רוח צה'ל - מספר שאלות למחשבה לאור שדה הקרב המשתנה 

הכותרת לא מיועדת לציין ש"רוח צה"ל", המסמך שמהווה מעין "מצפן ערכי" שנושא עמו כל חייל, הוא מסמך ארכאי בהכרח, אלא ששדה הקרב של השנים האחרונות מציב אתגרים לצבאות בתחומים רבים, ויתכן שגם בתחום האתיקה הצבאית. צה"ל נחשב לאחד הצבאות המוסריים בעולם, בתנאים שאף דמוקרטיה לא חווה בימינו: איום מתמשך על עצם קיומה של המדינה מצד מדינות בסביבתה וארגוני טרור שונים. אלא ששדה הקרב, מאז גובש ה"קוד האתי" של צה"ל בשנת 1994 ו"רוח צה"ל" בשנת 2000, הולך ומשתנה למול עינינו. מהתנגשות מוגבלת בזמן בין צבאות סדירים או סדירים-למחצה, הלוחמה כיום היא בחלקה כנגד טרוריסטים המסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית ובלוחמה שעושה שימוש הולך ונרחב באמצעי סייבר ולא רק בנשק חם. קבלת כל מסמך, יהיה טוב ככל שיהיה על קרבו-וכרעיו היא בבחינת גיבוש "קונספציה" שנוטה לקפוא על שמריה, ותוצאותיה עלולות להיות שליליות.

כמי שעבר על בשרו את תוצאותיה של ה"קונספציה" המודיעינית בשנת 1973 (כחייל מילואים בקו הקדמי בחזית הצפון), יש בי תחושת חובה פנימית לא לתת לשום קונספציה להשתלט על מוחותיהם של כולנו.  הקונספציה אז חרגה מגבולות הצבא, וזלגה לתקשורת האזרחית. פרופ' ירמיהו יובל שהיה ראש החוג לפילוסופיה באונ' העברית וגויס למילואים ככתב צבאי בחזית הדרום, חווה על בשרו את שרירותה של הקונספציה. כאשר נבלם פעם אחר פעם מלתאר את המצב שראה בשדה הקרב (בעוד כתבי התחנות ברדיו מתארים מציאות המנותקת מהקורה בשטח), הוא אמר כך: "המצרים למדו ללחום כמו ישראלים והישראלים למדו לשדר כמו המצרים".[1] 

השאלות שאעלה להלן לא מיועדות לבצע שינוי כלשהו ב"רוח צה"ל", אלא לעודד מחשבה אצל מלש"בים ואולי גם חיילים. אין תשובה ברורה לאף אחד מהנושאים הללו, אך העלאת שאלות עשויה לעורר מודעות לערכים עצמם, ולמורכבות של פעילות על-פיהם בשדה הקרב ההולך ומשתנה כאמור.

ובכן – מהי "רוח צה"ל"? זהו מסמך המפרט את עשרת הערכים[2] שעל כל חייל לפעול על פיהם בשגרה ובקרב. להלן הערכים הכלולים במסמך:

• דבקות במשימה וחתירה לניצחון. חייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש.
• אחריות.  החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו.
• אמינות. החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות.
• דוגמה אישית. החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו  ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה.
• חיי אדם. החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך  הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה.
• טוהר הנשק. החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.
• מקצועיות. חייל ישאף לרכוש את הידע המקצועי ואת המיומנויות  הנדרשים לביצוע תפקידו, ויישמם תוך חתירה לשיפור מתמיד של ההישגים האישיים והיחידתיים.
• משמעת. החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו על פי הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל.
• רעות.  החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים  לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש.
• שליחות. החייל יראה בשירותו הצבאי שליחות; יהיה נכון לתרום כל שביכולתו להגנת המדינה,  אזרחיה ותושביה. זאת בהיותו נציג של צה"ל הפועל מתוקף ובמסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי פקודות הצבא.

עד כמה שנראים הערכים ב"רוח צה"ל" ברורים, ישנם אנשי צבא הגורסים שחייבים לאפשר שיקול דעת אישי לחייל בשטח, כי לדעתם הכפפה של כל פעולה ל"קוד האתי" הצבאי משולה להתנהלותו של החייל כ"לוחם בלי בית חזה... שאינו מתאים לשרת בכוח לוחם".[3]  ישנם כמובן גם דעות אחרות בין אנשי הצבא, המחייבות פעילות לפי ערכיו של הקוד האתי באופן מדוקדק.

יש לשאול שלוש שאלות כלליות בטרם ניגע בערכים עצמם:

א-     לכל צעיר המתגייס לצה"ל סולם ערכים אישי משלו, ובצבא הוא נדרש לאמץ סולם ערכים קבוצתי, שמוכתב לו "מגבוה". האם דרישה זו אמורה לשנות את הסולם הערכי של כל חייל ולהתאימו לסולם ה"קולקטיבי" הצה"לי?

ב-      "רוח צה"ל" כוללת אך ורק ערכים קולקטיביים או שמיועדים לטובת הכלל, ואין בסולם הערכים הזה התייחסות לפרט כאישיות עצמאית. האם אין בהיעדרה של הכרה זו משום הבלטת חריגותם של אלה שאינם "הולכים בתלם"?

ג-       האם האתיקה הצבאית במדינות הדמוקרטיות שנוסחה להתנהלות במלחמות קונבנציונליות מול צבאות סדירים תקפה בעידן של מאבק בטרור, שאנשיו אינם מקבלים כל כלל מוסרי בינלאומי? [4]

להלן הערכים השונים ושאלות ערכיות לגבי כל אחד מהם, שחלקן קשורות הליבטים הקשורים לשדה הקרב ה"חדש", בנוסף לשדה הקרב ה"מסורתי":

ערך הדבקות במשימה והחתירה לניצחון

נתחיל בערך שהוא אופייני לכל צבא באשר הוא: לחתור לניצחון. כל ארגון מכוון להצליח באשר הוא פועל, אחרת אין משמעות לקיומו. במישור הצבאי – הצלחה פירושה ניצחון בקרב ובמלחמה. בצה"ל מודגשת דבקות במשימה ולא רק ניצחון, כיוון שבתפיסה הישראלית ניצחון איננו מושג ללא דבקות במשימה. ישנם צבאות שערכיהם לא כוללים דבקות במשימה באופן מפורש. למשל, הערך המקביל בחיל האוויר האמריקני אומר בפשטות: "אני איש חיל האוויר האמריקני. משימותי הן לטוס, ללחום ולנצח".[5]  לא רק לחתור לניצחון אלא לנצח. בפשטות. הערך המקביל בצבא האמריקני (Army) מהווה הצהרה של החייל כי "אני מוכן... להשמיד את אויביה של ארה"ב בקרב בטווח קרוב (close combat)" [6]. כאן לא מדובר על ניצחון, שיכול להתפרש כך או אחרת, אלא בהשמדה של האויבים, וזו מהווה ניצחון של הכוחות האמריקנים. ניצחון במלחמה עלול להתגלות כמושג מעט מתעתע. לעתים מה שנתפס כניצחון עלול להיתפס שנים אחר כך ככישלון ולהיפך. למשל, הנסיגה של הכוחות הבריטיים מדנקירק בשנת 1940 נתפסה כניצחון מוראלי והצלת הצבא להמשך ההגנה על בריטניה, אך הייתה למעשה כישלון צבאי מהדהד בעקבות תכנון לקוי של מערך הכוחות מצד מפקדי הצבא והמדינאים. הרושם שהותירה מלחמת לבנון השנייה בציבור היה קשה, ורבו הטענות על צה"ל ומפקדיו (וגם על ראש הממשלה ושר הביטחון במקביל). בפועל, הושגה הרתעה בעקבות המלחמה מול חיזבאללה ולבנון לשנים ארוכות.

שאלות לגבי שדה הקרב ה"מסורתי":

• כאשר השגת ניצחון היא המטרה העליונה של הצבא כולו וגם של כל יחידה בשטח בעת לחימה, יש לשאול האם יש גבול למחיר שיש לשלם, בהנחה שנדרש מחיר גבוה להשגת הניצחון? ניקח כדוגמה את הקרבות להשגת ראש גשר בתעלה לקראת צליחתה במלחמת יום הכיפורים. מפקד החטיבה יודע שקיימים מארבי נ"ט לאורך הציר לתעלה, ושליחת גדוד טנקים בתוואי זה תביא לאובדנו של לפחות מחצית הכוח הלוחם. האם ערך השגת הניצחון מצדיק קרבן כה כבד בחיי אדם?
• בעיה מסוג אחר לגבי ערך זה קיימת כאשר מפקד זוטר מקבל ממפקד בכיר משימה שאין סיכוי להצליח בה בתנאי הקרב, האם יבצעה? מצד אחד סביר להניח שהמפקד הבכיר רואה את תמונת הקרב המלאה, בניגוד למפקד הזוטר. יתכן שהפעולה תסיט כוחות אויב ותרתק אותם, ובזירה אחרת יוכלו כוחות אחרים לבצע ביתר קלות את משימותיהם. מצד שני, במידה שהבכיר אינו מצוי בנבכי התנאים עמם צריכה היחידה להתמודד – האם אין בכך משום הוראה על משימת-התאבדות, על כל המשמעויות הנלוות לכך?

לגבי שדה הקרב ה"חדש":

• בעידן שבו רבים הגופים הבלתי-מדינתיים המעורבים בפעולות מלחמתיות וטרוריסטיות – מהי המשמעות של ניצחון על גוף כזה? בהנחה שאין אפשרות להכחיד את כלל הלוחמים או הטרוריסטים, איך ייקבע ניצחון סופי על גוף כזה?
• שאלה נוספת: אחת מזירות הלחימה המאתגרות ביותר מתרחשת בחדרים סגורים – מלחמת הסייבר כנגד אויביה של המדינה. עד כמה יש לפרסם הצלחות של כוחות כאלה, כאשר בפרסום עצמו עלול להיות מימד של חשיפת סודות?

ערך האחריות

פעילות מתוך אחריות ולקיחת אחריות הינם שני פנים לאותו נושא. הצבא מעדיף מטבע הדברים שהאחריות תבוא לידי ביטוי בעיקר בתכנונן של פעולות מתוך שיקול דעת לעומת נטילת אחריות לכישלונות, אך גם הפן השני חשוב. הפן הראשון נוגע להגדרה שנותן כל מפקד לסמכויות שניתנו לו, ובעיניו של משה יעלון: "התוכן שיוצק הקצין בעשייה שלו היא בעצם לקיחת האחריות".[7] פעולותיו של צה"ל גררו ועדות חקירה שונות לגבי אחריותם של מפקדים לאחר אירועי כשל, כמו: ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת כהן לאחר הטבח בסברה ושתילה (שתיהן ממלכתיות) וועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה (ועדת בדיקה ממשלתית). לקיחת אחריות בשל כשל אישי הייתה בהתפטרותו של ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי בדצמבר 2016, לאחר שביתו נפרץ ונגנב מחשבו האישי, שהכיל מסמכים צבאיים מסווגים.

להלן שאלות לגבי שני הצדדים של לקיחת אחריות:

• לחייל נודע על מעשה לא תקין ביחידתו. עד כמה עליו לקחת אחריות לחשוף את העניין בפני הממונים עליו או אף בפני גורמים מעליהם, גם אם ישלם על כך מחיר אישי כבד? 
• ביחידה אירעה תאונת-אימונים שביצע החייל, אך שורשיה בפקודה לא ברורה של מפקדו. מי צריך לשאת באחריות לכשל?
• לו כל מפקד שעשה טעות בשיקולך הדעת שלו היה צריך להתפטר, כנראה שלא היה מי שיישאר למלא את השורות בצבא. לפיכך – מהי טעות בשיקול-דעת שמחייבת התפטרות, ועל איזו טעות ניתן לעבור-לסדר ולתת למפקד/ת להמשיך בקריירה שלו/ה?

ערך האמינות

אמינות בביצוע ובדיווח על אירועים היא אבן-יסוד בהתנהלות נכונה של כל ארגון, ובוודאי בצבא שאחראי לביטחונה של האומה. עם זאת, לא כל חייל ולעתים גם קצין ואפילו בכיר מוכן להודות במשגה שעשה ולגלות אמינות. עדות על כך ממקור ראשון מופיעה אצל אלעזר שטרן, שהגיע לתפקיד ראש אכ"א. הוא מספר על התרחשות שהיה עד לה בשנת 1982, כאשר (כמג"ד 202) עמד למשפט יחד עם קצינים בכירים נוספים בעקבות עבירת תנועה שביצע: "ישבתי שם, ממתין לתורי, ונדהמתי. איש מהנאשמים שעלו לפני לדוכן הנאשמים, לא הודה באשמה. כולם האשימו בשקר את השוטר, חייל בסדיר, שרשם להם את הדו"ח והיה עד התביעה. הם אמרו לכל אחד מאותם שוטרים: 'אתה שקרן'. השוטר הצבאי נשאר נאמן לתלונתו, ואני הלכתי והתכווצתי בכיסא עם כל קצין הכופר באשמה".[8] בתיאורו של שטרן ישנה אי-לקיחת אחריות אישית וגם העדר אמינות.

• ישנה טענה שלכלאירוע בשגרה, באימונים או בקרב זוויות שונות לבחינתו (הנושא קרוי "אפקט ראשומון"). כיצד ידע החייל או המפקד שהזווית שהוא מציג בפני הממונים עליו היא הנכונה?
• האם יש לאפשר לחייל שהטעה אחרים לדווח על פעילות שנעשתה ביחידה?

ערך הדוגמה האישית

הדוגמה האישית בצה"ל נוצרה עוד במלחמת השחרור, שבה מפקדים צעקו "אחרי!" והובילו את חייליהם, כאשר הם מסכנים את עצמם לא פחות מפקודיהם. לאחר שבקרב מול מחבלים בבקעת הירדן נהרגו מח"ט הצנחנים והמ"פ של הכוח (אריק רגב וגד מנלה) ביולי 1968 פנה אזרח לרמטכ"ל חיים בר-לב, ושאל אותו האם היה על המח"ט להשתתף ולסכן את עצמו בקרב מול 6 או 8 מחבלים. בר-לב היה נחרץ בתשובתו: "מפקד החטיבה נתן את חייו לא על מזבח חיסולה של חוליית מחבלים. השתתפותם זו של מפקדים בכירים באין ספור פעולות מבצעיות, הוא גורם חשוב לאין ערוך בהשגת יעילות ותכליתיות מרבית של הפעולות, בשיפור ובשכלול שיטות הפעולה ואמצעי הלחימה, בצמצום אבדותינו בפעולות אלה. אני סבור שהליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה, היא בראש ובראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית, ולא פרי של שיקול תועלתי או ציות סתמי לתורה הנלמדת בבתי הספר הצבאיים שלנו" .

• מפקד קפדן ייתן דוגמה אישית שתתקבל בטבעיות. עד כמה נחוצה דוגמה אישית של מפקד שאינו קפדן בעצמו?
• האם יהיה מוצדק שמפקד בעל כושר גבוה יפגין את יכולותיו בפני בעלי כושר מוגבל?

ערך חיי אדם

לגבי שדה הקרב ה"מסורתי":

• באירוע ידוע ממבצע קדש, כוח צנחנים שלח ג'יפ למעבר המיתלה כדי שהמצרים יירו עליו ויתגלו. המתחם המסוכן נכבש, אך הלוחם על הג'יפ – יהודה קן-דרור ז"ל נהרג מיריות המצרים. האם מפקדי הכוח פעלו בהתאם לערך זה?
• כיצד חייל או מפקד בשטח יודע מהי "המידה הנדרשת" לסיכון עצמו וחבריו?

לגבי שדה הקרב ה"חדש":

• ידוע שבצבאות שונים שימוש במל"טים מרחוק כנגד חיילי אויב וטרוריסטים עלול להביא לקהות חושים לגבי הפגיעה בחיי אדם וחייהם של בלתי-מעורבים.[9] עד כמה חשוב לצמצם קהות חושים זו, ובאיזו דרך יש לעשות זאת?

ערך טוהר הנשק

ערך זה מהווה בעיני רבים מעין "מושג מכובס", כיוון שנשק מעצם טיבו נועד לסכן חיי אדם ואף לסיימם, ולכן א-פריורית לא יכול להיקרא "טהור". עם זאת, יש להבדיל בין ירי שנעשה מתוך שיקול דעת והכרח, לבין ירי שנעשה בשל התלהמות וללא הצדקה ממשית.

שאלות לגבי שדה הקרב ה"מסורתי":

• חייל חושד שאדם מסוים מתכנן לבצע פיגוע. האם עליו לפגוע בו גם כאשר ישנם סביבו אנשים לא-מעורבים שעלולים להיפגע מהירי שלו?
• אם אזרח מסייע למחבל להימלט מזירת אירוע, האם על הכוח בשטח לעצור אותו ממעשהו גם תוך ירי לעברו?
• ישנם רבים החושבים שנשק שנועד לפגוע באנשים אינו טהור מעצם טיבו, כפי שנכתב קודם. איזה שם אחר לערך זה ניתן להציע שירצה את אותם מבקרים?

לגבי שדה הקרב ה"חדש":

• האם צריך לנסח כללי "טוהר נשק" לגבי נשק סייבר שבידי הצבא?

ערך המקצועיות

לחימה נחשבת מזה שנים כ"פרופסיה" שניתנת להילמד ולהשתכלל. ככל שהחייל צובר ותק רב יותר בצבא, יש להניח כי ידע חלקים רחבים יותר ב"פרופסיה" זו. עם זאת, יש לכל תחום במסגרתה (לפי זרועות, לפי תפקידים, לפי משימות וכד') גוונים רבים ושיטות שונות, ואין בה אחידות מוחלטת.

• כאשר ברור שיש בין החיילים ביחידה מסוימת הבדלי יכולות, האם ישנו סף שניתן לומר על חייל אחד שהוא מקצועי ומיומן מספיק ועל אחר – שאינו מקצועי דיו? במידה שישנו סף כזה, מהי משמעותו לגבי תכנון פעילות בשטח האויב?
• האם ועד כמה מותר לחייל לרכוש מקצועיות צבאית ממקורות שמחוץ-לצבא, או שיש לפקפק באמינותה של מקצועיות מעין זו ולכן אין להתירה?

ערך המשמעת

כל טירון חווה מסר ברור של מפקדיו: אין לקיים צבא ללא משמעת קשוחה, והמסר הזה מתורגם לרוב לתרגולו של ציות מלא, גם במחיר של כאב פיזי ולעתים גם נפשי. גם לאחר הטירונות על החייל לפעול לפי משמעת, המעוגנת בפקודות הצבא ולעתים גם ביוזמותיהם של מפקדיו.

• האם כוחו של מפקד לא עלול להפוך את הטלת המשמעת לכלי להשלטת אימה בקרב פקודיו?  באיזו דרך ניתן לצמצם סכנה זו במסגרת "רוח צה"ל" או בדרך אחרת כלשהי?
• בהנחה שהחייל סומך לחלוטין על מפקדו, עד כמה ניתן לצפות ממנו שיבחין מתי פקודה שהמפקד נותן היא חוקית, כזו שאינה חוקית או שהיא אינה חוקית בעליל?
• האם קיומה של משמעת נוקשה מצד חייל לא מתירה אותו בפועל מאחריות למעשיו?
• החיילים עזי הנפש והיצירתיים ביותר שהיו לצה"ל לרוב לקו בנושא המשמעת. עד כמה יש לאפשר התרת רסן מסוימת בנושא המשמעת אצל חיילים בלתי שגרתיים שכאלה?

ערך הרעות

רעות היא לכאורה רגש בין-אישי שטיבו שונה מאדם לאדם. עם זאת, מאז מלחמת השחרור מוכר רגש מעין זה כערך המאפשר לכידות בתנאי קרב והקרבה למען האחר.

• במידה שחילוץ פצועים בקרב יסכן את המשימה כולה, האם ערך הרעות צריך לגבור על הדבקות במשימה והרצון לנצח?
• עד כמה ערך הרעות רלוונטי למצב שבו אחד החיילים במהלך משימה בשטח האויב לוקה בהלם-קרב ומפסיק לתפקד כחייל?
• אם חייל עבר על כלל מוסרי בפעילות מבצעית, עד כמה על חבריו "לתת לו גב" מורלי ובאילו נסיבות הדבר עלול לפגוע ב"רוח צה"ל"?

ערך השליחות

צה"ל כגורם המאפשר ביטחון לאזרחי מול איומים חיצונים מעוניין לקדם תחושה בקרב המתגייסים לשורותיו כי הם מבצעים שליחות בשירותם במסגרתו. זהו ערך חברתי-קולקטיבי מובהק. עם זאת, במקצועות ובתפקידים שונים בצבא תחושת השליחות ברורה מאליה, ואילו באחרים – ברורה פחות.

• חייל שנשפט למאסר צבאי נחשב חייל לכל דבר ועניין. עד כמה יש בתקופת המאסר שלו שליחות מבחינתו של צה"ל?
• לחייל מסוים הוגדרה משימה לשמור במשך שעות מידי יום  על בונקרים מרוחקים. באיזה אופן יוכל  חייל כזה לראות בשירותו הצבאי שליחות?

עד כאן שאלות ודילמות שראוי לדעתי להעלות אותן בפורומים שונים, כדי להימנע מחשיבה שבויה ומאובנת.

מקורות:

איש שלום, בנימין (תש"ע). טוהר הנשק וטוהר השיפוט המוסרי, מ. רחימי (עורך), הכיפה והכומתה, אלקנה: הוצ' מכללת אורות ישראל, עמ' 13-24.

גופמן, רומן (2006). לוחמים בלי בית חזה. מחשבות על "אתיקה צבאית" מאת אסא כשר, מערכות, גליון 408, אוגוסט 2008, עמ' 60-63.

היימן, יוסי (2008). לוקחים אחריות, מערכות, 419, עמ' 28-37.

שטרן, אלעזר (2009). משא כומתה – ניווטים בגובה העיניים, ת"א: הוצ' משכל (ידיעות ספרים).

לימונה, נועה (2013). ראיון- הפילוסוף ירמיהו יובל מסתכל למוות בעיניים ומתכנן את הפרויקט הבא, הארץ, 29.8.2013.

Mompeyssin, Patrice (2014). Soldiers' codes of conduct in different countries around the world. A comparative outlook, Journal of Defense Resources Management, 5(1): 5-10.

Schulzke, Marcus (2015). The Morality of Drone Warfare and the Politics of Regulation, London: Pelgrave MacMillan.

Welsh, Mark A. (2014). Air Force Standards, Air Force Culture, Pentagon, VA: Department of Air Force.

[1] לימונה, 2013.

[2] נקבע במסמך כי רוח צה"ל יונקת את ערכיה מארבעה מקורות: מורשת צה"ל, מסורת המדינה על חוקיה ועקרונותיה הדמוקרטיים, מסורת העם היהודי לדורותיו והערכים האוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו. המספר 10 במסורת היהודית הוא מספר טיפולוגי בעיקר בשל  עשרת הדברות. לגבי מהותם של ערכים, ראה מאמרי באתר: https://www.articles.co.il/article/182049/%D7%94%D7%90%D7%9D+%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A9+%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A7+%D7%99%D7%A9+%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8+%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D+%D7%9E%D7%90%D7%A9%D7%A8+%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9F%3F+%D7%9E%D7%A1%D7%AA%D7%91%D7%A8+%D7%A9%D7%9C%D7%90.+%D7%9C%D7%94%D7%9C%D7%9F+%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8+%D7%9C%D7%9B%D7%9A.

[3] גופמן, 2006.

[4] ראה בנושא זה איש-שלום, תש"ע, עמ' 18.

[5] Welsh, 2014, p. 5.

[6] Mompeyssin, 2014, p. 7.

[7] היימן, 2008, עמ' 34.

[8] שטרן, 2009, עמ' 100.

[9] למשל, אצל Schulzke, 2015, p. 66-67