על גבריות ודכאון גברי 

נובמבר-מתחילים להרגיש את החורף. השמים מעוננים יותר, גשם מטפטף, השמש מתחבאת ואנשים מתכנסים יותר בתוך עצמם, ישנים יותר. השיר "אנשי הגשם מתכווצים כבר במעיליהם" מתנגן לי בראש. מי הם אנשי הגשם הללו? לדעתי אלו הם גברים, מותשים, כואבים. גברים בדיכאון. כולנו מכירים את הסטטיסטיקות על נשים ודכאון ואת האמירות הידועות שנשים נוטות להיות יותר בדיכאון מגברים. אולם האם זה נכון או שמא גברים לא פחות בדיכאון מנשים אך קשה להם ולנו כבנות זוג, חברות ואמהות לזהות את הדיכאון הגברי ולקרוא לו בשמו. כשאשה בדיכאון היא לרוב תדווח על תחושה של עצב, דכדוך עמוק וכאב. היא לרוב, תבכה לא מעט ותרצה לדבר על כך עם בני משפחה, חברות או מטפל/ת. אולם הדיכאון של גברים נראה קצת אחרת ולכן גם קשה לנו, לעיתים, לזהותו. אנו מתרצים אותו במשפטים כגון: "הוא אוהב להיות עם העיתון שלו", "הוא נורא עייף בזמן האחרון", "הוא קצת עצבני לאחרונה" וכן הלאה.

המאפיינים הייחודים לגברים בדיכאון יכולים להיראות כך: נטייה להתפרצויות כעס; עצבנות ואגרסיביות; חוסר עניין בעבודה; משפחה ותחביבים; חוסר תשוקה מינית וקושי בתפקוד המיני; תלונות על כאבים פיזיים: כאבי ראש, כאבי בטן, לחץ בחזה, דפיקות לב, צריכת יתר של אלכוהול או סמים, התנהגויות של הרס עצמי או סיכון גבוה, קושי בשינה או ריבוי שינה ואיבוד משקל. קשה להגדיר באופן מדויק מה גורם לדיכאון אולם אנו יודעים שישנו לא פעם (1) מרכיב גנטי, היינו: אנשים שיש היסטוריה של דיכאון במשפחה ייטו יותר לדיכאון אף הם. (2) לחצים סביבתיים כמו: קשיים כספיים, שינויי חיים קיצוני (עלייה לארץ לדוגמא), איבוד אדם משמעותי בחיים, זוגיות קשה ומצבי לחץ אחרים. (3) כאב כרוני או מחלה קשה כגון: סרטן, סכרת, וכו'. אולי תופתעו לשמוע ש 1 מתוך 8 גברים יחוו דיכאון במהלך החיים, אולם רק שליש מהפניות לטיפול הם של גברים. מדוע?

נשים מסתבר הן לא היחידות שמשלמות מחיר על החיים בעולם שוביניסטי. גם גברים משלמים מחיר גבוה על כך. גברים לומדים, מגיל צעיר, כי עליהם להיות קשוחים, שעליהם להסתיר את רגשותיהם ולהתמודד לבד עם קושי וכאב. הם מרגישים שאין להם לגיטימציה להיות חלשים, תלותיים ונזקקים. החינוך החברתי מתחיל בעודם צעירים כשהחברה משדרת שעליהם להפגין כוח, אומץ, שליטה עצמית ועצמאות ולכן גם בבגרותם הם חשים קושי להודות שקשה או כואב ובוודאי קושי ביחס לפניה לעזרה נפשית, שכן עזרה נפשית משמעו שאני תלותי ונזקק. המטפל טרנס ריל, טוען בספרו I Don't Want to Talk About It שגברים רבים סובלים מ"דיכאון סמוי". לדעתו זוהי מגיפה שקטה שמתבטאת אצל גברים באלכוהוליזם, זעם, קושי באינטימיות, והתנהגויות של הרס עצמי. התנהגויות אלו הינם הגנות נגד המפגש הקשה עם העצב והדיכאון. אנו כחברה, הוא טוען, לא מזהים תסמונות אלו כדיכאון גברי.

לעיתים גברים יסכימו להגיע לטיפול כאשר הם מגיעים למצבי קיצון כגון: התקפי חרדה, קושי תפקודי בעבודה או בתפקוד מיני, כשיש כאבים פיזיים קשים או לחלופין כשבת הזוג מציבה אולטימטום. הטלוויזיה הפופולרית, מחזקת אף היא את הסכמה הזאת. גברים כמו טוני סופרנוס, ראש המאפיה האיטלקית, מגיע לטיפול בעקבות התקף חרדה; הנער המבריק והתוקפני וויל הנטינג מגיע לטיפול בעקבות דרישת בית המשפט; ורוברט דינרו, אף הוא כראש המאפייה, הולך לפסיכיאטר גם כן רק לאחר שהוא נתקף בהתקף חרדה. כלומר, יש לגיטימציה לגברים ללכת לטיפול רק במצבי קיצון של התקפי חרדה, כאבים פיזיים אחרים, קושי בתפקוד מיני או דכאון שהפך לחוסר תפקוד מוחלט. לגברים בהכללה קל יותר ללכת לרופא בגלל כאבים פיזיים מאשר ללכת לטיפול רגשי.

אבל למה זה נורא כל כך? למה כדאי או צריך לטפל בדיכאון גברי בין אם מדובר על טיפול תרופתי, טיפול רגשי או כל טיפול אחר (יוגה, מדיטציה וכו'). ראשית, כי הדיכאון משפיע בצורה משמעותית על הסובבים אותנו. במקרה זה יכול להיות בת הזוג, הילדים וכן הלאה. כמו כן, אצל גברים (שוב בהכללה), הרגש המודחק והבזוי יכול לצאת באופן אחר דרך תוקפנות בכביש, פגיעה עצמית (נשים נוטות יותר לניסיונות התאבדות ואילו גברים מצליחים יותר להתאבד), אגרסיביות לקולגות בעבודה, חוסר סבלנות לילדים והסתגרות מפני מערכות היחסים המשמעותיות (בעיקר הזוגית והילדים).

אני אומרת, לא פעם, בקליניקה שלי שכעס, זעם ועצבים הם רגשות משניים כמו צבעי משנה שצריך לזקק אותם על מנת למצוא את צבעי היסוד שיצרו אותם. היינו, הכעס לצורך העניין הוא כמו הצבע כתום. אולם אם נעמיק במה שעומד מתחת לכעס נגלה את צבעי היסוד – אדום וצהוב –  היינו נגלה רגשות של כאב, אכזבה, נטישה, פגישה, חוסר אונים, חוסר ערך וכדומה. לגברים יותר מנשים קשה לגעת ברגשות הראשוניים כיוון שזה שם אותם בעמדת פגיעות, שלא מוכרת להם, וזו מצידה מעוררת, לא פעם, חרדה. לגברים יש, לא פעם, קושי לזהות רגשות ולשיים אותם. הם נוטים לדבר על המציאות דרך מה הם חשבו ופחות דרך מה הם הרגישו. הם ייטו לדבר על תסכול, שעמום או בלבול ופחות על יאוש, חוסר אונים, עצב, פחד או אכזבה.  כלומר, קל יותר להתחבר לרגשות המשניים, המגינים עלינו והמכסים אותנו והמאפשרים תחושה של שליטה: כעס, עצבים, זעם, תוקפנות. אולם אם ניתן להגיע לרגשות הראשוניים הללו, לשיים אותם ולהבין אותם, אפשר להתחיל לעבד אותם ולבסוף להשתחרר מהם ולהשתחרר אף מהדיכאון.

כמו אנשי הגשם בשיר, המחכים לגאולתם, גם גברים מדוכאים מייחלים ויכולים שיהיה להם חמלה, ריפוי, החלמה וצמיחה....