המקום בו התיישבנו לנוח הוא המקום ממנו צריך לקום במהרה 

האם באמת נוח שם, באזור הנוחות?

האם באמת חייבים לצאת ממנו?

לפני כמה ימים התקשר אלי לקוח פוטנציאלי. הוא רוצה לסדר קצת את חייו, מתלבט לאיזה כיוון לפנות, מה לעשות. בשיחה המקדימה, אני נוהג לספר מעט על מהו אימון אישי ואיך הוא מתנהל, ובכל פעם, לפי המקרה, עולות דוגמאות שונות על מנת להדגים את דברי.

הוא שאל אותי, בספקנות מסוימת, האם אני מצליח עם כל המתאמנים שאיתם אני עובד. שאלה טובה ובמקומה. ספקנות היא מידה טובה, היא גורמת לנו לבדוק היטב כל דבר, מה שחוסך לא מעט אכזבות. אמרתי לו שהיו לי גם בהחלט כשלונות. כשאני נזכר במקרים ההם, ניתן לחלקם לשתי קבוצות עיקריות:

בקבוצה הראשונה נמצאים המקרים בהם אני הוא זה שעשיתי טעויות. אלה המקרים בהם מיהרתי מדי לשאול שאלות, הייתי עסוק במה לשאול או לא הקשבתי טוב, או שלא התאפקתי והצעתי פתרונות, במקום לסמוך על הלקוח ועל האינטואיציה שלו. אלה טעויות של כמעט כל מאמן בתחילת דרכו, ולדאבוני הן לא נחסכו אף ממני.

בקבוצה השניה ישנם מקרים שונים בתכלית. בדרך כלל המשותף להם היה חוסר מחויבות וחוסר נכונות של המתאמן לצאת מאזור הנוחות. הלקוח הפוטנציאלי התפלא מעט מתשובתי, ושאל: "מי שכבר מגיע לאימון, וזה לא תהליך זול במיוחד, האין הוא מחויב מאוד, והאין הוא מוכן לצאת מאזור הנוחות"?

ובכן התשובה מורכבת מעט, אבל הגירסה הקצרה שלה היא בהחלט "לא תמיד". זה נכון שמי שרוצה להשיג הישגים חדשים ומשמעותיים, לעשות תפנית בחיים או בעסק, נדרש לצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים שקודם היה לו קשה לעשותם, או לא היה מוכן להם כלל.

עם זאת, האתגר לפעמים גדול מדי או מוקדם מדי. כאשר מתאמן או מתאמנת צריכים לעשות צעד מסוים, הם אלה שצריכים לבחור בו, ולעשותו בלב שלם, גם כשהגוף או הלב עוד מתלבטים. לפעמים, צעד כזה מחייב ויתור על האגו, או מבוכה רגעית, או אי נוחות של ממש.

לכולם יש חששות ופחדים, איש אינו חסין מפניהם. כדאי לזכור זאת, זה קורה לא רק אצלך. האומץ האמיתי הוא לעשות פעולות למרות הפחד. בכל פעם כשאדם נכנס לתחום הלא נודע, הוא יחוש אי נוחות ואפילו פחד. זה מובן מאליו. אין טעם לומר "כשאפסיק לפחד, אז אעשה זאת", כי אתה עלול לחכות הרבה מאוד זמן.

הדרך היחידה להיפטר מהפחד מלעשות דבר מה, הוא לעשותו. אם תעשה זאת מספיק פעמים, תתרגל ולא תפחד עוד. ואז תגיע העת לפחד מדבר מה חדש, לעשות וכך להתקדם.

סוזאן ג'פרס, סופרת אמריקאית, כותבת בספרה "הרגש את הפחד ועשה זאת למרות הכל" (2012) כי קל יותר לעבוד ולעבור דרך הפחד והעשייה מאשר לחיות עם תחושת חוסר האונים המגיעה מהיעדר נכונות להתמודד עם האתגר. הספר מכר עד כה למעלה מ 25 מיליון עותקים בעולם, וסייע להמונים להתגבר על פחדיהם.

ובעניין אזור הנוחות. אזור הנוחות מוגדר כמצב פסיכולוגי בו אדם מרגיש שדברים ומצבים סביבו הם מוכרים, הוא חש בנוח, מרגיש שהוא שולט במצבו ובסביבתו, והוא חש רמות נמוכות של חרדה ומתח. הפסיכולוגים ירקס ודודסון (1909) קראו למצב זה "מצב החרדה האופטימלית".

במצב זה, תפקודו של האדם הוא קבוע, פחות או יותר. וכאן בדיוק ה"קוץ". במצב זה אין פריצות דרך, אין ביצועי שיא, אין התקדמות יוצאת דופן. כל אלה קורים כאשר האדם מעז לצאת להרפתקאות הנמצאות מחוץ לאזור הנ"ל.

נניח שאתה כועס מאוד על מישהו, אולי בוס שלך, או לקוח, ועם זאת אתה מבין שעליך לנקוט בפעולה מסוימת כי היא תיטיב עימך, בטווח הארוך. על מנת לעשות את הצעד, חייב אתה להתגבר על התנגדותך הפנימית, ולא תמיד זה קל.

לפעמים אתה פשוט עדיין לא בשל. היו לי כבר מקרים בהם דבר מה שלא הצליח למתאמן או מתאמנת בתקופה מסוימת, חזר והתממש כמה שבועות מאוחר יותר, כאשר הבשילו התנאים או "התבשל" המתאמן דיו. הוא הדין גם לגביי.

כמעט בכל יום אני עצמי נדרש לצאת מאזור הנוחות שלי, ולרוב זה לא לא בא לי בקלות. ובוודאי לא "נוח". הרי אחרת לא היו קוראים לזה לצאת מאזור הנוחות. כל שלב חדש, כל עליית מדרגה, כל פסגה שרוצים לכבוש מעמידים בפנינו, וזה כמובן כולל אותי, אזור נוחות חדש אותו עלינו לנטוש. אולם רק שם קורים הדברים.

רק במקום הזה, בו קשה קצת לעמוד, וקשה עוד יותר לזוז, רק שם נמצאת אנרגיה עצורה המחכה להתפרץ. אנרגיה כזו שמרגע שהיא משתחררת, לאחר שטיפלנו בעכבות השונות, שוטפת, מציפה ומביאה אותנו לעשות את מה שקודם היה קשה עד בלתי אפשרי לעשותו.

שלא נתבלבל. עכבות זה דבר מאוד חיובי. אדם ללא עכבות הוא אדם ללא גבולות, ללא מעצורים, הפועל מבלי להתחשב במציאות או בסובבים אותו. לעיתים זה מביא לתוצאות הרות אסון.

גם לפחדים שלנו יש תפקיד חשוב וחיובי. הם שומרים עלינו משחר קיומנו, ודואגים שנהיה זהירים במצבים שעל פניו מסוכנים לנו. אולם להישאר כבול בפחד, אסיר של החששות, פירושו לא להיות אדם, או לא להיות אדם חופשי בעל רצון בחירה. והרי איזה אדם אנחנו אז?

אדם ללא עכבות עלול להסתבך עקב כך, או לפגוע באחרים, ולסבך אותם. אולם עכבות שבולמים אותנו מלהתקדם קדימה, מלממש את חלומותינו, הן עכבות אותן צריך להסיר, והן אלה שמשאירות אותנו בכוח באזור הנוחות, באזור המוכר לנו. רק כשנצליח להשיל מעלינו את העכבות הללו, תתגלה האמת, המציאות, ולרוב היא קלה בהרבה ממה שחשבנו קודם. קחו סיכון!! לרוב, מרגע שמכניסים את הרגל למים, זה כבר לא ממש ממש קר, ומרגע שמתחילים לעשות משהו, ההמשך קל בהרבה. הצעד הראשון הוא הקשה.

איך יוצאים מאזור הנוחות?

דרך אחת היא לעשות את הדברים היומיומיים, אבל עם שינויים קלים. לנסוע בדרך חדשה לעבודה, לנסות להיות צמחוני למשך שבוע, להתנסות במדיטציה כמה ימים, או לעשות דברים בדרך שונה מהרגיל. לא צריך להתרגש יותר מדי במידה ונוחלים כמה כישלונות קטנים.

נאט את תהליכי קבלת ההחלטות. לעיתים, עצם ההאטה מאפשר לבחון החלטות בצורה יסודית יותר, דבר המאפשר העלאת אפשרויות ודרכי פעולה אשר קודם, בלחץ הזמן, לא נראו כלל אפשריות.

פעמים אחרות, דווקא "החלטות של רגע", מהסוג של קפיצה מהירה למים קרים, הן ההחלטות אשר יפתחו הזדמנויות חדשות. בהחלטות מסוימות אנו נוהגים להתמהמה, לדוש ולדון, להפוך בהן ולהתקשות לקהל החלטה. כמו כניסה לבריכה של מים קרים, לאט. מרגע שעושים צעד של "על החיים ועל המוות", וקופצים, הפקק משתחרר.

רצוי לעשות זאת תחילה בסוגיות לא מאוד עקרוניות, לא כבדות משקל ולא מורכבות מדי. זו יכולה להיות אופציה טובה המוציאה אותנו מאזור הנוחות ומביאה לפעולות נועזות המביאות הצלחה.

לבסוף, איך לא, בייבי סטפס, הצעדים הקטנים. לעשות דברים בקטן, עם סיכון נמוך, אבל בהתמדה, ובכיוונים חדשים, עד שמתרגלים. על כך כתבתי במאמר אחר.

היכרות עם אנשים חדשים, למידת שפה חדשה, כלי נגינה לא מוכר, או סגנון ריקוד, כל אלה תורמים להרגל של יציאה מאזור הנוחות, ותורמים ליכולתנו להתרגל להעז, לעשות דברים חדשים, ולהתקדם.

לנסות דברים חדשים זה לא קל, אולם לדחוף את עמך למחוזות חדשים, להרחיב את גבולות ה"יכול" מדי יום הוא לפני הכל תהליך מאוד אנושי. מעבר לכך, זה מבטיח חיים מלאי טעם, הרפתקה והנאה.

אפשר ורצוי לנהל "יומן שינויים" או "יומן תעוזה". זהו מעין יומן בו נתעד את מה שפחדנו ממנו אמש, אבל העזנו לעשות היום, ולתעד את התהליך בכל פעם מחדש. תוך זמן קצר נוכל להבחין בדפוס, החוזר על עצמו, ומביא אותנו להרגל היציאה מאזור הנוחות המוכר כל כך.

בחיי המקצועיים למדתי שהדבר הכי חשוב בכל תהליך של התפתחות הוא להימצא בתנוע, לעולם להיות בתנועה. בכל פעם כשעצרתי, בכל פעם כשלא זזתי, המטרות שהצבתי לעצמי לא הושגו. זה טבען של מטרות, שהן לא משיגות את עצמן לבד. חייבים אם כן לזוז, חייבים לעשות.

מדי פעם, באופן מפתיע, לא מזיק "לנוח מעט" באזור הנוחות החדש, ליהנות מפירות העשיה המאומצת, ולאגור כוחות. לא פחות חשוב מזה, בהזדמנויות אלו חשוב להפיק לקחים, לעכל, ללמוד מכשלונות ומהצלחות גם יחד, וליהנות מהדרך, לא רק מהתוצאות. ריצה משיא לשיא גם היא לא בריאה, ואם רוצים ליהנות מהחיים, הרי הרגע הנכון לכך הוא הרגע הנוכחי, לא העתידי. ועל כך בהזדמנות אחרת.