אל לשופטים לחייב ציות לחוק לא מוסרי
מהדהדים דבריו של נשיא בית המשפט העליון בישראל ( בדימוס)אשר גרוניס שהתריע בשנת 2013
מפני שופטים מרירים ושחוקים. "פצצה מתקתקת" הגדיר הנשיא את תסכוליהם. זו סכנה לציבור
המתדיינים המאבדים אמון במערכת השפיטה. לעתים, האזרח שאינו מורגל בהתחככות עם עולם
המשפט, זוכה להלם תרבות.
הבעיה: האם חובה לציית לחוקים רעים ולא מוסריים לעומת חוקים שהם מוסריים ואנו מצייתים להם?
איפה נחצה הגבול בעצם?
מאמרו של פרופ' חיים גנז מאוניברסיטת ת"א (1996) שימש כרקע להתפלמס עם מספר עקרונות
הקשורים בחובת הציות לחוק. העמדה הרווחת בקרב הפילוסופים היא שאין חובה כזאת.
למרות שהחובה לציית לחוק עוסקת בעיקר בחובה של הפרט כלפי המדינה, אדון בחובת המדינה
כלפי הפרט. כלומר: מה הם כללי הצדק, מה הם התנאים לכך ששלטון יפעל וידרוש קיום חוק
מאזרחיו באופן לגיטימי ? כל זאת תחת מגבלות נורמטיביות של החברה בזמנים שונים. אטען כי
החובה לציית לחוק היא חובה של הפרט וזו חובה מקובלת למדי. כאמור, רוב הפילוסופים סבורים
שאין חובה כזו.
לדעתי, חוק יהיה תקף אם הוא יעלה בקנה אחד עם עקרונות צדק אוניברסליים. ניצול של נשים או
אנשים מוגבלים לפי המשפט הטבעי אינו תקף, משום שהוא אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות
בסיסיים של צדק. אבל, מה הפתרון כאשר הרשויות לא אוכפות חוק ולא מענישות בגין עבירות?
במשפט הטבעי חלק מהתנאים לתוקף משפטי הם תנאים מוסריים ואין הפרדה כפי שקיימת החוקים -
של היום שואפים שהמשפט יבטא וישקף ערכי צדק אך גם אם לעיתים הוא לא עושה זאת, הוא יהיה
תקף. אטען כי בבתי המשפט קיים דין ולא צדק אולם לא אכנס לסוגיית הסדרי הטיעון וכדומה.
ברגע שאנו מגדירים את המשפט כמוסרי אז וודאי שיש חובה מוסרית לציית לחוק. אם אנו לא מכירים
בכך שהחוק יכול להיות פגום מבחינה מוסרית, הרי שהחובה לציית לו היא לא מוסרית בעליל. החובה
לציית לחוק מתייחסת לציות של כל אזרח ושלטון החוק מתייחס לציות של הרשויות. הנזק מהפרת
החוק על ידי האדם הבודד מועט לאין שיעור מן הנזק שנגרם כאשר הרשויות לא פועלות ע"פי החוק.
מכאן שהערך של שלטון החוק ברור יותר מהחובה לציית לחוק. לכן, קיימת סכנה גדולה יותר כאשר
רשות לא מצייתת לחוק או שאינה פועלת באופן לא מוסרי ,מאשר הפרט לא מציית לחוק.
אין המדובר במעידות קטנות של חוק מסוים אלא בבעיה מהותית. אז מה הגבול בעצם? התשובה
לכך נעוצה באופן כללי בשיקולים סותרים ואי אכיפה במוצהר של עבירות פוגעניות. באופן פרטני
נתייחס לדוגמא: לציות להנחיות בטיחות בכבישים הוא כלל מוסרי ולכן יש חובה לציית להם. לגנוב
מאדם אחר שגנב ממך נחשב ללא מוסרי ולא חוקי וייתכן כי יידון להפללה ונשיאה בעונש. אולם מה
קורה כאשר אדם מתלונן במשטרה על גניבה ומקבל תשובה כי העניין לא טופל מחוסר עניין לציבור?
פה לדעתי החוק איננו מוסרי וכן אכיפתו .כל אדם צריך להחליט מה נראה לו ומה לא, תוך
שהוא לוקח בחשבון את ההשלכות הרעות ו/או העונשיות שינבעו מהחלטה זו. כלומר אצדד באמרה
"הגונב מגנב פטור".
אם כך, החובה לציית לחוק היא בלתי אפשרית בהגדרה משום שאינה עולה בקנה אחד עם
האוטונומיה של הפרט. הסיבה לכך היא שחובת הציות דורשת מהפרט לציית לכל מה שהמחוקק
יראה כנכון. כלומר, אם מקבלים את החובה לא להרוג, יודעים למה אתה מחייב את עצמך. החובה
לציית לחוק היא שיקול הדעת שלך שמוחלף בשיקול הדעת של המחוקק ולכן היא לא מתיישבת עם
האוטונומיה.
מסקנה: החובה לציית לחוק היא לא חובה מוחלטת. יש לה גבולות של פגיעה בפרט באמצעות שלטון
שחוקק חוקים פוגעניים משיקולי קואליציה והישרדות או מטיפול לקוי של רשויות אלה ואחרות.
החובה לציית לחוק היא נסיבתית ,אינה דורשת ויתור על שיקול דעת, ולא דורשת ציות עיוור. אף
חובה היא לא אבסולוטית. לעתים מוצדק להרוג. למשל בהמתת חסד.
כאשר החוק סותר ומתנגש בצדק ואכיפתו ומשתיק סוגים מסוימים של נסיבות לפעולה, הרי שאין
להישמע לחוק. כלומר, נחוצה נסיבה סותרת במיוחד כדי לגרום להפרה של חובת הציות לחוק. כל
זאת בתנאי שהפרת חובת הציות לחוק תהא מוצדקת. כל ציות לחובת ציות לחוק מערב שיקול דעת.
לסיכום: אטען כי כאשר החוק ואכיפתו הם פוגעניים אזי אין לציית לו. על פי האיזון נצטרך להחליט
האם אנו מצייתים או לא. למרות שמדובר בחובת ציון לחוק, הרי שהיא לא אבסולוטית ופתוחה לאיזון
ושיקול דעת על פי נסיבות המקרה.אנו צריכים לחפש טיעונים חזקים בזכות החובה לציית לחוק כדי
שנוכל לאזנם נגד שיקולים סותרים.
יעקב רוב
