה תשגיב בכוחה לדבר כן.

ג.       לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך גויה בלא נשמה, לבוש בלא מתלבש, מאמר ריק מרעיון נשגב, דבור לא תשכון תבונה בו, כי דברות א-להים חיים כולם, א-ל חי בקרבם, רוח חיים באפם, רוח איום אביר אדיר ונורא.

האם הכרחי לומר כי יש מחלוקת בין הפרשנים הפשטנים למלבי"ם ?

הגישה שלי היא שאין הכרח לומר כי יש מחלוקת ביניהם וסביר בהחלט לומר כי אם היו רואים את פירושו היו גומרים עליו את ההלל, שכן ברור שהיחס של כל הפרשנים אל הכתובים היה בחרדת קודש מתוך אמונה בכך שאלו דברי א-להים חיים, אף אחד מן הפרשנים בין הפשטנים ובין המעמיקים והמלבי"ם בכללם לא התיימר לומר כי בפירושו הוא מבטא ופורש את כל כוונות הנבואה והחזון שפירש, להיפך כל פרשן ידע כי בפרשנותו הוא משתדל להוסיף הבנה לקוראים וללומדים והרי הוא והם כקוראים לתבונה מרחוק, אפס קצה יראו וכולה לא יראו. ואין הם פורשים את כל העומק שבפסוקים אלא שהפרשנים הפשטנים מתייחסים לרובד הפשטי של ביאור המילות ברמה בסיסית והמלבי"ם מתוך הצורך שנולד בדורו כתוצאה מהתפתחות ההשכלה וביקורת הכתובים וההתעמקות ברזי הלשון העברית שהתפשטה בדורו הוא מתמקד לתת לאותו צורך מענה בפרשנותו ומסביר את הרובד העמוק והרחב יותר ואת הצורך והמסר בכל מילה ומשפט.

שני חכמים גדולים ובולטים עמדו בדורות האחרונים ונתנו יחס אחר נכבד ומעמיק יותר למילות התורה ובזה הרימו קרנה של תורה, האחד הזכרנוהו- המלבי"ם. השני- הרש"ר הירש. ביארנו באופן כללי את גישת ומגמת המלבי"ם.

כעת ניגע בגישת הרש"ר- שיטת הרש"ר מיוסדת על דברי רש"י בספר ויקרא (פי"ט פס' טז') לא תלך רכיל- אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע... לכך אני אומר שהלשון הולך ומרגל, שהכף נחלפת בגימל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו,בי"ת בפ"א, וגימ"ל בכף, וקו"ף בכ"ף, ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י וכו'.

חמשת המוצאות

גרוניים- א. ה. ח. ע.

חיכיים- ג. י. כ. ק.

לשוניים- ד. ט. ל. נ. ת

שפתיים-ב. ו. מ. פ.

שיניים-ז. ש. ס. ר. צ.

אנו לומדים את רש"י בגישה הזו

א.      קורה פעמים מסוימות ובודדות שאותיות מאותו המוצא מתחלפות והמילים השונות בהגייתן מורות על אותה משמעות או משמעות קרובה למשמעות המקורית.

ב.      הרש"ר הירש לוקח את זה למקום נרחב ופעיל יותר, כמעט כל מילה בתורה הוא מבאר לאיזה מילים היא קרובה על פי שיטת קרבת ההגהים וכיצד הוראותיהם קרובות.

ג.        הרש"ר הירש מתמקד רק בחלופות מאותו מוצא כביאור רש"י קיימים אצלי דוגמאות חזקות ומוצקות לכך שפעמים שחילופי ההברות וקרבת המילים מסיבה זו מתבצעות בשפה העברית אף בין אותיות שאינן מאותו מוצא (פרע-פרץ. ערמה-חכמה ועוד רבים) ויש מילים אשר קרבתם אינה חילופי ההברות אלא חילוף סדר האותיות ועוד, וזה נושא שיש להעמיק בו על מנת להסיק מסקנות החלטיות וסדורות יותר.