הסופר האמריקני הגדול ארנסט המינגווי (1961-1899), חתן פרס נובל ופרס פוליצר, מת מפגיעת כדור רובה. מותו הוצג תחילה כתאונה, אך רבים מאמינים כי המינגווי התאבד. המינגווי סבל מפגיעות פיזיות קשות עקב תאונות טיסה וציד שעבר במהלך חייו, והוא אף חשש כי השירות החשאי האמריקני עוקב אחריו ובכך מכתים אותו באי-נאמנות לארצו. עוד ידוע, כי אחרים במשפחתו נטלו את חייהם בכפם, בהם אביו ונכדתו.
עדיין, אין לשלול את השאלה, האומנם התאבד המינגווי לא רק משום העובדות המתוארות לעיל, אלא משום תחושתו כי הובס בחייו במישור העמוק והמהותי ביותר. שאלה זו עולה גם על רקע הכרת יצירותיו הספרותיות. כאשר קוראים אותן, מזהים בהן נושא העובר כחוט השני ועיקרו מאבק עיקש, הרואי ורב-יכולת של האדם ובסופו תבוסה. רציפותו של נושא זה ביצירותיו של המינגווי מעניקה למאבק ולתבוסה משנה עוצמה. האדם נאבק, אחר כך מובס, אחר כך שוב נאבק ומצליח ושוב מובס, וחוזר חלילה.
בנובלה שלו הזקן והים, הדייג הזקן מנהל מאבק מיתי מוצלח כדי לדוג את הדג העצום, רק בשביל לגלות שבמסעו הביתה אוכלים יצורי הים את בשר הדג וכל שנותר לזקן הוא שלד הדג. גם ביצירות האחרות שלו, אין מדובר בתיאור שגרת חיים שקטה, אלא במאבקים קשים המלאים פעמים רבות באלימות: במלחמות, בהרג, באלימות של בני אדם כלפי זולתם ובאלימות בני אדם כלפי בעלי חיים. כך, למשל בספרו הקץ לנשק, שעלילתו מתרחשת במלחמת העולם הראשונה; בספרו למי צלצלו הפעמונים, המתאר את מלחמת האזרחים בספרד; באהבתו למלחמות שוורים שסופן הרג השוורים; ובתיאור הרג האריה, בסיפור חיי האושר הקצרים.
תיאור הניצחון והתבוסה בסיפורי המינגווי עשוי בכישרון עילאי, נחלתו הייחודית של המינגווי, אבל מהותו משקפת תפיסת מציאות המוכרת לכולנו. תפיסה זו מודדת את החיים בסרגל של מאבק סכום-אפס, שסופו הצלחה או כישלון. זו תפיסה המצמצמת את החיים לכדי תחרות נצחית, מכאיבה ומוגבלת, שהווייתה מתח וסבל ותוצאתה, פעמים רבות, אכזבה ותסכול. האלימות הפיזית הנוכחת כל כך ביצירותיו של המינגווי משקפת תפיסת מציאות שכולה אלימות, אם פיזית ואם נפשית. יתר על כן, המאבק האלים הזה להצלחה אינו משחרר את נפש האדם אלא מוביל אותה למבוי סתום, כמו במקרה של המינגווי. כסופר זכה להצלחה האולטימטיבית, עם קבלת פרסי פוליצר ונובל, אך הצלחה זו לא מנעה את התאבדותו.
אין להכחיש שהאלימות נוכחת בחיינו, ודאי בנסיבות קיצוניות שדור הורינו וסבינו נקלע אליהן בתקופת מלחמות העולם, השואה והגולאגים בברית המועצות. עם זאת, השאלה הניצבת בפנינו היא האם גם בנסיבות רגילות של חיים, עלינו להעניק לאלימות ולתחרות מקום כה נכבד בנפשנו. נראה לי שלמען איכות חיינו, מוטב שנענה על השאלה הזו בשלילה, וננסה להפחית את תחושות ההצלחה והכישלון שלנו ולתת מקום רב יותר בנפשנו למשהו אחר.
מהו אותו "משהו"? "משהו" זה יכול להיות אמונה דתית, אמונה חילונית בזכויות האדם ובחמלה כלפי בני האדם, אימוץ תפיסת חיים בודהיסטית ועוד ועוד, כל אדם על פי הפתרון המתאים לו. כך או כך, אימוץ תפיסת מציאות שונה מזו של הצלחה או כישלון, תפיסה רכה וסובלנית יותר לחיים ולמגבלות עצמנו, עשויה לרכך את מכות חיינו ולהגדיל משמעותית את אושרם.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
