"קרל", פתחה אנה ושאלה, "שמעת שג'ק ג'ונסון מגיע לעיר להופעה?" "כן, שמעתי. בעוד חמישה ימים". השיב אחיה. "יש לי כבר כרטיסים, ו... טוב, נו, אתה יודע שאין לי כל-כך עם מי ללכת כרגע". חייכה אנה, בעצבות כלשהי. "כן, נכון. הו, היורגן הארור הזה"... "אל תהיה רע". ביקשה אנה. "אני לא רע", השיב קרל. "פשוט, אני לא מסוגל לשתוק לבנאדם, אחרי ש... שעשה לך דברים כאלה".
אנה שתקה. כעבור מספר רגעים פתח קרל ואמר: "טוב, אני... תראי, את יודעת שאשמח ללכת איתך". אחותו חייכה, ואמרה: "טוב, ידעתי שאוכל לסמוך עליך בעת צרה". "Any time", השיב לה באנגלית, והחזיר לה חיוך.
ולאחר עוד שתיקה קצרצרה העירה אנה, מחייכת קלות: "רק... אל תיפגע אם באמצע אפגוש איזה נער נחמד ואעלם איתו, או. קיי?" "או. קיי", השיב קרל, והוסיף: "בסדר - אבל תזכרי שאם את מתחילה לפלרטט עם מישהו, גם אני רואה את עצמי חופשי"... "דני תהיה שם?" התעניינה אנה, וקרל השיב: "אוה, תעזבי את דני... הנה, היא, דווקא, בדיוק הטיפוסית המתאימה להסתובב עם יורגן". "חשבתי שאהבת אותה". אמרה אנה, בהפתעה קלה. "נכון, אבל בזמן האחרון ראיתי בדיוק מי היא ומה היא. אחרי-הכל, כשמישהי מאחרת באופן קבוע לפגישות - ובצורה רצינית, לא רק חמש או עשר דקות - ולא מבינה בכלל מה לא בסדר, ובנוסף לזה עוד מייחסת חשיבות אלהית ממש לאיפור שלה, כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם... לא הטיפוס שלי, מה אני אגיד לך. ממש לא". "אבל, אולי אתה היית קצת יותר מדי נוקשה, אתה לא חושב?" שאלה א?נ??ה. "אולי, אם היית מנסה, קצת יותר"... "לא, אנה". השיב אחיה. "בכל הכנות, אני מאמין שעשיתי כל מה שיכולתי על-מנת לשמר את הקשר הזה. דני היא, פשוט... פשוט נערה מאוד לא בוגרת. די-ילדותית, לומר את האמת. אי-אפשר היה אפילו לדבר איתה ברצינות".
מתוך כוונה להסיט את נושא השיחה מאהובים-לשעבר שהכזיבו, שאלה אנה: "תגיד, קרל, השלמת כבר את העבודה בגיאוגראפיה?" "אוי, לא!" קרא קרל, כתשובה. "שכחתי ממנה לגמרי... תראי, אנה - אני אעזור לך בערב עם האנגלית. תודה שהזכרת לי!" והוא מיהר לעלות לחדרו.
השעה היתה 3:40 אחה"צ - השעה המשעממת ביותר של היום כמעט בכל מקום בעולם, ובמיוחד בפרבר הקטן והחדש בו גרו. אולם, אנה אהבה דווקא את השקט הזה, דווקא משום שהיה כה שונה ממה שהכירו עד אז - ניגוד מוחלט לאיזור בית-הספר היסודי והתיכון. ואף-אחד משניהם, כמובן, לא השתגע במיוחד אחרי בית-הספר...
אנה היתה, מה שניתן לכנות, נערה יפה ושקטה. שערה החום גלש לה כמעט עד לכתפיה, מהווה בכך מעין מסגרת תלת-צדדית לפניה, הבהירים והעדינים, ואילו עיניה תכולות-אפרפרות ושקטות כאגם שליו. אולם יחד עם זאת אהבה אנה לעיתים לרקוד כמעט "עד לצאת נשמתה" ועד אשר היתה מוטלת, מתנשמת וחסרת-כל-נשימה על אחד הכסאות שבחדרה - לא היתה נפשה שוקטת. מוסיקת-הריקודים החביבה עליה היתה או "מדונה", או "מפצח האגוזים" - ולא במקרה. היא גם אהבה מאוד את ביורק - דבר, שהיה משותף לה ולאחיה - קצת את "אייס אוף בייס", וכמו-כן גם את ג'ק ג'ונסון, הזמר המהולל אשר היה "מחשמל" מאות-אלפי בני-נוער, מדי הופעה בהופעה.
וכעת, הוא עמד להגיע גם ללינץ!
אנה נכנסה בעקבות אחיה לביתם, ועלתה לחדרה להכין שיעורים. בערך בחמש ורבע ירדה שוב, נכנסה למטבח, הכינה לעצמה קפה, הדליקה את הרדיו ומתמכרת למוסיקה, החלה אנה לרקוד לצלילי "What will you tell your dad?". ריקודה נפסק כשנכנס אביה למטבח. "אנה", ביקש, "באמת, כבי את הרעש הזה". "זה 'What will you tell your dad?'". אמרה אנה. "You'll tell your dad, שאת מכבה את זה עכשיו. היה לי מספיק היום במשרד". אמר האב, והיא כיבתה.
"מה קרה היום?" התעניינה, ואביה השיב: "קודם-כל, אלברכט היה מוכרח לאבד את החוזה באיזשהו מקום. הרי אמרתי לו: שמור על זה. בחוזה הזה תלוי כל עתידה של החברה. אז כמובן שהבטיח. אבל... טוב, מה היה היום בבית-הספר?" "בסדר". השיבה בתו. "קיבלנו בחזרה מבחן אחד, בהסטוריה... דיאנה השוויצה כל הזמן בעגילים החדשים שלה, שכמובן כל בית-הספר פשוט חייב לדעת שהחבר שלה קנה לה אותם לכבוד חודשיים ורבע או משהו כזה להיכרות, ושיש בהם יהלומים של איזה עשרים וארבעה קראט, ו... זה הכל, בערך". "אם אני הייתי במקום אותו חבר, לא הייתי מעוניין, שהחברה שלי תספר לכל העולם, מה נתתי לה". חייך האב. "אני גם לא חושבת, שהוא מעוניין... לומר את האמת, מחר היא בוודאי תחזיק את כולנו במשך כל ההפסקה בכיתה, רק בשביל לספר לנו על הוויכוח, שהיה ביניהם בנושא, ויש להניח גם, שהיא לא תעזוב אותנו, עד שנוכל לחזור על כל זה בעל-פה".
"כמה קיבלת במבחן בהסטוריה?" שאל אביה לאחר שתיקה קצרצרה. "נכשל". השיבה אנה. "נכשל? את??" הופתע האב. "כן... אוף, אבא, זה הכל היה בדיוק יום אחרי הפרידה מיורגן. בוודאי, שלא היה לי ראש אז, לכל העניינים האלה של יוזף השני, מארי אנטואנט וביטול הפיאודליזם". "בסדר, אבל... לקראת המבחן הבא, אנה, תשתדלי יותר. וחוץ-מזה", הוסיף, "הייתי מציע לך גם, שלהבא תיזהרי מטיפוסים כמו מר פרסון הצעיר". "אוה, אתה יכול להיות בטוח בכך!" קראה הנערה, ושבה ועלתה לחדרה, להמשיך בהכנת השיעורים. אולי, אם תכין שיעורים היטב כמה ימים, יש לקוות, שהמורות יואילו, בטובן כי רב, להפחית קצת בחשיבותו התהומית, של ה"נכשל" דנן.
ואם לא... אין, בפעם הבאה שיתנו לה לבחור בין הכנת עבודה למבחן, בהחלט תבחר להכין עבודה. לפחות, אז תוכל לבחור לעצמה את שעות-העבודה, את דרכי-העבודה, תוכל למתן השפעות לא-רצויות... לא קשורות... עדיף פי כמה, זאת בלי כל צל של ספק.
ואולי, גם תכין אותה באנגלית... דבר כזה יעשה רושם מצויין - זאת ללא ספק! חבל רק, שאין לה אפילו עשירית מאוצר-המילים, שאמור היה להיות לה, ו... אין, אין. ניתנה האמת להיאמר, אנה פשוט שנאה אנגלית. נקודה. אבל, תמיד אהבה לחלום...
ובעיקר על אהבה...
יורגן לא היה הנער הראשון, שאיכזב אותה קשות. לפניו היו לה עוד שלושה חברים - ומלבד אחד, עם כולם זה נגמר די-מהר, וטוב שכך. אבל יורגן - זה כבר היה השיא!!
בתחילה אהבה אותו, לפני שקרה מה שקרה. נער גבוה, בלונדיני, נאה מאוד... יכול היה להיות נער חלומותיה, והיא האמינה, שאכן, כך יהיה. שבועיים בלבד הכירה אותו, בטרם החלו לצאת יחדיו, ושלושה שבועות בילו יחד. שלושה שבועות נפלאים היו אלה, ציינה אנה לעצמה - זו עובדה. אבל אז, באחד הימים האחרונים של חודש מארס, שוחחו היא ויורגן, וחברה אמר לה לפתע, בחיוך קל: "את יודעת, אנה - לדעתי, לא צריך להחמיר מי-יודע-מה עם אנסים".
אנה לא היתה בטוחה אם שמעה היטב.
"למה אתה מתכוון?" שאלה, והנער השיב: "אני מתכוון לזה, ש... בחייך, בואי נהיה כנים. היום, כל נערה רוצה שיבעלו אותה, זו בושה להישאר בתולה. אז, אם כבר מישהו מתנדב"... הוא חייך. אנה התרגזה: "אוה, איזה שטויות אתה מדבר, יורגן?" שאלה בכעס, והוא השיב לה: "אנה - זה שזה, אולי, לא הכי מוצא חן בעינייך, עדיין לא הופך את זה לשטויות. והרי, ככה זה"... "לא, זה לא!" קראה אנה, "ממש ממש לא - ותפסיק כבר לברבר שטויות, כי זה בול מה שאתה עושה עכשיו". "מזל שלא תמיד, לדעתך"... אמר יורגן, ואנה השיבה: "אני באמת כבר מתחילה לפקפק".
ואז שאל אותה יורגן, לא כועס במיוחד כמו שהיה נרגש: "תגידי לי, אנה - בסתר-ליבך, לא מתחשק לך לפעמים"... "לא!!" קראה אנה, משהבינה למה התכוון - ויורגן השיב, מחייך קלות ומתחיל להתקרב אליה, "ואני דווקא חושב שכן".
בשלב הזה, כבר לא יכלה אנה לעצור בעד עצמה. "לך לעזאזל!" צעקה עליו. "לך, אני כבר לא רוצה לראות אותך!" שיחתם, אגב, התנהלה בביתה של אנה. "אבל, לי נראה דווקא שאת ממש-ממש רוצה את זה - ורק מתביישת להודות, גם לפני עצמך"... חייך הנער שאהבה - לפחות עד עכשיו. והוא שלח את ידו, ותפס אחד משדיה הנאים...
ואז החטיפה לו אגרוף. ממש, אגרוף, בלסתו השמאלית.
לרגע אחד היה המום.
והרגע הזה הספיק. משום שבדיוק אז נפתחה הדלת, ואביה של אנה עמד בפתח.
מעולם, לא תיארה אנה לעצמה, עד כמה תשמח לראות את אביה - ועוד בעיצומה של פגישה עם יורגן. "אבא", רצה אליו, מנסה לשווא לעצור את דמעותיה, "תעזור לי... הוא"... האב שלח מבט חד אל יורגן. "מה אתה עושה, בחור?" שאל - ויורגן אמר: "אה, הבת שלך משחקת אותה קשה להשגה... שום-דבר רציני, באמת".
אנה לא האמינה למשמע-אוזניה. אלוהים אדירים, חשבה בליבה, הוא באמת אידיוט.
אביה היה פחות המום ומהוסס. "הסתלק מכאן". פקד עליו. "אבל"... ניסה יורגן לערער על ההוראה - ואז הסבה אנה את פניה לעברו, וצרחה עליו: "'סתלק!!"
בלית-ברירה, ובלב דואב, פנה יורגן, אבל וחפוי-ראש, והלך.
ואנה החזירה את פניה לאביה, שחיבק אותה בעוז - ובכתה, בכתה, בכתה...
וכך נסתיימה לה פרשיית-האהבים האחרונה בחייה של אנה - ומי יודע, אם יהיו עוד, ואיך, ומתי.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
