הרבה סאלי פריסאנד וניפוצה - החלקי- של תקרת הזכוכית... 

הישגן הגדול ביותר של הפמיניסטיות היהודיות בארה"ב, היה הסמכתן לרבנות של נשים וקבלתן לתפקידים דתיים נוספים. היו כבר בהיסטוריה נשים שנחשבו כרבניות. אך הן לא הוסמכו לכך בדרך הקונבנציונאלית.

אסנת (אוסנת?) ברזאני BARZANI( ? ASENATH (OSNAT ,1590-1670  (אין וודאות לגבי התאריכים ), היתה נכדתו של הרב המקובל נתנאל ברזאני וביתו של הרב שמואל הלוי בראזני SAMUEL HALEVI BARZANI, רב ידוע מאד בכורדיסטאן שפסיקותיו היו חשובות לקהל המקומי.

מצבן הרוחני-התורני של הקהילות בכורדיסתאן היה ירוד במאות שקדמו לעלייתו לקדמת הבמה של ר' שמואל בר נתנאל הלוי, אביה של אסנת. הוא יסד מספר ישיבות ועמד בראש הישיבה במוסול, תוך שהוא חי בעוני גדול. נראה שהוא לימד את ביתו (לא היו לו בנים) לא רק תורה כי אם גם את סודות הקבלה, בהם שלט היטב. אסנת העריצה את אביה ואף ראתו בו את מלך ישראל. באחד המכתבים שכתבה, תיארה אסנת את דרך חינוכה "מעולם לא עזבתי את פתח ביתי או יצאתי החוצה; הייתי כמו נסיכת ישראל... גדלתי בחיקם של מלומדים, שהיו קרובים לאבי, ע"ה. אף פעם לא לימדו אותי עבודה אחרת, פרט ללימוד הקדוש".

היא נישאה לאחד מתלמידיו המבריקים ביותר של אביה, רבי יעקב בן יהודה מזרחי, שעם הנישואין הבטיח לאביה שלא יאלץ אותה לבצע עבודות בית מכל סוג שהוא ויאפשר לה להתמקד בלימוד התורה (ר' ציטוט ממכתבה להלן). לפני שהגיע למוסול, ניהל מזרחי ישיבה בעמדיה ועם מותו של האב, הפך מזרחי לראש ישיבת מוסול. מאחר שהוא היה שקוע בלימודיו, הייתה זו אסנת שלימדה  בדרך כלל את התלמידים. עם מותו של בעלה, היא הפכה לראש הישיבה במוסול והיא נחשבה כמורה לתנ"כ הטוב ביותר בנמצא, בכל כורדיסטאן. שניים מהרבנים המכובדים ביותר באותה תקופה בכורדיסטאן, אביה ובעלה, סברו שיש לה את כל הכישורים שיש לתלמיד חכם ולכן מבחינתם, היא יכולה הייתה לשמש כראש ישיבה וכמורה לתלמידיה. מאחר שלא אביה ולא בעלה ניהלו בצורה טובה את ענייני הכספים של הישיבה, היא היתה נתונה בקשיים כספיים תמידיים. נראה כי שמואל קיבל לא מעט תרומות בתפקידו כראש קהילת יהודי כורדיסטאן , אך את הכסף השקיע במוסדות החינוך. לכן, נאלצה אסנת לכתוב מספר מכתבים בהם תיארה את מצבם הכלכלי הקשה שלה כאלמנה ושל ילדיה. בגלל החובות, ביתה ורכושה הוחרמו, אך היא חשה שכאשה אסור לה לנסוע ולבקש סיוע כספי במרחקים, שהרי הדרך מלאה בסכנות. המכתבים בנדון לא היו בגדר של תלונה, כי אם תאור של מצב נתון. באחד המכתבים כתבה: "והוא (אבי) הכריח את בעלי להשבע שהוא לא יאלץ אותי לבצע כל עבודה והוא אכן התנהג כפי שנצטווה. מלכתחילה, היה הרב (מזרחי) עסוק בלימודיו ולא היה לו זמן ללמד את התלמידים; אך אני לימדתי אותם במקומו, הייתי עזר כנגדו... (מתחננת לסיוע) לזכר האב ... והרב. כדי שתורתם ושמם לא יהפכו לשימצה בקהילות אלה ;שכן אני נותרתי ללמד תורה..."

חרף הבעיות הכלכליות, המשיכה אסנת לנהל את הישיבה שהוציאה מקירבה מלומדים מפורסמים, כולל בנה,שמואל בן ר' יעקב, אותו שלחה לבגדאד בתקווה שימשיך בשושלת הרבנית. במכתבים שנשלחו אליה, ניתן לחוש את ההערצה לה זכתה מצד הכותבים, רובם משכילים.

במכתב ששלח לה הרב פנחס חרירי, הוא פונה אליה בתארים כמוהר"ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) ו"אמי רבנתי  "  :

"לכי ונשקי את ידה / כי אדונתיך והשתחוי לה. ליד גבירתי / וצניף תפארתי, / כמוהר"ר אסנ"ת, י"ץ .. .וכל הפותח כתב זה מלבד אדונתי אסנת נר"ו , יהיה בנח" ש אמן ... וגבירתי , / יונתי תמתי , / אמתתי ואמונתי , / ציצי ותפארתי , / אמי רבנתי, / אשר בר"ת זכרתי שמה, / יהי ה' אלוהיה עמה, / ויגדיל שמה, / אכי" ר אמן ". ( http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_82.9(1).pdf 

במעט הכתבים שהותירה (פירוש שכתבה כנראה לספר מישלי אבד ), ניתן לראות ששלטה היטב בעיברית, תורה, תלמוד, מידרש וקבלה ומהמכתבים שכתבה הצטיירה לא רק כידענית גדולה, כי אם גם כבעלת סגנון כתיבה פיוטי .

אסנת כתבה גם שירים, רובם בסגנון יהודי ספרד בימה"ב, מה שמלמד שהיו קשרים בין קהילות יהודיות במקומות שונים בעולם של אז.

לאחר מותה, החלו יהודים רבים לעלות לקיברה המצוי בעמדיה, צפון עירק, שם קבור גם אביה. היא זכתה באופן יוצא מן הכלל בתואר "תנאית" וכהונתה כראש ישיבה אמנם לא זיכתה אותה באופן פורמאלי בתואר רב, אך כאמור היא לימדה את תלמידי הישיבה כרב לכל דבר ושמה התפרסם בכל הקהילות היהודיות באזור. אגדות כורדיות רבות מסופרות על ניסים שכביכול חוללה. באותן אגדות מודגשת עובדת היותה אישה, אך בחייה נראה כי לדבר לא היתה חשיבות רבה. אחת האגדות מספרת כי בראש חודש, הובילה אסנת את אנשי קהילתה החוצה, תחת כיפת השמיים, כדי שיוכלו לצפות בירח בזמן התפילה. המתפללים חששו שאויביהם ינצלו את ההזדמנות ויכנסו לכפר במטרה לתקוף אותם. אסנת הרגיעה אותם שדבר לא יקרה. והנה לפתע, נשמע רעש עז – בית הכנסת בכפר עלה באש ! אנשי הקהילה נכנסו לפאניקה, אך אסנת החלה מתפללת ונוקבת בשם (קבלי?) שהכירה מאביה ולפתע ירדה מן השמיים להקת מלאכים, אשר החלו מנופפים בכנפיהם מעל האש וכך הצליחו לכבותה. משנכנסו האנשים לתוך בית הכנסת, נדהמו לגלות שאף לא אות אחת מספרי התורה, ניזוקה .

רגינה ג'ונאס REGINA JONAS היתה האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות, אם כי באופן פרטי.

היא נולדה ב3 באוגוסט,1902, בברלין. אביה נפטר כשהייתה ילדה קטנה. כרבות מנשות התקופה, גם רגינה הפכה למורה, אך המקצוע לא הסב לה סיפוק רב. היא נרשמה לאקדמיה ללימודים יהודיים בברלין, סמינר שהכשיר רבנים ומחנכים יהודים ליברליים ועם סיום הלימודים, קיבלה תעודה כ"מורה אקדמית ללימודי דת". אך גם בכך לא הגיעה על סיפוקה. היא רצתה להיות רבי. לשם כך כתבה תזה –" האם אישה יכולה לקבל הסמכה לרבנות ע"פ המקורות ההלכתיים?" אחרי שחקרה את הנושא לעומק, היא הגיעה למסקנה שההלכה מאפשרת הסמכה שכזו ומכאן שיש לאפשר לה לקבל הסמכה לרבנות. אלא שהמורה לתלמוד שהיה אחראי לנושא,סירב. היא אז פנתה אל רבי ליאו בק RABBI LEO BAECK, שהיה מנהיגה הרוחני של יהדות גרמניה והמורה שלה בסמינר. גם הוא סרב לבקשתה, אולי משום שחשש שהדבר יוביל לבעיות עם המימסד היהודי האורתודוקסי בגרמניה.

ב27 בדצמבר 1935, היא הוסמכה לרבנות ע"י הרב הליברלי מאקס דינמאן RABBI MAX DIENEMANN , (ראש ארגון הרבנים הליברליים), באופנבאך. רגינה אמנם הוסמכה, אך לא איפשרו לה לכהן בפועל במשרה של רב. היא נאלצה לשמש בתפקידים דתיים משניים בארגונים שונים.

עם עליית הנאצים לשלטון, היו רבנים לא מעטים שעזבו את גרמניה ובכך הותירו קהילות שלמות ללא מנהיג רבני. אז התאפשר לרגינה לשמש בתפקיד רב, אם כי לא לאורך זמן. עד מהרה, הנאצים אילצו אותה, כמו רבים אחרים, להתגייס לעבודת כפיה במפעל. אלא שהיא המשיכה במקביל, לקיים את תפקידיה הרבניים.

ב3 בנובמר 1942, היה עליה למלא טופס הצהרה, בנוגע לרכושה. תוך יומיים כל רכושה הוחרם "לטובת הרייך הגרמני". ואז, ב6 בנובמבר 1942, הגסטאפו עצר אותה והיא נשלחה לטרזיינשטאט. הפסיכולוג ויקטור פרנקל VIKTOR FRANKL, ביקש את עזרתה. הוא רצה להקים במחנה שירות שיעזור לכלואים לשרוד. על רגינה היה להמתין לרכבות בתחנות ולסייע לנוסעים להבין את מצבם ולהקטין את ההלם בו היו שרויים. בארכיון של המחנה עדיין ניתן למצוא רשימה של 24 הרצאות שנשאה "הרצאותיה של האישה הרבה האחת והיחידה, רגינה ג'ונאס". חמש מההרצאות דנו בהיסטוריה של נשים יהודיות, חמש – בנושאים תלמודיים, שתיים-בנושאים תנכי"ים והיתר עסקו בנושאים כלליים יותר, כמו האמונה היהודית, מוסר יהודי... אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, בעיקרה רוחנית, עם יהודי טרזיינשטאט, היא הועברה לאושוויץ, שם נרצחה ב12 בדצמבר,1944, בגיל 42. 

סאלי ג'יין פריסאנד SALLY JANE PRIESAND, שנולדה ב27 ביוני, 1946 (השנה הראשונה במה שנקרא תקופת "הבייבי בום"), בקליבלנד, אוהיו, הפכה לאישה הראשונה בארה"ב והשניה בעולם (לאחר רגינה ג'ונס), שהוסמכה לרבנות. היא הוסמכה בצורה קונבנציונאלית, כפי שהיה נהוג בזרם הרפורמי .

היא הייתה ביתם של המהנדס אירבינג תאודור IRVING THEODORE ורוז אליזבת (וולצ') ROSE ELIZABETH, יהודים חילוניים, שהיו חברים באירגונים יהודיים. בתחילה הם נהגו לבקר בבית כנסת קונסרבטיבי, אך אחר כך עברו לבית כנסת רפורמי (טמפל), בית ישראל- מערב, בפיירוויו פארק, מערב קליבלנד. האימא היתה נשיאת אחוות הנשים בטמפל הזה ואילו האבא היה נשיא לשכת "בני ברית"  המקומית . המשפחה נהגה להדליק נרות בשבת, לציין סדר פסח ולחגוג את חנוכה וילדי המשפחה התבקשו להזמין כל אחד, חבר לא יהודי כדי לחשוף אותו ליהדות.

עוד בזמן היותה נערה, שעה שהייתה חברה בטמפל בית ישראל-מערב, כאמור קהילה רפורמית במערב קליבלנד, החלה סאלי מתקרבת יותר ויותר ליהדות, בעיקר לדרך החיים הרפורמית. היא השתתפה במחנות קיץ ומחנות צעירים שאירגנה הקהילה. אמנם לא חגגו לה בת – מצווה, אך היא המשיכה ללמוד יהדות בטמפל עד סוף התיכון. זמן רב לפני שהתנועה לשיוויון נשים החלה יוצאת לרחובות בדרישות לשיוויון והיא רק בת 16 (1962), סאלי כבר חלמה על הסמכה לרבנות. הפמיניזם היה אז בחיתוליו ועדיין לא נשמעה דרישה חד משמעית להתחיל לקלוט נשים במקצועות גבריים. מאוחר יותר היא הסבירה את החלטתה להפוך לרבה כ"אישור לאמונתי באלהים, בערכו של כל פרט ופרט וביהדות כדרך חיים". היא גם תיארה באהבה את התמיכה בה זכתה מצד משפחתה-" למרבה המזל, הורי העניקו לי את אחת המתנות הגדולות ביותר שהורה יכול להעניק לילדו: האומץ להעיז ולחלום. עם עידודם, יכולתי להשאר ממוקדת במטרתי, מבלי להיות מוטרדת מידי מכך שאף אישה לא הוסמכה מעולם לרבנות ע"י סמינר תיאולוגי ולהמשיך לרצות להצליח למרות הספקות שהועלו בקהילה היהודית " .

ב1964 היא החלה את לימודיה באוניברסיטת סינסינאטי. רצונה להפוך לרבה לא היה סוד וכותרת אחד העיתונים טענה "נערה שמה לעצמה למטרה להיות האישה הרבה הראשונה". סאלי  ידעה שהתוכנית המשותפת של האוניברסיטה עם ההיברו יוניון קולג'- המכון היהודי ללימודי דת HEBREW UNION COLLEGE- JEWISH INSTITUTE OF RELIGION , HUC-JIR- תאפשר לה ללמוד שנה ראשונה בסמינר הרבני. בתשובה לפנייתה להתקבל לתוכנית, ענה לה הסמינר : "אנו שמחים לשמוע על התעניינותך בקולג' שלנו... מאחר שציינת במכתבך שנטיותייך הן לכיוון הסמכה לרבנות, עלינו ליידע אותך בגלוי לב, שאין לנו מושג מה הן האפשרויות הקיימות עבור נשים לשמש באופן פעיל במשרות רבניות, שהרי, עד הנה, לא הסמכנו אף אישה לרבנות". מכתב אחר שהסמינר שלח אליה ציין, תוך העלאת ספקות בדבר הסמכתן של נשים, כי " עליך גם לברר עם רבי ליט והוא בתורו יברר עם רבי'ס אחרים, מה תהיה עמדתה של הרבנות בנוגע למישהוא כמוך המעוניין לקבל הסמכה מידי הקולג'-מכון. אמנם היו לנו תלמידות נשים, אלא שעד עתה אף אחת לא למדה את כל הלימודים הנדרשים כדי לקבל הסמכה לרבנות. לכן, נחוץ לשמוע ממך מה המשמעות עבורך לקבל הסמכה מבית ספרנו, טרם שתחשבי על כניסה אליו. השאלה של הסמכת אישה לרבה הינה שאלה לרבנים ולא לביה"ס. אין בכוונתנו לרפות את ידיך, רק לכוון את חשיבתך..." ("Jewish Women and the Feminist Revolution: Collection: Sally Priesand". Jewish Women's Archive.).

היא קיבלה תואר ראשון בספרות עברית ובאנגלית מאוניברסיטת סינסינאטי וJIR -HUC  ב1968 והתקבלה לסמינר הרבני של JIR-HUC, ברחוב ממול, מבלי שנזקקה למלא טפסי בקשה רישמיים. מאחר ששליטתה בעיברית הייתה טובה, היא דילגה על השנה הראשונה בסמינר. סאלי היתה אישה יחידה בין 35 גברים. לימודיה בסמינר הרבני עוררו עניין רב גם בעיתונות. באפריל 1971 היא רואיינה ל"ניו יורק טיימס". הכתבה נקראה "שאיפתה להיות רבה- ועקרת בית". בראיון טענה סאלי כי "רבי הינו איש משכיל, מורה, יועץ, מנחם, מנהיג ומשמר של היהדות, אך הדבר החשוב ביותר- רבי הינו בן אדם". הכתבה מספרת כי לאורך שנת 1971, נסעה פריסאנד כל סופ"ש שני לטמפל בית ישראל בג'קסון, מישיגאן, כדי לקיים שם את כל החובות הרבניות להוציא חופה, אשר עבורה נדרשת תעודה מיוחדת. היא סיפרה שהיא זוכה לביקורת רבה על חצאיות המיני שהיא לובשת ושהיו לא מעט רגעים בהם לא הסכימו לראות בה רבה פוטנציאלית. התנגדות שכזו באה בעיקר דווקא מצידן של נשים. אך ככל שהיא התקרבה לתאריך ההסמכה, כך היא הפכה יותר נחושה להמשיך בדרכה ולא להתעכב על הצדדים הפטריארכאליים של היהדות. לטענתה, היא זכתה גם להרבה תמיכה מאז גיל 16, עת החליטה להפוך לרבה. אביה, שנפטר ב1968 תמיד עודד אותה כמו גם הרבי בטמפל בקליבלנד. "אולי אנשים חשבו שאני משוגעת. אולי חשבו שלא אתמיד. אך הם עודדו אותי". היא מצאה שבעצם אין שום מניעה חוקית שלא ללמוד בסמינר הרבני. רבי קנת רוזמן, דיקאן הקולג' אמר בראיון לכתבה, כי ניתן לכנות זאת מנגנון הגנה, אך הוא חלק מעוצמתה של סאלי . לדבריו, "המילה "רבי" פירושה בעברית "מורי". באופן מסורתי, ההלכה מנעה מנשים מלקבל הסמכה, בהטילה על הרבנים תפקידים משפטיים. בנוסף, הייתה קיימת התחושה שנשים אינן יכולות לקחת חלק בפעילות בתקופת המחזור החודשי, שהרי הן נחשבות ללא נקיות. היהדות הרפורמית ניסתה עוד מסוף המאה ה 19 לבטל את ההבדלים בין תפקידי המינים. בוועידה שהתכנסה בפיטסבורג ב1885, הותר לנשים לשבת יחד עם הגברים, לנהל שירותי דת מסויימים, לקדם הליכי גירושין. נשים החלו ללמוד בסמינר שלנו כבר בשנות ה20 של המאה ה 20". הוא הילל את סאלי כתלמידה טובה וכמנהיגה בקרב התלמידים, אך הם לא קיבלו אותה כאחד מהבנים, דהיינו הם לא נהגו למשל, להזמין אותה להצטרף אליהם כשהם יוצאים לשתות בירה. וסאלי עצמה התיחסה לעיתים בהומור להסתייגויות ממנה: "אם היו מתווכחים איתי, הייתי מודה להם על דעותיהם והולכת הלאה. ללא היסטריה וללא דמעות".

מי שעוד עודד על פי הכתבה, את סאלי ללמוד בהיברו יוניון, היה רבי דר' נלסון גלוק NELSON GLUECK DR, נשיא הסמינר, שטען באוזניה שהוא יהיה גאה מאד להסמיך אותה. אלא שהוא נפטר בראשית 1971, לפני שסיימה את לימודיה. היא סיפרה בראיון, כי למרות שהיו עוד נשים בביה"ס, היא הרגישה בתחילה, מוזר. מורים היו מתחילים את השיעורים ב"אדונים" ... ו"כן, גברת". היו מספר תקריות, אך הכל הסתדר עם הזמן. התלמידים האחרים אף הקליטו עבורה הרצאות כשהיא שהתה מחוץ לעיר. היא לא החשיבה עצמה כחלוצה, כלוחמת למען זכויות נשים, היא לא היתה זקוקה לכך לדבריה שכן היא אדם מאד פרטי, אך היא סברה שהתנועה הפמיניסטית חשובה משום שהגיע הזמן להתגבר על התנגדויות פסיכולוגיות וריגשיות לקידום נשים. הגיע הזמן שכל אחד יגשים את הפוטנציאל שלו כפרט - "“I'm not an active supporter of women's lib.... I don't need it . לדעתה, אישה יכולה למלא את כל תפקידיו של הרבי. בשלב בו העניקה את הראיון , לא היה לה בן זוג, אך היא ראתה עצמה בעתיד כאישה נשואה, בעלת משפחה: "בעלי יצטרך לפתור את כל הבעיות שיצוצו מהיותו נשוי לרבה. ואם הוא לא יוכל, הרי שמלכתחילה הוא אינו האיש הנכון. הוא יבין עד כמה הרבנות חשובה לי. אך אם אנשא לרבי, אהיה העוזרת שלו. לעולם לא אכהן כשווה לו או מעליו. וכן, אני יכולה לדמיין עצמי בחדר העבודה שלי, ליד חדר הילדים. רבה יכולה ללדת ילדים". על דברים אלו הגיב הדיקאן רוזמאן באומרו שרבי אינו עובד בשעות קבועות ולכן "עבור אישה עם ילד צרחני שצריך להאכיל בשעות מסוימות, זה יכול להוות בעייה. אך היא-סאלי-עדיין לא נשואה, כך שהנושא אינו עומד כרגע על הפרק. אני חושב שעדיין ישנן שאלות רבות. תהיינה קהילות  שיתנגדו משום שהן מחפשות רבי גבר. בעוד שנה מעכשיו יהיה עליה למצוא קהילה שתרצה להעסיק אותה כרבה במשרה מלאה. אני בטוח שהיא תמצא. אך השנה הבאה תהיה מתוחה עבור כולנו" וסאלי ענתה "כל מה שאני צריכה זה קהילה אחת. ואינני חושבת שזה יהיה כל כך בעייתי" (""HER AMBITION IS TO BECOME A RABBI,NY TIMES, APRIL, 1971  13 ). חלק ממבקריה של סאלי טענו שהיא הגיעה לסמינר כדי "לבלות" ולהנשא לרבי ולהפוך לרבנית (ולא לרבה)... מציאת בעל הייתה האשמה שהשמיעו לא פעם כלפי נשים שרצו לפרוץ את תקרת הזכוכית גם בתחום המקצועות החופשיים וגם בתחום האקדמיה. "כאשר הגעתי להיברו יוניון קולג'-המכון היהודי בסינסינאטי ב1964, הם לא  התייחסו אלי ברצינות בתחילה. מעטים בקולג ' שמו בכלל לב; הם חשבו שבאתי להנשא לרבי ולא להפוך לכזו... לעיתים חשתי שהפקולטה דרשה ממני סטנדארד גבוה יותר ולכן תמיד ניסיתי להצטיין יותר מהאחרים. "אך החיים היפנו אותה לכיוון אחר והיא לא נישאה : "כאשר נכנסתי לעולם האמיתי, הבנתי שאינני יכולה לעשות זאת {להנשא} ; הייתי נקרעת בין משפחתי לבין קהילתי. אך אני יכולה להביט אחורה ולדעת שכל ילדי בית הכנסת היו גם ילדי במובן מסויים ושהייתה לי השפעה. הכרתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שלא יכולתי לעשות את שני הדברים "- אמרה שנים מאוחר יותר. היא גם הוסיפה שהסיפוק שחשה לאורך הדרך היה רב הרבה יותר מהמכשולים בהם נתקלה-ואין להשוותם להזדמנות להיות מקובל ומשפיע על חיי אנשים אחרים וגם על כך שהצליחה –בדיעבד- לפתוח דלתות עבור נשים אחרות גם כן. "אבל בד בבד, אסור לשכוח את המשימה הגדולה יותר- לקחת את מילות התורה וערכיה, להפוך אותם לקדושים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר עבור כולם, משום שאני מאמינה שאנחנו שותפים לאלהים בהשלמת העולם". כל חייה הייתה מסורה למושגים יהודיים כמו למשל צדק ושלום בעולם, לשיוויון הזדמנויות לנשים, לצרכיהם של מחוסרי הבית והרעבים ולתחייתו של ישראל.( http://ejewishphilantropy.com/americas-first-female-rabbi-reflects-on-four-decades-since-ordination/ )

ב1972 היא היתה המנהיגה הרוחנית של בית הכנסת הרפורמי, טמפל בני ישראל בהאטיסבורג, מיסיסיפי, ובאותו הזמן היא גם שרתה בטמפל סיני באילינוי והיתה טסה כל סופ"ש להאטיסבורג כדי לשאת את דרשותיה.

ב3 ביוני 1972 הוסמכה סאלי פריסאנד לרבנות, ע"י רבי דר' אלפרד גוטשאלק RABBI ALFRED GOTTSCHALK, מחליפו של גלוק שהמשיך במחויבות להתנהל בשיוויון כלפי שני המינים. טקס ההסמכה התקיים בטמפל בפלאם סטריט, סינסינאטי, חרף התנגדותם של חברי צוות להעניק הסמכה לסאלי משום היותה אישה . בראיון לג'וינטמדיה, ב2012, סאלי התייחסה לכך " רק בשנים האחרונות הבנתי כמה אומץ היה לו (לגוטשאלק) לקבל את חזונו של אדם אחר ולנוע איתו קדימה".

כך היא הפכה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות בהיסטוריה של יהדות ארה"ב. גוטשאלק כינה את הסמכתה של סאלי "היסטורית", הסמכה שאמורה לבטל סטראוטיפים ולאפשר לנשים יהודיות לחפש הסמכה לרבנות, תוך הגשמת המחויבות של הזרם הרפורמי לאמץ שיוויון מגדרי ובכך לצעוד עם רוח הזמן. כשקיבלה את תעודת ההסמכה מידיו של גוטשאלק, סאלי פרצה בבכי. גוטשאלק הניח את ידיו על כתפיה של סאלי והעניק לה את בירכתו ואילו 35 הגברים שסיימו יחד איתה באותה הכיתה, קמו על רגליהם ומחאו כפיים לרבה הראשונה בהיסטוריה האמריקאית - "הדבר מאד נגע לליבי. זה היה רגע מאד מיוחד", נזכרה סאלי מאוחר יותר.

בראיון שהעניקה מאוחר יותר, ב2012, למישל אלפרין MICHELE ALPERIN ,JOINTMEDIA NEWS SERVICE, אמרה סאלי פריסאנד "תמיד רציתי ללמד את הנושא המועדף עלי ולבסוף החלטתי ללמד יהדות".

עם הסמכתה לרבנות, סידרה לה אשת בית הנבחרים האמריקאי בלה אבצוג BELLA ABZUG, לנהל את תפילת הפתיחה של בית הנבחרים ובכך היא הפכה לאישה היהודיה הראשונה שמילאה תפקיד זה.

לאחר סירובים אפילו לזמנה לראיון עבודה או ראיונות שקויימו איתה רק בגלל הקוריוז שבעניין, ניסיונות מרים עליהם כתבה סאלי "הלחצים הבלתי יאומנו, שכמעט שלא ניתן לשאתם בלהיות רבה ראשונה", כמו גם "הייתי צריכה להוכיח לכולם שאני אנושית", היא היתה האחרונה בכיתתה שמצאה עבודה.

ב1973 הוענק לה תואר לשם כבוד בלימודים הומניסטיים מטעם האוניברסיטה הבינלאומית של פלורידה.

ב1979 דמותה הופיעה כקלף מספר 6 במשחק שנוצר ע"י אחווה נשית אמריקאית.

ב1975 פורסמה התזה שכתבה לקבלת ההסמכה: "התפקיד ההיסטורי והמשתנה של האישה היהודיה", תחת הכותרת "היהדות והאישה החדשה", ספר שהדגיש את התפקיד המשתנה של נשים בהיסטוריה היהודית ואת הצורך לקדם את השתתפותן בחיים הדתיים היהודיים. בנוסף, היא תרמה מאמרים ל"רבות: חיפוש וחגיגה", "אוצר הדרשות המועדפות מאת רבי'ס אמריקאיים מובילים", "רבי'ס : פניה הרבים של היהדות", " 50 נשים יהודיות ששינו את העולם".

אחרי כל הסירובים, סאלי התקבלה לשמש כסייעת ואחר כך כרבה חברה בבית הכנסת החופשי ע"ש סטיפן וויז במנהטן, ניו יורק, משרה נחשקת מאד, לצידו של הרבי הבכיר אד אדוארד קליין  EDWARD KLEIN , שאהב את הרעיון להיות מוצג כראשון בהיסטוריה היהודית האמריקאית שהעסיק אישה כרבה . הקהילה מנתה כ750 משפחות. אחת הבעיות בהן נתקלה בתקופתה במקום, הייתה סביב ניהול לוויות : "לעיתים קרובות אנשים היו אומרים לי –"אבי היה מסורתי-כיצד אוכל לאפשר לרבה לנהל את הלווייתו"? במיקרים כאלה, רבי קליין היה עונה :" הרבה פריסאנד הינה הרבה והיא תנהל את הלוויה. אם לא תסכים לקחת אותה, לא תקבל אף אחד אחר מבית הכנסת הזה". אך סאלי עזבה כשסרבו להבטיח לה שהיא תשמש כמחליפתו של הרבי קליין עם פרישתו (1972-1979). היא אמרה בכאב, שהיא הבינה "שיכולת ומחוייבות הן תכונות המספיקות לגבר, אך לא לאישה". משם עברה (לאחר סירובים לקבלה לקהילות שונות בשל היותה אישה) לבית הכנסת הרפורמי בית אל באליזבת, ניו ג'רזי (1979-1981) ובנוסף, שימשה כאשת הדת של ביה"ח לנוקס היל במנהטן ומשם, בשנת 1981 היא עברה לכהן כרבה בבית הכנסת הרפורמי מונמאות MONMOUTH REFORM TEMPLE, בטינטון פולס, ניו ג'רזי, עד לפרישתה ב 30 ביוני, 2006. תחילה חשבה שעליה לחפש קהילה גדולה יותר, אך לבסוף דחתה את הרעיון ונותרה במונמאות. בראיון אמרה "הרגשתי כאן כאילו הייתי הרבי שלהם ולא הרבה הראשונה. הכל קרה בגלל הגורל". הקהילה במונמאות מנתה 365 משפחות והיא פעלה בהתאם לאמונתה כי תפקידו העיקרי של רבי הינו לסייע ליהודים לקחת אחריות על יהדותם. יותר מ30% מהמשפחות מוגדרות כזוגיות מעורבת וסאלי בנתה עבורן הדרכות בנושאים יהודיים ובכך הפכו גם לדוגמא עבור קהילות אחרות בארה"ב. למשל: לא יהודים יכולים להיות חברים בבית הכנסת הרפורמי כל עוד הם לא חברים בארגונים של דתות אחרות והם יכולים לעלות לבימה בזמן של בר או בת מצווה ולקרוא חלקים מן ההפטרה. גם סבים לא יהודיים יכולים לקחת חלק- ישנם קטעים באנגלית אותם הם יכולים לקרוא במהלך טקס הבר/בת מצווה של נכדיהם. ב2003 התקבלה החלטה ע"י הועידה המרכזית של הרבי'ס האמריקאיים, הגוף הרפורמי המרכזי, על פיה יוכר כיהודי גם בן לאב יהודי ( שאימו אינה יהודיה ) , בתנאי  שהילד מקבל חינוך יהודי. סאלי אמרה שזו החלטה רגשית לא פשוטה וכל רבי מתנהג בנושא על פי דרכו. ביתר הקבוצות היהודיות בארה"ב, ההכרה ביהדותו של ילד תלויה עדיין ביהדותה של האמא בלבד.

בין התפקידים שלקחה על עצמה כרבה היה קיום הפולחן הדתי היהודי, לימוד והוראה, חיי קהילה ו"תיקון עולם", תפקידים שהעשירו כל כך את חייה – לטענתה- כפי שאפילו לא חלמה שניתן. בנוסף, היא כיהנה בעמדות בכירות בכל הארגונים הרפורמיים בארה"ב, כשלא פעם ניסתה להקל את הדרך על נשים אחרות , שהלכו בעקבותיה; בקואליציה הלאומית לסרטן השד; במועצה של מרכז השואה, הג'נוסייד והחינוך לזכויות אדם שליד קולג' ברוקדייל; במוזיאון המורשת היהודית במחוז מונמאות...

בעת שכיהנה כרבה במונמאות, היא הקימה "ועד לפעולה חברתית" שיזם מסע כלל ארצי למען בטיחות כלי נשק, מסע שזכה בשנת 2003 לפרס מטעם "המרכז לפעולה דתית של היהדות הרפורמית", הנהיגה קמפיין נגד נהיגה בשיכרות, הקימה קרן קבועה למען מחוסרי הבית, קיימה יריד אוכל שנתי למען נזקקים, המשיכה לארח פסטיבל אמנות שנתי במחוז מאונמות וקבעה "יום מצווה" שנתי, שבו יבוצעו פעולות צדקה התנדבותיות.

בשנת 1993, כשציינה 20 שנות רבנות היא ביקרה את התנועה הרפורמית בארה"ב על שעדיין לא מילאה אחר המחויבות ההיסטורית שלה, לשיוויון בין המינים. יש להדגיש שעם השנים , שינתה סאלי פריסאנד את דעתה ומטענה שהיא איננה חלוצה במלחמה הפמיניסטית, היא עברה לצד השני, הצד שמנסה לקדם נשים לקראת שיוויון. לרגל ציון 25 שנות הסמכה היא קיבלה דוקטוראט של כבוד מטעם ההיברו יוניון קולג' ואנשי הקהילה שלה תרמו כספים כדי להקים בקולג' קתדרה על שמה ללימודי נשים יהודיות. הקתדרה אמורה היתה לאפשר לזרם הרפורמי להגשים את המחויבות של פריסאנד לשיוויון דתי בין המינים. מידי שנה, תמונתה של סאלי פריסאנד מופיעה בתמונת המחזור המסיים את לימודיו בקולג'.

עם פרישתה, ב2006, היא הסבירה כי "אני פורשת מרצון, משום שאני מאמינה כי רבי'ס צריכים לדעת מתי לעזוב ומתי להזריק התחדשות בחיי בית הכנסת... אתה צריך לעזוב כל עוד אנשים עדיין מחבבים אותך. אני מקיימת את הפולחן הדתי שלי בבית הכנסת הרפורמי, אך אני יושבת בתוך הקהל, בשורה האחרונה ואני נהנית לראות משם את כל ההתרחשויות". היא הכריזה על כוונתה להשאר חלק מחייה של משפחת הטמפל כרבה אמריטה והוסיפה "היותי כאן, היה חלק מחלומי לשמש כרבה קהילתית, הסיבה בגללה הלכתי לסמינר התיאולוגי מלכתחילה". בין מתנות הפרישה שקיבלה, הייתה יסוד הקרן למען העתיד על שם סאלי פריסאנד, שהוקמה ע"י בית הכנסת הרפורמי במונמאות, במטרה לכבד ולשמר את מורשתו של המקום. את סאלי החליף הרבי ג'ונתן רוס JONATHAN ROOS. "זה הוגן כלפי הקהילה שמחליף אותי רבי צעיר עם המון אנרגיה, כך שהחברים הצעירים יגדלו איתו כמו שגדלו איתי ...". היא הוסיפה שהיא חשה צביטה בלב כשהיא קראה באותה השנה את ספר שמות – "משה לא הצליח להכנס לארץ המובטחת וזה מזכיר לי שאף אחד אף פעם לא נכנס לארץ המובטחת. אתה אף פעם לא מצליח להגשים את כל מה שרצית. אתה עושה כמיטב יכולתך להזיז דברים קדימה והנחמה שלך נעוצה בידיעה שאחריך יבוא איזה יהושע". עם פרישתה היא לא רק שינתה את כיוון הקריירה שלה, אלא גם עברה דירה, מאיטונטאון לאושן טאונשיפ.

וכך כתבה מספר שנים לאחר שפרשה ממונמאות: "באתי לבית הכנסת הרפורמי במונמאות באוגוסט 1981 ולהפתעת רבים אני עדיין כאן ! כאישה הראשונה שקיבלה אי פעם הסמכה מהסמינר התיאולוגי, תמיד הנחתי שזו מחויבותי להפוך רבה של קהילה יהודית גדולה בעיר אמריקאית חשובה, אך החברים בבית הכנסת הרפורמי מונמאות לימדו אותי שהצלחה אין פירושה "גדול יותר". פירושה פשוט - האם אנחנו מצליחים היום יותר מאשר אתמול? נמשכתי לטמפל  מונמאוט ונשארתי הרבה שלו במשך 25 שנים משום שחבריו היו חמים ומסבירי פנים, פתוחים לרעיונות חדשים ולאתגרים חדשים. הם איפשרו לי להיות אני עצמי, לנסות ולהיות יצירתית והם היו מוכנים לקחת אחריות על יהדותם, לקיים מצווה אחת בכל פעם. יחד יצרנו את המשפחה של הטמפל, המבוססת על דאגה ואכפתיות אחד כלפי השני. משבוע לשבוע ציפינו לבואה של השבת ולהזדמנות להתחבר מחדש עם אלהים, עם עמנו ואחד עם השני. אימצנו את הציווי ללמוד תורה והכי חשוב, סיפקנו נוכחות יהודית בקהילתנו, תוך שיתוף פעולה עם אחרים במטרה להביא לתיקון עולם. כל המאפיינים הללו נותרים בלב בית הכנסת הרפורמי מונמאות היום. ב2006 פרשתי וזכיתי לכבוד לקבל מהטמפל את התואר רבה אמריטה. אני ממשיכה להיות מעורבת ובשבת אני נהנית לראות את המתרחש, בישיבה מהקהל. אני מצפה בכליון עיניים לקדם את פניכם לפעילויות השונות וכאשר אתם נכנסים לחלק המקודש, אני מקווה שתבחינו בדלתות שהוקדשו לי לרגל פרישתי. עליהן חרותה הכתובת : פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה

כל אימת שאני עוברת את הדלתות האלה, אני נזכרת שאנו שותפים עם אלהים בהשלמתה של מלאכת הבריאה. אני אסירת תודה על תחושת השייכות שאני מרגישה בין קירות אלו, על החברויות שנוצרו כאן ואלה שעוד יווצרו ועבור משפחת בית הכנסת הרפורמי שבלעדיה חיי לא היו אותו הדבר.

ב1987 גילו אצלה סרטן שד, שחזר שוב ב1995 וב2003 גילו סרטן של בלוטת התריס. היא המשיכה לעבוד בתקופות בהן עברה טיפולים נגד סרטן השד, אך סרטן הבלוטה אילץ אותה לקחת חופשה בת 3 חודשים מעבודתה. לטענתה, המחלות "הפכו אותה לרגישה יותר ומודעת יותר לצרכים של אחרים שהתמודדו עם משברי בריאות". "במהלך החלמתי, הייתי מאד מתוסכלת אם לא הייתי יכולה לעשות דברים מסוימים. אך הגוף האנושי שולח לך מסרים וחשוב לשים אליהם לב. במקום לנסות להשלים מטלות רבות במהלך היום ובסופו של דבר להעצב אם לא הייתי מצליחה להשלימן, הייתי מבצעת מטלה אחת בבוקר ואז מרגישה טוב יותר במהלך היום על שהצלחתי להגשים ולו את המטרה האחת הזו ". היא פיתחה "כלל דאגה" אותו היא חולקת עם אחרים : "אם אתה צריך לדאוג בקשר לדברים, התרכז בכך 10 דקות ביום ואז הנח לזה והמשך בחייך. חזור על התהליך מידי יום. זה יעזור לך להבין שיש כל כך הרבה דברים שאין לנו שליטה עליהם, אך כן יש לנו שליטה על תגובותינו, גישתנו ותפיסתנו כאשר אנחנו מתמודדים עם בעיה רצינית".

היא מתגוררת כיום, באושן טאונשיפ, ניו ג'רזי, יחד עם שדואו, הבוסטון טרייר שלה. בכוונתה להקים כולל במחוז מונמאות, כדי שיהודים בוגרים יוכלו ללמוד יהדות. בין תחביביה - צילום וציור בצבעי מים. ב2002 היא פתחה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה בקמן ב JIR- HUC, בניו יורק, לציון 30 שנה להסמכתה ומידי שנה היא מציגה בפסטיבל האמנות של מונמאות.

ב2007 היא הזמינה את כל הרבות מכל הזרמים, לתרום את מסמכיהן האישיים והמקצועיים לארכיון היהודי האמריקאי, בסינסינאטי, אוהיו, על מנת שניתן יהיה לחקור את ההיסטוריה של הרבנות הנשית בארה"ב. התערוכה הראשונה של מזכרות ממהלך הקריירה שלה, נפתחה בחורף 2010, במוזיאון המורשת היהודית, במחוז מונמאות.

ב23 באפריל, 2009 הוענק לה הפרס היוקרתי על שם אליזבת בלקוול, פרס הניתן ע"י מכללות הובארט ווויליאם סמית, בג'נבה, ניו יורק, לנשים שתרמו תרומה חשובה לאנושות. אליזבת בלקוול ELIZABETH BLACKWELL  (1821-1910) היתה האישה הראשונה שקיבלה תואר ברפואה, בארה"ב.

ב2010 , כחלק מציון 125 שנה להקמתו, כלל אותה כתב העת "משק הבית הטוב" ברשימת 125 הנשים ששינו את העולם .

ב6 בדצמבר 2010, בטמפל רעים בניוטון, מסצ'וסטס, נפגשה פריסאנד לראשונה עם 3 רבות אחרות , מזרמים שונים ביהדות, במסגרת ארוע שנקרא "אורות ראשונים" ,במהלכו הוסרטו למען ארכיון הסיפורים של נשים רבות, מלוס אנג'לס, פרוייקט שמסריט את כל הרבות בארה"ב ומעלה את סיפוריהן לאינטרנט. פריסאנד יחד עם סנדי אייזנברג סאסו SANDY EISENBERG SASSO האישה הראשונה בזרם הרקונסטרוקציוניסטי שהוסמכה ב1974, איימי איילברג AMY EILBERG הרבה הראשונה בזרם הקונסרבטיבי שהוסמכה ב1985 ושרה הורביץ SARA HURWITZ, הרבה הראשונה שהוסמכה בזרם האורתודוקסי הפתוח ב2009, יחד עם כ30 רבות אחרות, הדליקו נרות חנוכה וסיפרו על חייהן.

לציון 40 שנה להסמכתה, ב2012, התקיימו לכבודה של סאלי מספר אירועים. במרץ 2012, במהלך הכינוס השנתי של הועידה המרכזית של רבני אמריקה, הזמינו את סאלי לעלות לתורה בזמן התפילה של יום שני בבוקר. בחודש מאי, איחוד היהדות הרפורמית הריץ בלוג כדי לציין 40 שנה של נשים ברבנות והמכון לחקר היהדות של ההיברו יוניון קולג' הזמין אותה כאורחת הכבוד ב2 ביוני, בבית הכנסת הרפורמי בפלאם סטריט, בטקס ההסמכה של 13 רבי'ס חדשים, מתוכם 8 היו נשים. ביום ה40 להסמכה, ה3 ביוני 2012, פריסאנד, אייזנברג סאסו, איילברג והורביץ נפגשו בטמפל במונמאות, לשיחה של ארבעת הרבות הראשונות בארה"ב . כל אחת סיפרה על הניסיון שעברה בדרך להסמכה.

ב2014 פריסאנד השתתפה בטקס להסרת הלוט מעל השלט עם שמה של רגינה ג'ונאס, בטרייזנשטאט, צ'כיה.

כיום כל הזרמים ביהדות האמריקאית, פרט לזרם האורתודוקסי, מסמיכים נשים לרבנות. כמאה שנה קודם להסמכתה של סאלי פריסאנד, למדה בהיברו יוניון קולג', ג'וליה אטינגר JULIA ETTINGER , אצל מייסד הקולג' ונשיאו הראשון, איזאק מאייר וויז ISAAC MAYER WISE. אלא שהיא לא קיבלה הסמכה. היו מספר נשים, כולל פאולה אקרמן PAULA ACKERMAN, ששרתו בצפון אמריקה בתפקידי רבי עוד לפני סאלי פריסאנד, אך גם הן לא הוסמכו לרבנות באופן פורמאלי. ב1977 הקים הזרם הקונסרבטיבי ועדה כלל ארצית, שאמורה היתה לבדוק את התיחסותו של הזרם כלפי הסמכת נשים לרבנות. הועדה קיימה פגישות בכל רחבי ארה"ב, האזינה לעדויות של נשים שסיפרו שהן חשות שהיהדות מתעלמת מהן ושל גברים שהציעו תמיכה. בראשית 1979 פירסמה הועדה דו"ח ובו המליצה להסמיך נשים לרבנות. אמי איילברג הפכה כאמור, לאישה הקונסרבטיבית הראשונה, שקיבלה הסמכה. בשנות ה90 של המאה ה20, היוו הנשים כמחצית מהתלמידים בהיבריו יוניון קולג'. ב2004 היו כ700 רבות בארה"ב. ב2008 כבר היו 552 נשים רבות רק בזרם הרפורמי. ב2009, אלייזה סטנטון  ALYSA STANTON הפכה לרבה האפרו-אמריקאית הראשונה. מעניין שאפילו בזרם הרפורמי, נשים התקבלו כחזניות מאוחר יותר. מאז 1975 HUC  הסמיכה 161 חזניות, המהוות כ40% מכלל החזנים הרפורמים. דבי פרידמן DEBBIE FRIEDMAN  נחשבת לחזנית הרפורמית הידועה ביותר. יתכן שבגלל שחזן נחשב ככפוף לרבי, היתה פחות התנגדות מצד הקהילות לקבל לעבודה חזניות מאשר רבות.

למרות ההתקדמות במספרן של המוסמכות לרבנות ומינויין של נשים לצוות המורים בHUC, הרי שמעטות מהן הפכו לבכירות והמאבק על שיוויון בשכר וכנגד הטרדה מינית עדיין נמשך.

סאלי פריסאנד הסבירה כיצד נשים שינו את הרבנות : ראשית, אמרה,  לנשים ישנו סגנון מנהיגותי שונה, המדגיש רישות ושותפות, מה שהוביל  לחשיבה מחודשת בדבר השיטות ההיררכיות ששלטו עד אז. כשגדלתי או אף כשהגעתי לבית הכנסת החופשי על שם סטיפן ווייז בניו יורק, היה זה דור שבו הרבי שלט בהכל ועשה הכל. הרבי רק היה אומר "זה מה שאנו הולכים לעשות" וכולם היו עונים "כן, רבי". בניגוד לכך, סאלי העידה על עצמה שהיא תמיד העניקה לאנשי קהילתה את ההזדמנות להשמיע את דעתם, גם כאשר היא הייתה שונה משלה. שנית, הנשים הביאו איתן דרכים חדשות של התנהלות ביהדות, כולל תפיסה חדשה של האלוהות -"הן מדגישות שלאלהים יש הן מאפיינים זכריים והן מאפיינים נקביים". נשים הכניסו שינויים בלשון התפילה והפכו אותה לפחות מגדרית. "עבורי, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לפנות אל האלהים כאל YOU (מילה שמבטאת באנגלית הן "את" והן "אתה" ) ולא כ"הוא" או "היא" המגדריים, משום ששם קיים מרחק. YOU הינה דרך מאד אינטימית לפנות לאלהים וזה מאד עזר לי בתפילות שקיימתי או בדברים שיצרתי בבית הכנסת הרפורמי במונמאות. זה כאילו אתה מדבר אל חבר ולא אל דמות מרוחקת". שלישית, עובדת המצאותן של רבות איפשרה לנשים יהודיות לגלות תפקידים חדשים הראויים לחיקוי. פריסאנד העריצה את רגינה ג'ונס שנאלצה לקבל הסמכה באופן פרטי בשל התנגדותו של הפרופסור לתלמוד. אמרה פריסאנד "מבחינה טכנית, אני האישה הראשונה בעולם שקיבלה הסמכה בסמינר תיאולוגי, אך למעשה היא הייתה הראשונה ואני חשה תמיד שבכל פעם שאנחנו מדברים על עניינים אלו, אנו מכבדים את זכרה".

למרות שכוונתה לקבל הסמכה לרבנות, לא באה כאמור, מאידאל פמיניסטי כלשהוא, הרי שבדיעבד ניתן לומר, שהסמכתה לא רק שהקלה על פריצת הסכרים שחסמו את התקדמותן של נשים במקצועות דתיים (ואחרים) גבריים, אלא אף תרמה רבות למהפכה הפמיניסטית הממשיכה להתחולל גם כיום, בתחום הדת היהודית בארה"ב. הגורל התערב והיא לנצח תשאר "הראשונה"...  פריסאנד רואה כיום את עצמה כפמיניסטית, מהסוג שעושה דברים "פמיניסטיים" ולא מהסוג שמדבר פמיניזם. היא דבקה בסיסמא "אמור מעט ועשה הרבה". במהלך כהונתה במונמאות, הייתה לה הזכות לתת שמות לילדים, לראות אותם גדלים ולחתן אותם. הייתה לה ההזדמנות לבלות זמן עם אנשי הקהילה, לדון איתם בנושאים יהודיים, גם אם לא הייתה ביניהם הסכמה עליהם. "לרבי'ס יש את היכולת לגעת בחיי האנשים ולאו דווקא בדרכים מקובלות. אני חושבת שזה מאד מיוחד להיות מסוגל לחלוק עם אחרים רגעים של שמחה וגם להיות שם בשבילם כדי לנחם ברגעי צער. לרבי'ס יש את הפריבילגיה לחלוק את הרגעים החשובים בחיים,  עם אנשי קהילותיהם. עליך להיות שם עבור אנשים בכל רגע פרטי שהוא בחייהם", אמרה סאלי .

 ההיסטוריונית פאמלה ס. נאדל, ראש התוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטה האמריקאית, אמרה כי הרבות הראשונות, כולל  פריסאנד, החלו להכניס מושגים פמיניסטיים ביהדות האמריקאית. הן לא היו הממציאות של הפמיניזם היהודי - את זה עשו משוררות, נשים משכילות ואחרים, אך הן סייעו להפיץ בין קהילותיהן את אותם מושגים פמיניסטיים. הן שינו את הדרך בה הרבי נהג לשאת דרשות "הן האמינו כי הן מדברות בקול אחר וכי אנשי הקהילה אכן התייחסו אליהן אחרת". הרבה שירה שטרן, גם היא מהרבות הראשונות שהוסמכו בארה"ב ועומדת בראש קהילה בניו ג'רזי, טענה כי מדהים עד כמה פריסאנד הצליחה ללמד את אנשי קהילתה החילוניים ברובם, לנהל את הפולחן הדתי שלהם ולנהל את קהילתם – "היא גיבורה בעייני כל מי שמאמין בקהילות רבניות קטנות". בני קהילה אמרו על סאלי כי היא אישה חזקה, עם תפיסת עולם מגובשת, אך גם יודעת להקשיב. ניתן לדבר איתה באופן פתוח על כל נושא. היא ראתה דברים רבים במהלך חייה ולכן הם טוענים שזו תחושה מיוחדת להימצא בקירבתה.

הרבה איב רודין  RABBI EVE RUDIN כתבה : "השם, הרבה סאלי פריסאנד, ושנת 1972 מייצגות את נקודת הזמן שבה היהדות הרפורמית ביצעה הלכה למעשה את השינוי לכיוון הגשמת המחויבות לשיוויון מיגדרי. גדלתי בשנות ה70 וה80, של המאה ה20 ואני משתייכת לדור של נשים צעירות אשר כמעט ולא נאלצו להאבק; אדרבא, יכולנו להינות מרבות מן ההטבות שהשיגו במאבקיהן הפמיניסטיות שקדמו לנו. ברם, עדיין ישנה עבודה רבה שכן מנהיגיהם של הזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב, הינם עדיין ברובם גברים" .