חינוך 2030 (1): פיתוח החשיבה יהיה ליבת החוויה הלימודית 

חינוך 2030 (1): פיתוח החשיבה יהיה ליבת החוויה הלימודית

את רוב זמנו מעביר כיום התלמיד בפעולות והפעלות מסדר חשיבה בינוני ונמוך: שינון, זכירה של טקסטים ופרטים, חומר לימוד ממודר, מוכן ומסודר. ביטויי הנחת הנשמעים לגבי חדשנות שפשטה במערכת, כביכול, אינם משקפים מציאות יומיומית. כ 40 שעות לימוד בשבוע אינן מנוצלות למיצוי היכולת של תלמידים מגיל בית הספר היסודי והעל יסודי. קשה לקבע אמירה זו במונחים סטטיסטיים ולהציג ממצאים. שכן, לדוגמא, ההשוואות עם נתוני מדינות ה OECD  (המבחנים הבינלאומיים), לוקות בחסר בעיקר בשל מבנים שונים של אוכלוסיית המדינות הנבחנות. גם להבדלים התרבותיים יש משמעות. די לציין כי בישראל תלמידים חרדיים, שהם כ % 9 מכלל התלמידים, לומדים 50 ו 60 שעות בשבוע, אך אינם זוכים לחינוך מדעי, מתמטי, ולמידת השפה האנגלית. לעומת זאת, אחוז מסיימי 12 שנות לימוד בישראל, גבוה כמעט מכל מדינת OECD אחרת.

שלשלת מומחי החינוך החל מהווארד גארדנר ואדוארד דה בונו ועד ימינו אלה ביקרו ומבקרים את החינוך השמרני, הממוסד, מפירותיה של המהפכה התעשייתית והגישה הדמוקרטית של חינוך להמונים. מרבית הוגי הדעות בתחום החינוך טוענים כי בית הספר של שנות המאה ה21,  דומה ביסודו לבית הספר מהמאה ה 19. זאת על אף המהפכה הדיגיטלית ופריחתן של תכניות למכביר למען בניית חוויה לימודית מאתגרת, ויצירתית.   בארצות הברית, למשל, כמעט מובן מאליו להורים שחינוך פרטי שווה חינוך טוב ואיכותי. כלומר, באזורים רבים ההורים מצביעים ברגליים, כשהם בוחנים את החינוך הציבורי, ומי שיכול משלם.

אמירות מכלילות על מערכת החינוך בישראל אין בהן ולא כלום. היא מערכת מקובעת מצד אחד, ומלאת תעוזה וניסוי מצד שני. היא משופעת במשאבים, אך אלה אינם עומדים ביחס לגידול מספר התלמידים מדי שנה. בין תשע"ז ותשע"ח בלבד, גדל מספר התלמידים בשיעור של  % 2.4, אך תקציב משרד החינוך ומספר הכיתות והגנים לא גדל בהיקף הזה. יש במערכת מורים מצויינים, וגם בינוניים, אך המחקרים מעידים על נטישת המקצוע בעיקר מצד הצעירים. המחסור במורים הוא אימננטי בישראל. ב 2013 צפה מרכז המחקר של הכנסת שב 2018 יחסרו 7669 מורים. נתון זה איננו מציג נכוחה את המצב האמיתי של הפער בין האזורים המבוססים הרוויים יותר בכוחות הוראה לבין אזורים מוחלשים.

מכל זווית שנבחן את מצב מערכת החינוך, פתרונות כגון: הקטנת כיתות עד לממוצע של 25 תלמידים בכתה, תכניות שיפור שכר המורים כפי שנעשו, ואחרות – אינן מחזקות ולא יחזקו  אותה במידה ניכרת. ההורים, חלקם תומך ומסייע, וחלקם יוצרים מוקדי לחץ על מנהלים ומורים. כך נמנעה, לפחות חלקית, הכנסת טאבלטים למערכת, נמנעות פעולות תרבות חשובות. פעילות ערכית אינטלקטואלית הנעשית מחוץ לקופסת תכנית הלימודים, נתפסת כ"בלתי שוויונית", ואז במסגרות חוץ בית ספריות פרטיות יש הזוכים בתוספת של חינוך איכותי – וישנם כאלה שלא.

ערב שנת הלימודים תשע"ח מצא מוסף "הארץ" לנכון להביא לידיעת קוראיו דעות קוטביות ואף משתלחות במערכת החינוך, ובכלל זה נכתבו משפטים: "מערכת החינוך הממלכתית מזיקה", "המערכת מייצרת נקמנות, מגבירה את האלימות ומלמדת ילדים לשקר". ועוד. כל דעה מאתגרת. בעיקר אם היא פותחת אותנו לדיון פתוח, מעמיק ורציני. ולכן אינני מסכים עם מלומדי באותו מוסף. נקודת המוצא למהפכת חינוך היא ראיית חוזקותיה בהווה.

בעשורים הבאים תשתנה הפדגוגיה הבית ספרית, וכבר כיום ישנם כמה צעדים, אך הם אינם מלמדים על שיטה. מהלכים רבים בחינוך הישראלי מתאפיינים בחוסר שיטה וקוצר רוח כדי לראות ולהציג הישגים. יש מעבר תמידי מפרויקט לפרויקט, כשכל אחד מתואר כ"מהפכה בחינוך". היה מינהל לחינוך ערכי עם משאבים רבים – ואיננו; אין עוד עידוד ודחיפה להבנת הרב תרבותיות של החברה בישראל; מערכת בחינות הבגרות עוברת שינויים, אך לא מעודדת חשיבה ויצירה; מספר בחינות הבגרות בישראל (העומד במרבית מערב אירופה על ארבע מרכזיות), ממשיך את שיטת התיעוש עם 10 – 12 בחינות, רובן מבוססות למידה מסורתית של חומר מובנה מראש; תלמיד חטיבת ביניים לומד 11- 13 מקצועות שונים בכל שבוע, לאורך 3 שנים, ומתמודד עם כ 40 בחינות במהלך השנה;

 תכנית הלימודים הישראלית בנויה במתווה משפך מבחינת זרימת היוזמות. רוב הפיתוחים המעניינים והמאתגרים של לימוד יצירתי ופתוח יותר מצויים בבתי הספר היסודיים ובמידה מסויימת, בחטיבות הביניים. ככל שמתקרבים לתיכון הגישה נעשית יותר ויותר נוקשה, שמרנית ובעיקר – מתועלת לעיבוד של כמויות חומר נתונות. לשון אחר: תכנית התיכון מבוססת ברובה על היבט אחד בתהליך הלמידה -  חומר נתון, עיבוד, שינון וזכרון.  עיון בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות מציג שני פרמטרים עיקריים, ברמות שונות בין החוגים: בגרות מלאה וציון פסיכומטרי. בשני הפרמטרים אין זכר ואין דרישה להוכיח יכולת חשיבה, ניתוח, יצירה או הצגת טיעון. מתוך 20 עד 33 יחידות לבגרות אפשר לציין יחידה אחת רוחבית מחייבת, הבחינה בחיבור עברי (או יחידות בהבעה), המבוססת על מקוריות ועצמאות אינטלקטאולית של התלמיד. עוד כמה אחוזים של בחינת חשיבה אפשר לזהות בתכנית החדשה באזרחות, בחלק מבחינת המתימטיקה ברמות הגבוהות, ובפרוייקטים האישיים. בס"ה לא יותר מ – 10% מהדרישות מכל תלמיד מתייחסות אל כושר החשיבה והמקוריות שלו. זאת למרות שאנו עוסקים בתלמידי יא' ויב', המצויים בשיא הפריחה האינטלקטאולית שלהם. ישנם מרחבים מצומצמים של פריצות דרך בבתי ספר המגלים אוטונומיה פדגוגית, עבודה מול מכון "ברנקו וייס" או מכון דוידסון, בתי ספר ניסויים.

טיפוח כושר חשיבה ויצירה כעמוד שדרה פדגוגי

         כושר חשיבה אפשר לטפח. רמת אינטיליגנציה איננה מצב נתון. כל חוקרי החינוך בשנים האחרונות תמימי דעים שכל אדם,  וילדים על אחת כמה וכמה – יכולים לטפח את כושר החשיבה, כושר הניתוח והיצירה שלהם. הגדילו לעשות חוקרים כמו ראובן פוירשטיין , הארווארד גארדנר ואדוארד דה בונו אשר ממש סללו בפני בית הספר את הדרך לטפח חשיבה. הם אפילו הציעו כלים מעשיים למורה בכתה. מורים שהתנסו ומתנסים בכך – מדווחים על תוצאות מפתיעות. מורות מדווחות על שיעור בתנ"ך בעניין  "משל יותם ", שיעור שהתנהל בשיטת  "רשימות בעד ונגד" או שיעור על הערך "כבוד" בטכניקת "סיעור מוחות". ברגע שהיעד הוא הלמידה דרך חשיבה ולא  "הספק החומר "- התלמיד מתעורר לחיים. גם במדעים ומתמטיקה  התפיסה הזו תקיפה.  את משפט פיתגורס צריך לא רק לשנן וליישם – אלא לעסוק גם באיש, במשנתו, בצד האסטטי של המתמטיקה.

מהו ההבדל בין פיתוח החשיבה כיעד אסטרטגי לבין המצב כיום? בישראל הצטבר ידע רחב בתחום פיתוח החשיבה. זאת משום שיש יוזמות ויש רצון לשנות את המבנה השמרני של הלמידה. המערכת הישראלית מצויה בתנועה מתמדת ויש למידה מניסיונות והתנסויות בחו"ל. במשרד החינוך פותח אגף רב תחומי לפיתוח ניסויים ויזמות חינוכית, המשכו של אגף וותיק לפיתוח תכניות לימוד. הבעייה היא שתובנות מרכזיות וחשובות אינן מתועלות לרמה ארצית מערכתית מקיפה. ועל כן, חלק גדול מהיוזמות נשארות נחלתם של בתי ספר בודדים. טלו לדוגמא את הניסוי המרשים בבית הספר "מבואות הנגב" בהדרכת ד"ר אמנון כרמון ובניהול עידו ארגמן. ניסוי ששינה מן היסוד את חוויית הלמידה ומבוסס על החשיבה והפרוייקט האישי או הקבוצתי. על כמה בתי ספר נפלה השראת הניסוי? והכוונה היא גם  לכאלה שמחוץ לחינוך ההתיישבותי. הישיבה הציונית דתית בקריית אתא היא ניסוי חינוכי מעניין המשלב את ליבת החינוך הדתי עם החדשנות החינוכית, החשיבה המדעית, העולם הדיגיטלי, ובעיקר: ביטוי לעולמו האישי של כל תלמיד. עד כמה ישיבה זו מייצגת זרם בחינוך הדתי בכלל?

כדי להפוך את פיתוח החשיבה והחינוך האישי למתווה מרכזי – צריך לשנות את הרגולציה הפדגוגית הקיימת. כלומר, לאפשר מראש לכל תלמיד ותלמידה בכל שלב – ביטוי עצמי. זה אומר דגש על תוצרים של חשיבה, ולמידה מעמיקה אותן התלמידים מכוונים, בוחרים, מתווכחים זה עם זה, ומחליטים כיצד יציגו אותם. המעבר אל חינוך לחשיבה כליבה, ולא כסיסמא, דורש הכשרת מורים (קיימים וחדשים). המורה צריך להיות משוחרר מהספקי חומר וחרדה מתוצאות הבגרות והמיצ"ב המקובלים כיום. האקדמיה צריכה לסגל דרכים אחרות להערכת המועמדים אליה, מעבר למבחן טריוויה פסיכומטרי, ותוצאות בגרות משוקללות. כדי להתמקד בפיתוח חשיבה, צריך להעריך את החשיבה, ואת האדם החושב, כולל חשיבה ביקורתית. זה עלול להכביד על המורים והתלמידים במערכת בה מלמדים למעלה מ 10 מקצועות בעת ובעונה אחת. השינוי צריך להתבצע בארגון הלימודים, במיקוד הלמידה, וביצירת מערכת המאפשרת למידה אפקטיבית, עם מינון נכון ללמידת בסיס הידע, עליו אין לוותר. אין פה עניין של הגדלת משאבים משמעותית. בכ 8000 שעות לימוד בשנה (בממוצע), ניתן להטות ולכוון את ארגון הלמידה כך שהחשיבה, הלמידה האישית והיצירה יהיו בלב חוויית בית הספר.

ביבליוגרפיה

אדוארד דה בונו, ששת כובעי החשיבה, הוצאת כינרת, 1985

הווארד גארדנר, אינטליגנציות מרובות, הוצאת מכון ברנקו וייס – תל מעלות, 1996  

יעקב הכט, ממודל בת ים לחינוך אישי – לסדר יום חדש למערכת החינוך, מפנה, מספר 58, 21- 28

יורם הרפז, חמש הנחות יסוד לחינוך במאה ה 21 , הרצאה בבית בית ברל (וידאו)

מכון ברנקו וייס, ששת כובעי החשיבה של דה בונו - מבוא, אתר

מכון אבני ראשה, פיתוח חשיבה מסדר גבוה, צא ולמד, אתר