קונפליקט נאמנות כפולה של ילדים בגרושי הוריהם 

ילדים (בכל גיל) אינם צריכים לבחור צד כאשר הוריהם מתגרשים. ילדים להורים שחוו גרושים קשים שבהם היה עליהם לבחור צד, מתקשים לקבל החלטות הנוגעות לשני הוריהם ולמשפחתם. הם עסוקים בשאלה כיצד כל החלטה שיעשו תשפיע עליהם ועל אחד ההורים או שניהם.

חוויה זו מלווה ילדים שנים ארוכות אחרי גרושי הוריהם: היכן ועם מי יבלו את החגים? ליד מי לשבת באירועים ששני ההורים מוזמנים? עם מי לחגוג ימי הולדת לעצמם או לילדיהם? האם לספר להורה האחד על הקשר עם ההורה האחר? וכדומה. כל החלטה כזו מעוררת חרדה, משום שאנו עוסקים בשאלת "נאמנות כפולה" של ילדים כלפי הוריהם.

מה היא נאמנות? ההגדרה המילונית לנאמנות היא "שמירת אמונים, מסירות, לויאליות", בעולם אידיאלי, ילד לא אמור לשקול נאמנות כלפי הורה אחד או אחר.

גרושין גורמים בלבול אצל הילד בסוגיה מי צודק יותר ומי פחות, מי האש הרע בסיפור ומי הקורבן. בכל הגילאים מבולבלים ובודקים את הסוגיה, לעיתים אף מזדהים עם אחד ההורים. כתוצאה מכך, נגרם מתח רב וקושי בקבלת החלטות. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר לדוגמא הילד עומד להינשא וההורה האחד מטיל "וטו", סחטנות רגשית וסנקציות על הזמנת ההורה האחר. החלטה קשה ולא תמיד אפשרית.

סוגית הנאמנות עולה לא רק בעיצומם של הגירושין עצמם, היא מלווה את הילדים לאורך שנים ארוכות, גם בבגרות המאוחרת. הקושי לקבל החלטה בנוגע לשאלה עם מי להיות קרוב יותר וכמה, את מי להזמין ומתי, עם מי לחגוג וכדומה מעסיק את הילדים משך שנים. ילדים המתבקשים לבחור צד ולהיות נאמנים להורה אחד על חשבון השני (או לעיתים שני ההורים דוחפים לנאמנות מוחלטת), מעמידה את הילדים במצב קשה עד בלתי אפשרי.

כאשר הורה מבקש מילד לבחור צד, הוא הופך למעשה את הילד לממונה ואחראי לרווחתו. במילים אחרות, ההורה משדר לילד "אני לא יכול לשאת את המצב אם אתה לא בוחר בי". כאמור, ילד לא אמור להיות אחראי בלעדי לרווחתו של ההורה. ילדים אמורים להיות תחת אחריותו וטיפולו של ההורה ולא להיפך.

ההורה אמור לשאול את עצמו בישרות לב וכנות, מה הם המסרים שהוא מעביר לילד בנושא:

• מה הוא מספר לילד על ההורה האחר? האם מה שהוא מספר הוא אמת אחת ויחידה לכאורה?
• כיצד הוא מגיב כאשר הילד מעלה בשיחה את ההורה האחר? האם התגובה צינית? סרקסטית? תוקפנית? נעלבת? האם חשבת מה השלכות ותוצאות התגובה על הילד? 
• כמה ואיזה סוג מידע יש לילדים על סוגיות הנישואין/גירושין שלך? האם הוא יודע מעט מידי, הרבה מידי?
• כיצד נושא הגירושין הועבר לילד? עד כמה הוא נוכח בתוך הקשר? עד כמה אתה משפיע על הילד ועל הלך מחשבתו? האם בני משפחה אחרים מטים או מנסים להטות את דעתו?
• האם יש לילד מקום ורשות לאהוב את שני ההורים?
• האם מתאפשר לילד להיות "נאמן" לשני ההורים? 

אין ספק שבמצבים רבים המצב קשה, בן הזוג היה פוגעני, הגירושין כואבים, ומפחידים. לא תמיד ניתן להיפרד ב"אלגנטיות", ללא קשיים, מתוך הערכה והסכמה מלאה. גירושין מעצם הפרידה, גורמים לתחושת אובדן, צער, דאגה, כאב לצד כעס וטינה כלפי על האחר. מטבע הדברים, פירוק משפחה מלווה ברגשות כואבים לתקופה קצרה יחסית או לאורך שנים.

נשאלת השאלה האם על ילדייך לבחור צד ולצדד בו? עם כל הצער, יש לזכור שילדים אינם צריכים להיות חלק מהמאבק שמתפתח לעיתים ל"איזור מלחמה". לעיתים ישנם מצבים בלתי נמנעים, אך באופן ברור ומובהק - ילדים זקוקים לתחושת בטחון מבלי שיצטרכו לבחור צד.

לא אחת, במאבקי גירושין ילדים עשויים לגלות מידע רב מידי על אחד ההורים, מידע שאינו אמור להגיע לידיהם הצעירות או המבוגרות יותר. במקום לאפשר לילד להיות הילד של שני ההורים, הוא הופך להיות איש סודו וחברו הנאמן של אחד ההורים. הפועל היוצא מכך, היחסים עם ההורה האחר ישתנו, לעיתים לזמן קצר ובמקרים אחרים למשך שנים ארוכות. בסופו של דבר כולם משלמים את מחיר הפרידה, בעיקר הילדים שהפרידה איננה בחירה שלהם.

קורה ששנים אחרי גרושי ההורים ילדים מגלים מחדש את ההורה האחר ומתקרבים אליו. ההורה האחר אהב את הילד משך כל השנים אבל הקשר לא התאפשר משום שההורה הקרוב לא איפשר זאת, או שהילד כל כך מזדהה עם ההורה שלו שהוא איננו יודע להבחין בין רצונו של ההורה לרצונו שלו. נוצרה סימביוזה שאיננה מאפשרת נפרדות.

הסיפור העצוב הוא שלעיתים הורה מתקשה לראות את צרכי הילד והוא איננו מוכן שהילד יהיה בקשר עם ההורה האחר, אלא שיבחר בו יאהב רק אותו, יתמוך בהחלטותיו באופן מלא ומוחלט.

אין ספק שכולנו רוצים שהילדים יאהבו אותנו, יבלו איתנו ויקבלו אותנו. עם זאת, בגירושין הדבר עלול לבוא על חשבונו של ההורה השני, שם שורש הבעיה. האנשים היחידים שיכולים לבחור צד אלה הם בני משפחה וחברים קרובים. להם נתונה הזכות לבחור צד ולנסות לתמוך וליעץ. אנשים אלה יכולים לשמוע את הסיפורים המכוערים ביותר להכיל, להיות לך לעזר בכל עת ולעבור עימך את התהליך כולו.
אך אין זה תפקידם של ילדים לעבור עמך תהליכים אלה. הם לא אלה אשר בחרו בגירושין והם אינם אלה שצריכים לבחור צד. עליהם לחיות את חייהם, בגיל צעיר ומבוגר, ללא המטלה הנוספת והמורכבת של דאגה מי מההורים נפגע יותר או פחות לאור החלטותיהם. הנאמנות היחידה שצריכה להיות להורים היא נאמנותם לבריאותם ולרווחתם של ילדיהם בכל גיל.